הופ הופ טרללה…..

אכזיב 2

צילום- רוני חפר (לא, זה לא אני בתמונה)

"ממי, נרשמתי למשחה אכזיב" הודעתי ליקירתי לפני כחודש.
" מתי זה?".
"ביום שישי שלפני היומולדת שלי".
"גל! יש לי ביום ראשון יום הורים, אני צריכה להתכונן, מי יהיה עם הילדים? הבטחת לי שתהיה איתם ותיתן לי את השבת להתארגן".
נכון, הבטחתי. כשאני משחזר את זה לאחור כנראה שהבטחתי. אני אומר כנראה, כי אין לי זיכרון כזה, אבל זה נשמע מאוד כמוני. זה גם מאוד אני לשכוח שהבטחתי.
"אבל כבר נרשמתי ושילמתי", ניסיתי לשלוף את הקלף הפיננסי.
"אז תבטל".
"אבל משחה אכזיב זאת מסורת", ניסיתי לשלוף את הקלף המסורתי.
"עשית את זה רק פעם אחת. זאת לא נחשבת מסורת".
"אבל זו ההזדמנות האחרונה שלי לשחות בקבוצת הגיל שמתחת לארבעים".
אין מענה לתותחים הכבדים.

מאז ומעולם היו לי בעיות עם ימי ההולדת.
לא עם הקטע של המתנות, את זה אני ממש אוהב, (במיוחד שזה אני זה שמקבל אותן), אני שונא להחליף מספר. כמעט בכול שנה אני לא מצליח לחשוב רק על כמה אני מזדקן, וכמה מהר הגיע יום ההולדת הבא.
וזה מתסכל אותי. מאוד.
היו ימי הולדת שלא יצאתי מהמיטה. והיו כאלו שבלי הרבה אלכוהול, לא הייתי מסוגל לצלוח. והיו גם כאלו שעברו בכיף, בעיקר בשל מאמציה הרבים של יקירתי.
לכן היה לה ברור שכאשר קלף הגיל נשלף, הוויכוח נחתם.

ביום שישי, עמדתי על קו הזינוק, 1500 מטר, מחכה להזנקה. הספקתי להצטלם עם אליאנה חברתי לקורס המדריכים, לאחל בהצלחה למיטל הצוקיסטית, לסמן לעצמי את זה שסיים לפני שנה שעברה (אני קצת תחרותי), וזינקתי למים.

אכזיב 1

צילום- רוני חפר (גם זה לא אני בתמונה, זה מישהו שמצטלם יותר טוב)

תכנית המשחה שלי הייתה לנסות לפתוח פער עד המצוף הראשון, ממצוף אחד עד שתיים לשחות ארוך ויציב, ובמאתיים מטר האחרונים לתת את הכול. זה הלך טוב במאה מטר הראשונים.
פתאום אני קולט שכולם עוקפים אותי. רגע, מה זה? אני שוחה לאט? אני שוחה במקום? איך זה שעוקפים אותי בכזו קלות?
התחלתי להילחץ, הגברתי קצב, שיניתי את קצב הנשימה, בקיצור התחרבשתי.
אחרי המצוף הראשון הורדתי קצב.
"נו שויין, מדליה כבר לא תהיה, העיקר החוויה." אמרתי לעצמי.
"אתה גם אחרי ניתוח קילה אל תשכח. זה לא פשוט" שכנעתי את עצמי.
"בשבילי אתה מספר אחד". ניחמתי את עצמי.
"אולי תסתום?", אמרתי לעצמי והגברתי מהירות.
אחרי המצוף השני התחלתי להרגיש טוב, פתאום השתפרה לי התחושה, הרגשתי שאני שוחה מהר, הקצב הסתדר לי. מיהרתי אל המצוף הצהוב, משם השער נראה ממש קרוב.
"רגע, מה זה? זה השער? לא נראה לי, אם כן אז למה אני היחיד ששוחה לכיוון הזה." נאלצתי לעצור, הרמתי את המשקפת וגיליתי שאני שוחה לשער הלא נכון. תיקנתי במהירות. חתרתי כמו מטורף. בזבזתי סתם דקה לפחות ואולי יותר, הוספתי לעצמי מאה או מאתיים מטר מיותרים.
אני כבר כמעט בשער, תנועה וחצי מהחוף. חותר עד שהיד כמעט נוגעת בחול ורק אז קם. שומע את קריאות הכרוז, מזנק מהמים ומרגיש קנאק ברגל. נתפס לי ה-דו ראשי. עוצר לרגע ואז רץ למרות הכאב אל קו הסיום. חוצה אותו ונופל על קרקע.

אליאנה עזרה לי לקום. לא יכולתי לדרוך על הרגל, לא יכולתי ללכת.
חייכתי, אבל בלב רציתי למות. לא מכאב, זה לא הפריע לי כמו הטעות שלי. אכלתי ארטיק ואכלתי את הלב. דידיתי אל אזור המסעדה, פגשתי את דניאל בן אסא, קישקשתי עם מיכל ליצ'י, (התמונות כאן האדיבותו של רוני חפר, בעלה), קניתי תיק חדש של SAILFISH, שתיתי בירה, אבל תחושת ההחמצה לא חלפה.

אליאנה הלכה לבדוק את התוצאות ואני שקעתי בשקית הבמבה שלי (כי במבה היא התרופה להכול), מנסה להבין איך אני נוהג עם הרגל הזו הביתה.
"יא בכיין, הגעת שלישי". אליאנה מודיעה לי, ופתאום העולם נראה יפה יותר.
חלוקת המדליות.
1500, גברים 35-39. מכריזים על מקום שלישי וזה לא אני.
מה? איך? זה המקצה שלי. אני בן 39 וחצי והגעתי שלישי, אבל מישהו אחר עומד על הפודיום. לפני שהצלחתי להגיע לכרוז לברר את הסוגיה, הכריזו על מנצחי 40-44. מקום שלישי גל יונגלסון.
וככה, בהינד עפעף של מישהו אחר, גיל ארבעים הגיע אלי מבלי להתכונן. חשבתי שיש לי עוד שבוע לבאסה, אבל מסתבר שכשאתה עומד על פודיום, אין לך סיכוי להיכנס לדיכאון.

אכזיב 3

(זה כן אני)

מודעות פרסומת

אלעד

בכול פעם שאני בווינגייט אני רואה אותו.
בכול תחרות או אימון הוא שם. שוחה או מדבר עם חברים לקבוצה, או בחימום. בכול פעם שאני רואה אותו הוא מזכיר לי את אלעד.
הוא לא ממש דומה לו ולכן קשה להסביר למה הוא מזכיר לי את אלעד כל כך. משהו בתווי הפנים, בגובה, בצבע העור. אולי בחתך הדיבור או בקול.
מעולם לא דיברתי איתו. אבל בכול פעם שאני עובר לידו הוא מזכיר לי את אלעד.

היינו מבלים הרבה בים אני ואלעד, כשהאבות שלנו  ואחיו גלשו, אנחנו נשארנו לחכות להם על החוף. הוא לא ממש אהב לגלוש ואני אהבתי למצוא תירוץ לא לגלוש, וביחד צברנו שעות רבות של חול ומלח.
אלעד נהרג בתחילת האינתיפאדה השנייה ועוד מעט הוא מת כמעט אותו הזמן שחיי. לפני שמת יצא שכמעט ולא נפגשנו, אבל אני זוכר טוב מאוד את הפעם האחרונה, ארוחת משפחות. לא הפסקנו לצחוק מהסיפור על התיק שלו שהלך לאיבוד, ואיך שאמא שלו הצליחה לנער את העולם עד שהתיק נפל לידיה.
מאז שמת אנחנו נפגשים כמעט כול שנה בבית העלמין הצבאי. לפעמים אני קורא שיר, לפעמים אני רק מקשיב. ולפעמים אחר כך אני חולם עליו בלילה.

בכול פעם שאני רואה אותו בווינגייט אני רוצה לחבק אותו.
אפילו שהוא לא אלעד.

אלעד

שבת בבוקר

רחש צעדים קטנים מעירים אותי, ומיד אחריהם קפיצת ראש אל המיטה שתולשים אותי בברוטליות מהשינה המתוקה.
"אבא" לוחש ברעם, "אבא".
"מה?" לוחש חזרה בעיניים עצומות. אולי הוא יבין שאני עוד ישן.
"אבא. הבטחת שנלך לשחות בבוקר".
"בבוקר. כשנתעורר".
"עכשיו בוקר ואנחנו ערים", חד הבחנה הילד.
שעה אחר כך, שנינו עומדים על שפת הבריכה, הוא מראה לי תרגילי חימום ומתיחות ואני מחכה אותו.

"נתחיל בשתי בריכות חימום" אני מציע.
"אבל שכול אחד ישחה מה שבא לו" הוא מוסיף ואני מסכים ואפילו לא מציין שאין דבר כזה "מה שבא לו". אני זונח את תפקיד ההורה הקפדן לרגע ומתחיל לשחות. אני חתירה, הוא חזה. הוא כבר אמר לי שהוא מעדיף חזה. יותר מתחבר לו והוא מרגיש עם חזה יותר נוח. אני אוהב את זה. חזה זה קשה, חזה זה פחות "סקסי", אבל בעיניי חזה זה ממש מגניב.
"אמרנו שתי בריכות, שחית ארבע", הוא אומר לי כשנפגשים בקיר.
"טוב, אני שוחה קצת יותר מהר אז הספקתי ארבע" אני מסביר, והוא כמחאה שם סנפירים.
"ארבע בריכות חתירה?" אני שואל, והוא מתחיל בלי לחכות.

שבת בבוקר 2
אני יוצא באיזי מהקיר, שוחה רגוע, תנועות ארוכות, נושם לצד ימין ורואה שהצלופח הקטן עקף אותי. מגביר קצב, מוסיף עוד שתי תנועות רגליים לכול מחזור, מתקרב אליו אבל גם הוא מעלה הילוך. זה מתחיל להיות מוגזם, לא יכול לתת לילד בן שבע לעקוף אותי. מגיע לקיר שנייה לפניו, עושה קיפר ונעלם לו. או ככה אני חושב, הוא נמצא ממש מאחורי. בבריכה השלישית הגיל משחק תפקיד והוא מוריד מהירות, פעם ראשונה שאני מרגיש טוב עם הגיל שלי.
בקיר אני מחבק ונותן לו נשיקה, ככה סתם, בלי להסביר.

שחינו עוד כמה בריכות, עשינו עוד כמה תרגילים. חתירה ביד ימין וביד שמאל. פולי, קרש, חץ, גלגולים וניסיונות לקיפר. אחר כך סתם שיחקנו קצת במים. הוא ניסה לתפוס אותי ואני אותו, לגלוש לי על הגב, תחרות צלילה.
רגע לפני שיצאנו, אישה מהמסלול הסמוך ניגשה אלינו.
"אתה שוחה כול כך יפה שאני ממש מקנא בך" היא אמרה לו.
הוא חייך בביישנות ואני חשבתי עלי ועל אבא שלי.

שבת בבוקר 1

כנראה שגאווה עוזרת לצוף על המים.

בחזרה למים

"יופי, זה נראה בסדר גמור. אתה יכול לחזור בהדרגה לשגרה" אמר לי הרופא בבדיקת הביקורת.
"אז אני יכול לחזור לשחות?" שאלתי בהתלהבות.
"אני חושב שנחכה עם זה עוד שבוע". מיהר לצנן אותה.
"איזו חזרה לשגרה זאת בדיוק?" קיטרתי ליקירתי.
"אתה יכול להרים את הבן שלך? לא. אז כשתוכל, תחזור לשחות" הגיעה התשובה שלא ממש רציתי לשמוע.
וכך, בלית ברירה חיכיתי עוד שבוע, וביום רביעי חזרתי למים.

מתי אנחנו נעשים מודעים לחלק בגופנו? כשהוא כואב.
הרי ביום יום, אנו לא נותנים תשומת לב מיוחדת לשרירי הבטן, או ליד, או לכף הרגל. אבל כשכואב במקום מסוים אנו נעשים מודעים אליו. וכאשר הכאב הזה מגביל אותך, זה נעשה מתסכל.
אני יודע שקילה זה ניתוח פשוט, וההחלמה קלה ויחסית מהירה, והאמת שעל זה בניתי. התוכנית הייתה לחזור למים בתחילת השבוע, וביום שישי לשחות עם נפטון בפלמחים. ככה גם אחזור לשחות וגם אפתח את עונת השחייה בים. (כן, אני מאלו ששרדו את החורף בעזרת הכלור).
אבל ברגע ההוא כשנכנסתי למים והתחלתי לשחות הבנתי שאני קצת חי בסרט, ונפטון, הוא ייאלץ לשחות בלעדיי.

אחד הדברים שלקחתי מההרצאה של אנטוני ארווין הייתה שבתחילת החימום שלו במים הוא אוהב לשחק. לא ממש לשחות אלא יותר לזוז בכיף במים. זה התאים לי. השלב בפחות אהוב עלי לפני אימון הוא החימום, הכניסה בבת אחת לקצב שחייה, בריכה ועוד בריכה ועוד אחת. אחר כך במהלך אימון זה הופך לאוטומט, אבל הרגעים הראשונים תמיד מרגישים לי קצת מוזר. לכן אני מתחיל אחרת.
מאז, לפני החימום הקבוע אני מתחיל בתרגילי תחושת מים. חץ ארוך ורחוק ככול האפשר, נותן לגוף להימתח, מנסה להרגיש את כל השרירים הנוגעים בדבר, את הגב מתיישר, את הידיים נמתחות, את שרירי הליבה נאספים פנימה. אחר כך אני ממשיך בשחייה בהילוך איטי עד סוף הבריכה. מחזיר לאט את היד, גורף לאט.
מצאתי שככה אני מתרגל מהר יותר למים, ושככה אני נכנס להלך רוח המתאים יותר.

הפעם בתחילת התרגילים הבנתי את מה שהרופא ודנה ניסו להגיד לי כל הזמן.
הגוף סרב להימתח, הידיים לא התיישרו מעל הראש, ושרירי הליבה כאילו צחקו עלי: "אין סיכוי חביבי, אנחנו לא נאספים לשום מקום. לפני שבועיים מישהו פתח לנו את הצורה ועכשיו אתה רוצה שגם נתחיל להקשיב לשטויות שלך? שחרר."
כן, הגוף פועל אחרת מהראש, והוא דורש את הזמן שלו. גם אם אתה מרגיש שאתה אחרי, גם אם המטרה שסימנת היא אחת, כדאי שתוודא עם הגוף שלך שאתם באותו קו זרימה.

חג שמח לכולם.

חוזר למים

הרחצה אסורה

"…ואסור לך לשחות. לפחות שלושה ארבעה שבועות." היא הדגישה.
"בסדר, בסדר. הוא אומר את זה לכולם." ביטלתי בהינף יד.
"לא. הוא אמר לי להגיד לך את זה, כי זה הדבר היחיד ששאלת אותו."
במחשבה לאחור, להיכנס לניתוח מבלי לשאול על ההליך עצמו, סיכונים, תופעות לוואי, מה בעצם הולכים לעשות לי וכו', ולשאול רק מתי אוכל להיכנס למים, נשמע דיי כמוני.

קילה, הרנייה, בקע, שבר. הרבה שמות לניתוח לא מסובך.
האמת שהמחשבה העיקרית שעברה לי בראש כשקבעתי את הניתוח היא- "יייא, שבוע בבית, בלי משימות, בלי עניינים, בלי חיתולים ולהכין אוכל ובקבוק. בלי הוא עשה לי, תעזוב אותו הוא תינוק, צא מהחשמל, צא מהמדיח, צא מהארון! (עזוב, תתעלם). בלי ממי תעשה כלים, תעביר סמרטוט, תסדר את הגג, תפעיל מייבש.
אבל, הדבר היחיד שלא חשבתי עליו זה שגם אין –
"ממי, אני הולך לאימון".

האמת שגם לא היה לי באמת זמן לחשוב על זה. קבענו את הניתוח מהיום למחרתיים. תוך יומיים בדיקות דם, אק"ג, מדדים. בכול פעם שבודקים לי לחץ דם מסתכלת עלי האחות ואומרת במבטא רוסי –
"מה זה, דופק שלך לאט, אתה ספרטאי?"
תמיד הייתי עונה שלא, ככה זה אצלי, דופק נמוך טבעי. אבל הפעם אני אומר לה – "דה, יא ספרטאי. יא שחיין". אני לא מבין למה היא נותנת בי מבט מלא ברחמים, כזה שאומר – הוא עוד לא יודע מה מצפה לו, אבל אני דיי נרגש מהניתוח, מהמורפיום שאני הולך לקבל בכול פעם שיכאב לי, אז אני לא מתייחס. אני עובר בראש על רשימת הסרטים שאצפה בVOD , על חוברות הקומיקס שלא הספקתי לקרוא ומדמיין איך זה יהיה סתם לבהות בנקודה על התקרה במשך שעות.

יקירתי מיהרה לבשר לי את הבשורה המרה רגע לאחר שהתעוררתי, כשערפל המורפין עוד מצעיף את עיניי.
"גל, כואב לך? רצה משהו לכאבים?" שאלה האחות.
"כן, מורפיום יהיה נהדר" אני אומר ביאוש, כי מה עוד נשאר לי.
"אין בעיה", הלכה והביאה לי אקמולי.
ואם בזה הרגע הבנתי ש"האנטומיה של גריי" נגמרה, אז הגיעה הבשורה המרה ששברה אותי סופית.
הילדים חוזרים הביתה ביום ראשון.
ואין שחייה. שלושה שבועות עד חודש.
כבר עדיף לחיות עם קילה.

בשולי הדברים:
אני יושב בבית ומתבכיין. כי זה מצחיק אותי, כי זה מעביר לי את הזמן ובעיקר כי זה אני. אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב שדנה – AKA יקירתי, עברה שני ניתוחים קיסריים.
שש שנים אחרי הראשון, היא החליטה במודע לעבור עוד אחד כזה. למרות הכאב, למרות ההתאוששות הקשה, הכול כדי להחזיק ביד את הדבר ששווה יותר מכול מדליית זהב.
את הכי גיבורה בעולם ממי, הרבה יותר ממייקל פלפס.

הרחצה אסורה

פעם ראשונה שלו

בשבוע שעבר התחרינו בפעם הראשונה בבריכה.
אני אומר אנחנו, אבל בפועל היה זה רק הבן שלי שהתחרה. אני עמדתי על שפת הבריכה, עודדתי וצרחתי בכל הכוח. עד שקלטתי את המבטים שננעצים בי על ידי כמה הורים, וגם זה לא גרם לי להפסיק.%d7%99%d7%95%d7%91%d7%9c-3

שבוע לפני, פליקס הודיע שתתקיים בשבוע הבא תחרות בכפר המכביה. האקדמיה בניצוחו של פליקס תארח את ספורטן פתח תקווה וקאנטרי גבעתיים לתחרות שחייה. מאותו הרגע ההתרגשות החלה להראות את סימניה בביתנו.
"אבא, זה בריא?" החל הילד לשאול על כל מאכל שהצבתי מולו, הגדיל לעשות וביום התחרות לקח לארוחת עשר בבית הספר פירות בלבד, ובארוחת הבוקר זנח את המילקי המסורתי (החליף בדניאלה).
ביום התחרות שריינו בייביסיטר שתישאר עם הקטנטן בכדי שנוכל להיות שנינו עם פליפר.
הבריכה הייתה עמוסה בשחיינים מתחממים והוריהם הקופאים מחוץ למים. המולת הילדים המאבדים משקפת, ואימהות רודפות עם חלוק בידיים מילאה את חלל הבריכה. פליקס עמד והכריז על המקצים, השופטים, שחיינים צעירים מהנבחרת התחרותית של כפר המכביה, נעמדו בקצה המסלולים והשחיינים הקטנים קפצו למים עם השריקה.

משחה ראשון, פרפר, 25 מטר.
אנחנו לא שחינו אבל עודדנו את השוחים. קודם בנות, אחר כך בנים. אחר כך פרפר 50 מטר בנות , ואחר כך בנים.

משחה שני, חזה. 25 מטר.
ליוויתי אותו להצבות. הוא התרגש וגם אני. השארתי אותו שם, במקצה השני ורצתי לצלם. הוא נעמד על המקפצה, שריקה, ראש ולדרך. אני צועק במלוא הגרון, מעודד אותו בכל פעם שראשו מבצבץ מחוץ למים. לא יודע אם הוא שומע או לא, אבל זה לא ממש משנה. גם המיקום בכלל לא משנה העיקר שייהנה. הוא מגיע אל הקיר ונוגע. יוצא מהמים אל חיבוק ענק ואל החום של אמא. הצעת ייעול – בפעם הבאה קודם חלוק ואז חיבוק.

%d7%99%d7%95%d7%91%d7%9c-2

משחה שלישי, גב. 25 מטר.
הוא מזנק, אני משתולל מאושר, מעודד עד קצה יכולת הנשימה. גב זה טומרקין וקופלב ואורבך וברנע ו…הוא נוגע בקיר. חלוק וחיבוק, האושר ניבט מעיניו. אני מניח שגם מעיניי, אבל אני עסוק בלהסתיר דמעה קטנה.

משחה רביעי, חתירה. 25 מטר.
הוא קופץ למים בפעם השלישית. שוחה בכל הכוח, ברגע האחרון עוקף את השחיין לימינו. אני מיבש אותו במהירות. מתלבשים והוא הולך לקבל מדלייה.
– "אבא תחכה לי כאן, טוב?" הוא מונע ממני בהינף יד את קבלת המדליה.
– "…אבל" אני מנסה.
– "אבא, דיי" הוא מתעקש, ובבת אחת הוא צומח לי מול העיניים.%d7%99%d7%95%d7%91%d7%9c1

מגיעים הביתה, מקום שלישי בכול מקצה. הוא עם מדליה, ואני עם ילד הרבה יותר גדול ממה שציפיתי שיהיה בגיל הזה.

פוסט קצרצר בין פרפר למגדר

בכל יום שישי אחר הצהריים אני מלמד שחייה.
בין כל תלמידיי יש לי שתי בנות, אנה ואלזה שלי (אני זה אולף). שתי חברות, כל כך שונות ועם זאת כל כך בלתי נפרדות. האחת אוהבת לצלול והשנייה אוהבת לקפוץ. האחת ביישנית והשנייה צחקנית, האחת שוחה ללא כל קושי והשנייה שוחה למרות הקושי.

ביום שישי, בעודי מנסה להסביר להן את התרגיל ולהפסיק את הפטפטת הבלתי נגמרת, קלטתי שאני מדבר אליהן בלשון זכר.
– "עכשיו אנחנו שוחים גב",
– "כמה בריכות אמרתי שאנחנו שוחים?"
– "ממתי אנחנו בשיעור של פטפוטים?"
לי יש שני בנים ואני כמעט ולא "מכיר" צורת הטיה אחרת, אבל פתאום זה הרגיש לי קצת מוזר שאני מדבר אליהן בלשון זכר. הרי הן בנות, אז מה הסיבה שאני פונה אליהן בלשון זכר? בגלל הרגשת הנוחות המגדרית שלי?

שחייה היא פעילות מעצימה בעיניי, היא אתגר.
והן כאן לא רק כדי ללמוד לשחות, אלא כדי להעצים את עצמן, לחזק את ביטחון העצמי, להעריך את עצמן יותר. ואני, תפקידי כאן לא רק ללמד אותן לשחות, אלא לאפשר להן את כול זה.
אז איך אני יכול לעשות זאת אם מלכתחילה אני לוקח אותן למקום הנוחות שלי ומדבר אליהן בלשון זכר, מרגיל אותן מילדות לעולם זכרי ושוביניסטי.
ומאותו הרגע התחלתי לדבר אליהן בלשון נקבה. ומעכשיו זה-
– "אנחנו שוחות עכשיו גב"
– "כמה בריכות אמרתי שאנחנו שוחות?"
– "ממתי אנחנו בשיעור מפטפטות?"

ולא, אין לי קשר למרב מיכאל
images