יכולתי יותר (?)

כבר מהבוקר משהו הרגיש לי לא פיקס.
אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל ההרגשה הייתה אחרת. משהו במוכנות שלי, משהו בראש לא התחבר.

הגענו לחוף בדקה ה 90, כששחייני ה-1500 כבר עלו לקו הזינוק. זה כבר ערער את הכול. לא הספקתי לעשות חימום ומתיחות, לא מרחתי ווזלין נגד שפשפת ולא שמתי קרם הגנה. חגרתי את הצ'יפ ורצתי לקו הזינוק.
אריק הסביר על המסלול ואני ניסיתי להבין ולהירגע כשקלטתי שלא לקחתי את המשקפת.
ביי ביי להירגע.

WhatsApp Image 2017-06-19 at 11.34.48

צילום- יקירתי

רצתי לתיק ולקחתי את המשקפת. את הדקות שנותרו עד להזנקה העברתי בחימום קצר בהדרכתו של יוביק. יורי, המאמן שלו לימד אותו איך להסביר לי לעשות חימום והוא התעקש שאעשה אותו נכון. לך תסביר לילד שאבא גם ככה בלחץ, ואין לו סבלנות עכשיו להסבר על הסיבובי ידיים וראש. אני מתעצבן ושולח אותו לאמא.ביי ביי הורות סבלנית.

הזנקה.
אני רץ למים כשכל הזמן אני חושב על הרגל ועל משחה אכזיב, עובר לשחייה מעט מוקדם מידי כשהמים מעט רדודים מידי. נושם יותר מידי מהר. אני מרגיש את זה, אבל אומר לעצמי שנתקן את הנשימה כשנגיע למצוף.
מרים את הראש הרבה לוודא שאני שוחה לכיוון, לא מתחשק לי שוב להתברבר. הכיוון בסדר אבל מרגיש שכולם עוקפים אותי. זה מלחיץ אז אני מעלה מהירות.
ביי ביי להסדיר נשימה.

קצת לפני אמצע המסלול אני שואל את עצמי את השאלה הקבועה. "למה?" למה אתה עושה את זה לעצמך שוב?" כרגיל אין לי תשובה אמתית אז אני פשוט ממשיך לשחות. מאה מטר אחר כך אני פוגש חברה מוכרת. זו המדוזה שפגשתי בפלמחים לפני שבוע. אני מניד לה לשלום והיא מאחלת לי בהצלחה. אני שואל אותה אם היא יכולה לצרוב קצת את זה שעקף אותי הרגע.
ביי ביי ספורטיביות.

יוצא בריצה מהמים לקו הסיום. יוביק רץ אלי ומחבק.
– "אבא, אתה האלוף שלי"
– "איזה כיף שיש לי אותך צ'ופ", אני אומר בקול חנוק, (אני לא בוכה, הילד לא נותן לי להסדיר את הנשימה). מחזיר את הצ'יפ, שותה מים ומחפש ארטיק. אין. הבטיחו לי ארטיק רמזור. כשאני בודק את לוח התוצאות אני מוצא את עצמי במקום רביעי.
– "מעולה" אומרת לי יקירתי.
אני מנסה להבין מה מעולה בזה.
– "קיוויתי להיות על הפודיום" אני אומר בזעף אבל אז רואה את יוביק ונזכר שאני צריך להיות חינוכי.

תל אביב
אחר כך שיחקנו כל המשפוחה במים. אילון, שבמשחה תל אביב בשנה שעברה לא ירד מהמנשא, לא רצה לצאת מהמים. יוביק מאז הפך לדג בפני עצמו ולפעמים הוא עוקצני כמדוזה.
"למי היה כיף?" שאלה יקירתי באוטו בדרך הביתה.
"לי" צעקנו אני ויוביק בקול חלש כי אילון נרדם.

אז למה יש לי בפנים הרגשה מרגיזה כזו כאילו יכולתי יותר?

מודעות פרסומת

"מים"

-"גול, אתה בא לשחות אצלי ביום חמישי" הודיעה לי גילי בשבוע שעבר.
– "ממי, אנחנו נוסעים להתנחלות של גילי" הודעתי ליקירתי רגע אחר כך.
– "לארוחת ערב?"
– "לשחות"
– "אהה"
– "וארוחת ערב, אחר כך."
– "אש"
וכך מצאתי את עצמי ביום חמישי שעבר שוחה מעבר לקו. ולא של הדגלים.

מים 4

צילום – יקירתי

את גילי פגשתי בפעם הראשונה בתור הבלתי נגמר להרשמה לקורס מדריכי השחייה בווינגיט. כשהתבקשנו לעזוב את התור וללכת לבריכה למבדקים חיפשתי מישהו שיודע איפה הבריכה. ווינגייט דומה דמיון עז לבית הספר התיכון בו למדתי, וחששתי שאם לא אלך אחרי מישהו שיודע לאן הוא הולך, אמצא את עצמי, ממש כמו אז, ישן על הדשא. גילי הודיעה שהיא גם בדרכה לשם, ובערך מאותו הרגע ועד סיום הקורס לא הפסקנו לקשקש. אומנם, היא קשישה ממני בכמעט שנה שלמה אבל היא צעירה ברוחה, ממש כמוני.

על שפת הבריכה ב"כפר האורנים" ניצבו כבר שחיינים בהמתנה לסיום האימון של הקבוצה הצעירה. אני התחלתי בסדרה של תרגילי חימום יבש ומתיחות בהמלצתה של אבישג. גילי צוותה אותי במסלול עם יובי, בן זוגה היקר. סחתיין עליו, חשבתי לעצמי, נותן לה להתעלל בו גם במים. זו הקרבה, זו זוגיות.
"אני סוחב פציעה" בישרתי ליובי.
"דרום לבנון?"
"פחות. משחה אכזיב".
פצחנו בסדרת תרגילים בעצימות מרובה, פרפר, עבודת רגליים, ספרינטים, כאילו גילי שמעה על הפציעה שלי והחליטה להתעלם בכוח.

 

מים1

צילום יקירתי

במסלול לידינו שחו שלוש ברקודות, אחד עם כובע של ירושלים של זהב, ושניים בנטורל. ניסיתי לעמוד בקצב שלהם, אבל זה היה כרוניקה של שריר תפוס מראש, הם צלחו את המים והשאירו לי בועות שלא היו מבישות שמפניה וורודה.

בימים אלו גילי חונכת את בית הספר לשחייה "מים" בכפר האורנים. היא צוותה אליה את אילנה טבת שחיינית עבר ומאמנת מוסמכת, את שקד מזור מדריכת שחייה ושחיינית עבר גם כן, וביחד הן כובשות את עולם לימוד השחייה באזור מודיעין. מההיכרות הקצרה שלנו יכולתי לומר שזה היה עניין של זמן (לא הסדרה) עד שהיא תקים בית ספר. גילי היא אדם שאוהב ללמד. לא סתם ביום ההולדת שלה צחקו עליה בסיפור שבימי שבת בבריכה, היא תופסת אנשים בדרך לקיוסק ומתחילה ללמד אותם לשחות.

מים 2

צילום- יקירתי

בסיום האימון, לאחר ארוחת הערב שהבטחתי ליקירתי, שאלה אותי גילי איך היה לי.

– "מוזר לשחות מתחת לכיפת השמים"
– "הרגשה משחררת"
– "מאוד, וגם קר יותר"
– "הכי כיף בעולם"
– "ויש לך שם כמה שחיינים אש."
– "שחיינים בעבר. לא משנה כמה זמן הם לא שחו, פשוט אי אפשר לעמוד מולם."
– "וכמובן אני לא בכושר כי אני סוחב את הפציעה"
– "כמובן"

מים 3

צילום- יקירתי (דנה יונגלסון)

 

מחוף לחוף – המסע של "הפועלת" / ראיון עם אבישג טורק

את אבישג אני פוגש ביום שישי בחוף הנכים בהרצליה.
התוכנית הייתה לראיין את אבישג ואז לשחות קצת ולזוז לעבודה.
על החוף אני לא רואה את אבישג, במקומה אני מוצא קבוצת טריאתלון יוצאת בריצה מהמים ושבה לשם בחזרה. אורי סלע יוצא מסוכת המציל וקורא למאמן הקבוצה לבוא לקפה. אני מבין שאבישג עדיין במים, אז אני ממתין על החוף, סופג קצת אויר ים. עושה "תשליך" של בוקר.
"הים לא קל היום" אומרת אבישג כשהיא יוצאת מהמים. "רוחות, זרמים, גלים, שחייה טובה. חבל, אם היית בא יותר מוקדם, היית מצטרף."

"לפני 20 שנה לא הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי נכנס לים כזה, היום אני חושב 20 פעמים, כי אני צריך לשמש דוגמה. אני חושב שההורות מאוד ריסנה אותי"

"אז אצלי זה כמוך, רק להיפך. גם אני צריכה לשמש דוגמא אבל לאומץ ולתעוזה. יש לי ילדה סוכרתית והיא צריכה לדעת שהיא כמו כולם ואין דבר שהיא לא יכולה לעשות. הייתה תקופה שההורות ריסנה אותי, כבר לא, שחררתי. אני חושבת שרק כשאתה הורה שלם אתה יכול להיות הורה טוב, וכדי להיות שלם אתה צריך לעשות דברים לעצמך. אני לא יכולה להיות שלמה עם להציב לעצמי גבולות.
אחד המשפטים שאני לוקחת איתי בחיים הוא משפט שרובי שלו אמר לנו בקורס המדריכים. הוא אמר – "מה זה המשפט הזה השמים הם הגבול? העולם פתוח בפניכם. אם תציבו גבולות הם יהיו שם. אתם צריכים לפורר אותם!"

עד גיל 17 הייתה אבישג שחיינית תחרותית.

"אבא שלי היה מהאבות התומכים והמדרבנים ואני שנאתי את זה. זה היה מלחיץ ומביך אותי וזה גרם לי לתסכול. בתחרויות לא הייתי מצליחה להגיע לתוצאות של האימונים. הוא היה עומד שם וצועק לי FINISH, ו-רגליים, וזה היה הורג אותי ולא נתן מקום לשקט שהייתי צריכה. היום אני מבינה שזה היה באמת ממקום של רצון טוב ושל תמיכה, אבל אז אני לא ראיתי את זה. כל מה שרציתי שיגידו לי "אבישג, לא אכפת לנו לאיזה מקום תגיעי, אנחנו אוהבים אותך." בגיל 17 הפסקתי לשחות ונשבעתי שאני לא חוזרת לשחות בחיים."

אבישג 2

מתוך עמוד הפייסבוק של אבישג

לפני חמש שנים גילו אצל בתה הקטנה סוכרת נעורים. הגילוי הזה הביא לטלטול בחיים אשר הביא לשינוי בעבודה ובסופו של דבר החזיר אותי למים.

לקחתי את בתי הגדולה לשיעורי שחייה ב"עולם המים". שם על שפת הבריכה אני רואה שחיין "מסטרס" חתיך קופץ למים, (זה היה אמיר אשר, הוא יהיה מרוצה שאני אומרת את זה), וכשראיתי אותו שוחה, יצר התחרותיות שלי נדלק מחדש. אמרתי לעצמי- הוא שוחה יפה, אבל אני יכולה יותר טוב.
משם חזרתי לשחות. אחרי פחות מחודש שאני שוחה, אורי סלע בא אלי ואמר לי: את תשחי בביכורי ים עשרה קילומטרים. ושחיתי. פעם ראשונה בים, מקום רביעי (התבאסתי רצח).
מאז שברתי שיאי גילאים, לקחתי מדליות, ובכלל אני עוברת מסע של "תיקון". כשהייתי ילדה לא הייתי ילדה מקובלת, הייתי תמיד בצד. ופתאום עם הפרויקט הזה של ה-"למאנש" וההדסטארט, אני מקבלת כל כך הרבה תמיכה ואהבה ופרגון, וזה כל כך כיף וממלא."

בחמש שנותיה הבוגרות כשחיינית, הצליחה אבישג "לפורר גבולות" ללא הפסקה: בגיל ארבעים שחתה מרתון, לפני פחות משנה חצתה עם קבוצת שחיינים את ים המלח בשחייה. עכשיו היא עומדת לפני צליחת התעלה הבריטית, תעלת ה-"למאנש".

מה מביא אדם שפוי ללכת אל הקצה פעם אחר פעם?

אני לא אוהבת את המושג קצה, אני לא רואה בזה להגיע אל הקצה, אני רואה בזה מסע. אני בוחרת לעצמי מסעות שמלמדים אותי על עצמי, שעוזרים לי להשתפר. אני אדם שרגיל שעושים עבורו דברים, אם זה בבית או בקיבוץ, והמסעות האלו שאני עוברת, הם מכריחים אותי להתעמת עם הקשיים שלי, לצאת מאזור הנוחות שלי. אני חושבת שלפני כמה שנים לא הייתי בשלה מספיק והיום אני הרבה יותר מוכנה לזה. לדוגמה, כשעבדתי כרפתנית בקיבוץ לא הסכמתי להזריק לפרות, והנה יש לי ילדה סוכרתית ואני צריכה להזריק לה כול יום. השחייה היא האמצעי שלי לעבור את המסעות האלו. להתעמת עם הפחדים שלי. שם אף אחד לא יבוא ויעזור לי לסיים, זו רק אני שם ששוחה. זו אני שצריכה ללמוד לבקש תמיכה ולגייס את הכסף, לעשות את ההדסטארט. וזה משהוא שמאוד מחזק אותי."

אבישג 3

מתוך עמוד הפייסבוק של אבישג

אבישג מגייסת תרומות באתר הדסטארט למסע בשיתוף עם קרן המשאלות MAKE A WISH, קרן ששמה לה למטרה להגשים חלומות לילדים עם מחלות מסכנות חיים.
איך נוצר הקשר לקרן לMAKE A WISH?

"כבר כמה זמן אני מרגישה שאני רוצה משהוא מעבר למסע האישי שלי בצליחה הזו. משהו נוסף. דרך מתאמנת שלי, נוצר קשר עם בחור בשם קובי גטניו, שהזמין אותי להרצות במפגש של הקרן. כמובן שמיד אמרתי כן, לפני שהוא סיים להשלים את המשפט. לא הרבה מודעים, אבל סוכרת זו מחלה שעלולה לסכן חיים בטיפול לא נכון, ואני יודעת מה זה להיות הורה לילד עם מחלה שכזו. אחרי ההרצאה הבנתי שאני רוצה לחבר את העמותה לעולם שלי ולעזור להגשים חלומות לילדים. העברתי דרך קובי את ההצעה שחלק מהגיוס למשחה יהיה עבורם, והם חיבקו אותי ומיד אמרו כן וברור לי שזו רק ההתחלה".

אז מה התוכנית, איך מתכוננים, איך חוצים?

אני מתאמנת בשחייה בים. במשך כול החורף שחיתי בלי חליפה 6-8 שעות כדי להתרגל לטמפ' בתעלה שם הטמפ' הם בין 14-18 מעלות. צלחתי את הכינרת כשהטמפ' הייתה 15 מעלות. יש עניין של גאות ושפל וזרמים שצריך לחשב בתעלה. את הצליחה עושים בעצם בצורה של פרבולה ולא בניצב לחוף בגלל הזרמים. צריך לצרוך מספיק קלוריות, אז יש נושא של תזונה לפני ובמהלך השחייה.
יש גם עבודה מנטלית שאני עושה עם אורי סלע המאמן שלי. אנחנו מדברים הרבה על הצליחה, על ההרגשות שלי, על המחשבות. אורי מאוד תומך בי ומבין אותי וקורא אותי.

כשאת מדמיינת את עצמך בצליחה, את חושבת גם על אי הצלחה?

"לא.
זה לא קיים מבחינתי. לא להצליח לא נמצא אצלי במחשבה.
יותר מזה, אני בכלל לא רואה את עצמי שוחה. כשאני מדמיינת איך יהיה, הדבר היחיד שאני רואה מול העיניים זה הסוף, זה האושר של אחרי, זה הבכי, זה אותי על החוף הצרפתי מניפה את הידיים כשהחוף האנגלי מאחורי."

אז נכון שיש היום דרכים קצת יותר נוחות לעבור מאנגליה לצרפת, אבל זו בהחלט הדרך היותר מאתגרת מבין כולם. ואם לפני הריאיון הסתכלתי על אבישג כעל ה"משוגעת" שהולכת לנסות לחצות את ה-למאנש, עכשיו היא "המשוגעת" שהולכת להגשים חלומות ולחצות את ה-"למאנש".

אבישג6

מתוך עמוד הפייסבוק של אבישג

אבישג מעלה פוסטים בפייסבוק, דיווחים מהאימונים.
משפטים קצרים, מהירים, חזקים. לפעמים אני מרגיש כאילו אני יחד איתה במים, לפעמים אני מרגיש כאילו נגמר לי האוויר. באחד הפוסטים היא מספרת על הקושי באותו היום, היא יצאה לפני הזמן, היא שחתה 5:50 במקום 6 שעות.
בפוסט הזה הבנתי שהפועלת הזו בנויה אותו דבר כמו כולנו.

"הכול עניין של מה יש לנו בקופסה הזו כאן. אנחנו צריכים להבין שיש לנו את היכולת, זה רק שאלה של מה אנחנו מספרים לעצמנו."
אני הבטחתי לעצמי בהדסטארט שיעור שיפור סגנון אצל אבישג, אבל יש בהדסטארט עוד המון תשורות החל בבגדי ים וכובעים ועד הרצאות. וכמובן שאתם יכולים לתרום רק לשם הצליחה, רק כדי לעזור לאבישג להגשים את החלום.
ככה תוכלו להבטיח שגם אתם תהיו חלק מהמסע הזה.

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=23106

הופ הופ טרללה…..

אכזיב 2

צילום- רוני חפר (לא, זה לא אני בתמונה)

"ממי, נרשמתי למשחה אכזיב" הודעתי ליקירתי לפני כחודש.
" מתי זה?".
"ביום שישי שלפני היומולדת שלי".
"גל! יש לי ביום ראשון יום הורים, אני צריכה להתכונן, מי יהיה עם הילדים? הבטחת לי שתהיה איתם ותיתן לי את השבת להתארגן".
נכון, הבטחתי. כשאני משחזר את זה לאחור כנראה שהבטחתי. אני אומר כנראה, כי אין לי זיכרון כזה, אבל זה נשמע מאוד כמוני. זה גם מאוד אני לשכוח שהבטחתי.
"אבל כבר נרשמתי ושילמתי", ניסיתי לשלוף את הקלף הפיננסי.
"אז תבטל".
"אבל משחה אכזיב זאת מסורת", ניסיתי לשלוף את הקלף המסורתי.
"עשית את זה רק פעם אחת. זאת לא נחשבת מסורת".
"אבל זו ההזדמנות האחרונה שלי לשחות בקבוצת הגיל שמתחת לארבעים".
אין מענה לתותחים הכבדים.

מאז ומעולם היו לי בעיות עם ימי ההולדת.
לא עם הקטע של המתנות, את זה אני ממש אוהב, (במיוחד שזה אני זה שמקבל אותן), אני שונא להחליף מספר. כמעט בכול שנה אני לא מצליח לחשוב רק על כמה אני מזדקן, וכמה מהר הגיע יום ההולדת הבא.
וזה מתסכל אותי. מאוד.
היו ימי הולדת שלא יצאתי מהמיטה. והיו כאלו שבלי הרבה אלכוהול, לא הייתי מסוגל לצלוח. והיו גם כאלו שעברו בכיף, בעיקר בשל מאמציה הרבים של יקירתי.
לכן היה לה ברור שכאשר קלף הגיל נשלף, הוויכוח נחתם.

ביום שישי, עמדתי על קו הזינוק, 1500 מטר, מחכה להזנקה. הספקתי להצטלם עם אליאנה חברתי לקורס המדריכים, לאחל בהצלחה למיטל הצוקיסטית, לסמן לעצמי את זה שסיים לפני שנה שעברה (אני קצת תחרותי), וזינקתי למים.

אכזיב 1

צילום- רוני חפר (גם זה לא אני בתמונה, זה מישהו שמצטלם יותר טוב)

תכנית המשחה שלי הייתה לנסות לפתוח פער עד המצוף הראשון, ממצוף אחד עד שתיים לשחות ארוך ויציב, ובמאתיים מטר האחרונים לתת את הכול. זה הלך טוב במאה מטר הראשונים.
פתאום אני קולט שכולם עוקפים אותי. רגע, מה זה? אני שוחה לאט? אני שוחה במקום? איך זה שעוקפים אותי בכזו קלות?
התחלתי להילחץ, הגברתי קצב, שיניתי את קצב הנשימה, בקיצור התחרבשתי.
אחרי המצוף הראשון הורדתי קצב.
"נו שויין, מדליה כבר לא תהיה, העיקר החוויה." אמרתי לעצמי.
"אתה גם אחרי ניתוח קילה אל תשכח. זה לא פשוט" שכנעתי את עצמי.
"בשבילי אתה מספר אחד". ניחמתי את עצמי.
"אולי תסתום?", אמרתי לעצמי והגברתי מהירות.
אחרי המצוף השני התחלתי להרגיש טוב, פתאום השתפרה לי התחושה, הרגשתי שאני שוחה מהר, הקצב הסתדר לי. מיהרתי אל המצוף הצהוב, משם השער נראה ממש קרוב.
"רגע, מה זה? זה השער? לא נראה לי, אם כן אז למה אני היחיד ששוחה לכיוון הזה." נאלצתי לעצור, הרמתי את המשקפת וגיליתי שאני שוחה לשער הלא נכון. תיקנתי במהירות. חתרתי כמו מטורף. בזבזתי סתם דקה לפחות ואולי יותר, הוספתי לעצמי מאה או מאתיים מטר מיותרים.
אני כבר כמעט בשער, תנועה וחצי מהחוף. חותר עד שהיד כמעט נוגעת בחול ורק אז קם. שומע את קריאות הכרוז, מזנק מהמים ומרגיש קנאק ברגל. נתפס לי ה-דו ראשי. עוצר לרגע ואז רץ למרות הכאב אל קו הסיום. חוצה אותו ונופל על קרקע.

אליאנה עזרה לי לקום. לא יכולתי לדרוך על הרגל, לא יכולתי ללכת.
חייכתי, אבל בלב רציתי למות. לא מכאב, זה לא הפריע לי כמו הטעות שלי. אכלתי ארטיק ואכלתי את הלב. דידיתי אל אזור המסעדה, פגשתי את דניאל בן אסא, קישקשתי עם מיכל ליצ'י, (התמונות כאן האדיבותו של רוני חפר, בעלה), קניתי תיק חדש של SAILFISH, שתיתי בירה, אבל תחושת ההחמצה לא חלפה.

אליאנה הלכה לבדוק את התוצאות ואני שקעתי בשקית הבמבה שלי (כי במבה היא התרופה להכול), מנסה להבין איך אני נוהג עם הרגל הזו הביתה.
"יא בכיין, הגעת שלישי". אליאנה מודיעה לי, ופתאום העולם נראה יפה יותר.
חלוקת המדליות.
1500, גברים 35-39. מכריזים על מקום שלישי וזה לא אני.
מה? איך? זה המקצה שלי. אני בן 39 וחצי והגעתי שלישי, אבל מישהו אחר עומד על הפודיום. לפני שהצלחתי להגיע לכרוז לברר את הסוגיה, הכריזו על מנצחי 40-44. מקום שלישי גל יונגלסון.
וככה, בהינד עפעף של מישהו אחר, גיל ארבעים הגיע אלי מבלי להתכונן. חשבתי שיש לי עוד שבוע לבאסה, אבל מסתבר שכשאתה עומד על פודיום, אין לך סיכוי להיכנס לדיכאון.

אכזיב 3

(זה כן אני)

אלעד

בכול פעם שאני בווינגייט אני רואה אותו.
בכול תחרות או אימון הוא שם. שוחה או מדבר עם חברים לקבוצה, או בחימום. בכול פעם שאני רואה אותו הוא מזכיר לי את אלעד.
הוא לא ממש דומה לו ולכן קשה להסביר למה הוא מזכיר לי את אלעד כל כך. משהו בתווי הפנים, בגובה, בצבע העור. אולי בחתך הדיבור או בקול.
מעולם לא דיברתי איתו. אבל בכול פעם שאני עובר לידו הוא מזכיר לי את אלעד.

היינו מבלים הרבה בים אני ואלעד, כשהאבות שלנו  ואחיו גלשו, אנחנו נשארנו לחכות להם על החוף. הוא לא ממש אהב לגלוש ואני אהבתי למצוא תירוץ לא לגלוש, וביחד צברנו שעות רבות של חול ומלח.
אלעד נהרג בתחילת האינתיפאדה השנייה ועוד מעט הוא מת כמעט אותו הזמן שחיי. לפני שמת יצא שכמעט ולא נפגשנו, אבל אני זוכר טוב מאוד את הפעם האחרונה, ארוחת משפחות. לא הפסקנו לצחוק מהסיפור על התיק שלו שהלך לאיבוד, ואיך שאמא שלו הצליחה לנער את העולם עד שהתיק נפל לידיה.
מאז שמת אנחנו נפגשים כמעט כול שנה בבית העלמין הצבאי. לפעמים אני קורא שיר, לפעמים אני רק מקשיב. ולפעמים אחר כך אני חולם עליו בלילה.

בכול פעם שאני רואה אותו בווינגייט אני רוצה לחבק אותו.
אפילו שהוא לא אלעד.

אלעד

שבת בבוקר

רחש צעדים קטנים מעירים אותי, ומיד אחריהם קפיצת ראש אל המיטה שתולשים אותי בברוטליות מהשינה המתוקה.
"אבא" לוחש ברעם, "אבא".
"מה?" לוחש חזרה בעיניים עצומות. אולי הוא יבין שאני עוד ישן.
"אבא. הבטחת שנלך לשחות בבוקר".
"בבוקר. כשנתעורר".
"עכשיו בוקר ואנחנו ערים", חד הבחנה הילד.
שעה אחר כך, שנינו עומדים על שפת הבריכה, הוא מראה לי תרגילי חימום ומתיחות ואני מחכה אותו.

"נתחיל בשתי בריכות חימום" אני מציע.
"אבל שכול אחד ישחה מה שבא לו" הוא מוסיף ואני מסכים ואפילו לא מציין שאין דבר כזה "מה שבא לו". אני זונח את תפקיד ההורה הקפדן לרגע ומתחיל לשחות. אני חתירה, הוא חזה. הוא כבר אמר לי שהוא מעדיף חזה. יותר מתחבר לו והוא מרגיש עם חזה יותר נוח. אני אוהב את זה. חזה זה קשה, חזה זה פחות "סקסי", אבל בעיניי חזה זה ממש מגניב.
"אמרנו שתי בריכות, שחית ארבע", הוא אומר לי כשנפגשים בקיר.
"טוב, אני שוחה קצת יותר מהר אז הספקתי ארבע" אני מסביר, והוא כמחאה שם סנפירים.
"ארבע בריכות חתירה?" אני שואל, והוא מתחיל בלי לחכות.

שבת בבוקר 2
אני יוצא באיזי מהקיר, שוחה רגוע, תנועות ארוכות, נושם לצד ימין ורואה שהצלופח הקטן עקף אותי. מגביר קצב, מוסיף עוד שתי תנועות רגליים לכול מחזור, מתקרב אליו אבל גם הוא מעלה הילוך. זה מתחיל להיות מוגזם, לא יכול לתת לילד בן שבע לעקוף אותי. מגיע לקיר שנייה לפניו, עושה קיפר ונעלם לו. או ככה אני חושב, הוא נמצא ממש מאחורי. בבריכה השלישית הגיל משחק תפקיד והוא מוריד מהירות, פעם ראשונה שאני מרגיש טוב עם הגיל שלי.
בקיר אני מחבק ונותן לו נשיקה, ככה סתם, בלי להסביר.

שחינו עוד כמה בריכות, עשינו עוד כמה תרגילים. חתירה ביד ימין וביד שמאל. פולי, קרש, חץ, גלגולים וניסיונות לקיפר. אחר כך סתם שיחקנו קצת במים. הוא ניסה לתפוס אותי ואני אותו, לגלוש לי על הגב, תחרות צלילה.
רגע לפני שיצאנו, אישה מהמסלול הסמוך ניגשה אלינו.
"אתה שוחה כול כך יפה שאני ממש מקנא בך" היא אמרה לו.
הוא חייך בביישנות ואני חשבתי עלי ועל אבא שלי.

שבת בבוקר 1

כנראה שגאווה עוזרת לצוף על המים.

בחזרה למים

"יופי, זה נראה בסדר גמור. אתה יכול לחזור בהדרגה לשגרה" אמר לי הרופא בבדיקת הביקורת.
"אז אני יכול לחזור לשחות?" שאלתי בהתלהבות.
"אני חושב שנחכה עם זה עוד שבוע". מיהר לצנן אותה.
"איזו חזרה לשגרה זאת בדיוק?" קיטרתי ליקירתי.
"אתה יכול להרים את הבן שלך? לא. אז כשתוכל, תחזור לשחות" הגיעה התשובה שלא ממש רציתי לשמוע.
וכך, בלית ברירה חיכיתי עוד שבוע, וביום רביעי חזרתי למים.

מתי אנחנו נעשים מודעים לחלק בגופנו? כשהוא כואב.
הרי ביום יום, אנו לא נותנים תשומת לב מיוחדת לשרירי הבטן, או ליד, או לכף הרגל. אבל כשכואב במקום מסוים אנו נעשים מודעים אליו. וכאשר הכאב הזה מגביל אותך, זה נעשה מתסכל.
אני יודע שקילה זה ניתוח פשוט, וההחלמה קלה ויחסית מהירה, והאמת שעל זה בניתי. התוכנית הייתה לחזור למים בתחילת השבוע, וביום שישי לשחות עם נפטון בפלמחים. ככה גם אחזור לשחות וגם אפתח את עונת השחייה בים. (כן, אני מאלו ששרדו את החורף בעזרת הכלור).
אבל ברגע ההוא כשנכנסתי למים והתחלתי לשחות הבנתי שאני קצת חי בסרט, ונפטון, הוא ייאלץ לשחות בלעדיי.

אחד הדברים שלקחתי מההרצאה של אנטוני ארווין הייתה שבתחילת החימום שלו במים הוא אוהב לשחק. לא ממש לשחות אלא יותר לזוז בכיף במים. זה התאים לי. השלב בפחות אהוב עלי לפני אימון הוא החימום, הכניסה בבת אחת לקצב שחייה, בריכה ועוד בריכה ועוד אחת. אחר כך במהלך אימון זה הופך לאוטומט, אבל הרגעים הראשונים תמיד מרגישים לי קצת מוזר. לכן אני מתחיל אחרת.
מאז, לפני החימום הקבוע אני מתחיל בתרגילי תחושת מים. חץ ארוך ורחוק ככול האפשר, נותן לגוף להימתח, מנסה להרגיש את כל השרירים הנוגעים בדבר, את הגב מתיישר, את הידיים נמתחות, את שרירי הליבה נאספים פנימה. אחר כך אני ממשיך בשחייה בהילוך איטי עד סוף הבריכה. מחזיר לאט את היד, גורף לאט.
מצאתי שככה אני מתרגל מהר יותר למים, ושככה אני נכנס להלך רוח המתאים יותר.

הפעם בתחילת התרגילים הבנתי את מה שהרופא ודנה ניסו להגיד לי כל הזמן.
הגוף סרב להימתח, הידיים לא התיישרו מעל הראש, ושרירי הליבה כאילו צחקו עלי: "אין סיכוי חביבי, אנחנו לא נאספים לשום מקום. לפני שבועיים מישהו פתח לנו את הצורה ועכשיו אתה רוצה שגם נתחיל להקשיב לשטויות שלך? שחרר."
כן, הגוף פועל אחרת מהראש, והוא דורש את הזמן שלו. גם אם אתה מרגיש שאתה אחרי, גם אם המטרה שסימנת היא אחת, כדאי שתוודא עם הגוף שלך שאתם באותו קו זרימה.

חג שמח לכולם.

חוזר למים