קטגוריה: כללי

מביט מהצד

19:30 וינגייט.
בחוץ כבר חושך, הימים מתקצרים מהר יותר. זה סימן שהחורף מגיע. לא החורף של משחקי הכס, חורף דרדלה ישראלי. כזה עם יותר ימי שמש מגשם, אבל בלי סוף הצפות בנתניה ורעננה. בשבוע שעבר ראינו חצבים בשולי הדרך לצפון, אומרים שכשהחצב גבוה תהיה שנה גשומה. לא עצרתי למדוד את החצבים, אבל עכשיו אני מדמיין אותם בגובה האייפל.

עוד שעה אני מראיין את רוני באווה.
האמת שאני רוצה לראיין אותה כבר זמן מה ועכשיו עם פתיחת עונת החורף, זו הזדמנות טובה. כמובן שהיא מצידה סיפקה את הסיבה לראיון, אבל את זה נשמור לפוסט הבא.
בינתיים אני יושב על הטריבונה בבריכה הלאומית וצופה באימוני השחייה. עונת החורף היא בריכות קצרות, אז שוחים כאן לרוחב. הנבחרת הבוגרת שחתה כאן מוקדם יותר ואחריה הנבחרת הצעירה. פגשתי את לירן, המאמן של הנבחרת. אני מפנטז לעצמי על להצטרף לנבחרת לאימון. איזה פוסט מעולה זה יהיה אם אצליח לשרוד אותו.

בצידה השני של הבריכה מתקיימים אימונים של שחיינים צעירים. שני מאמנים, שתי קבוצות של אולימפ נתניה, אימוני טכניקה. קבוצה אחת עובדת על פרפר. גריפה נכונה, עבודת ידיים, עוד בריכה ועוד אחת. אני דיי שמח לשבת ולצפות ולא להיות אתם במים. כנראה שלא הייתי מחזיק מעמד. קבוצה שנייה עובדת על ידיים גב, גלגול כתפיים.
בין לבין קבוצות של ילדים מגיעות והורים תופסים מקום מסביבי. חלקם קוראים ספר או בטלפון או סתם מסתובבים. אחד או שניים צופים בעניין רב באימונים וזה מרגיש לי כאילו אני מסתכל על עצמי מהצד. כמה מהם מגיעים לתחרויות? כמה מהם באמת אוהבים את בספורט הזה? את הריח של הכלור, את הטעם של המים ואת הכאב של הידיים אחרי אימון?

סוף הקיץ 2

אחריהם הגיעה קבוצת מסטרס.
עוד ועוד מהם יוצאים מהקיר אל עבר הלא נודע לאורך 25 מטרים. מביט בהם ויודע שכל כך הרבה עובר בראש ב25 האלו. לפעמים אני מרגיש שכול בריכה היא כמו ביצת קינדר, ואי אפשר באמת לנחש מה יהיה בבריכה הבאה שאשחה, לאן ייקחו אותי המחשבות בפעם הזאת.
מחר השחיין הפרטי שלי חוזר להתאמן ואני לא ממש יודע מי יותר מחכה לזה, אני או הוא. כנראה ששנינו, כל אחד מהסיבות שלו.

שתהיה לנו אחלה של עונה עם הרבה גשם והרבה מים עם כלור או מלח.

סוף קייץ

צולם בחוף דור ביום חול

מודעות פרסומת

יונתן באיזי.

בטח כבר סיפרתי כאן  פעם או פעמים (או מליון) שאני שוחה בקבוצת הורים בבית איזי שפירא. הקבוצה שלנו מורכבת בעיקרה מהורים שילדיהם שוהים או שהו באחת המסגרות של איזי ומצוות המטפלים. אנחנו נפגשים בכול יום רביעי, ב-20 מטר של מים מחוממים, לאימון של הגוף ותרפיה של הנפש.

איזי 5

אף אחד מאתנו לא שחיין גדול. לכולנו יש טעויות כאלו ואחרות. אצלי לדוגמה עבודת הרגליים היא דבר אקראי לחלוטין. כמה שלא ניסיתי לתקן את הרגליים, תמיד בסוף אני מוצא אותן שוחות בקצב משלהן. אצל אחרים הראש עולה גבוה בנשימה, היד המובילה נופלת או שאין תפיסת מים טובה. באופן כללי, לרוב מפלס המים יורד פלאים לאחר אימון, ושלפוחית השתן שלנו מתנפחת.
ועדיין, המפגשים האלו של יום רביעי נותנים לכולנו, הורים וצוות, אויר לנשימה. אחרי כול אימון אנחנו יושבים יחד, מביאים אוכל, לפעמים יוצאים לבירה ובעיקר צוחקים.
לאחרונה לקחתי על עצמי את תפקיד המאמן, או המאמן הזוטר, כי הכול עובר בהנחיתו של הנוגש.

איזי 1

פעם ראשונה שיש שקט באימון

מאז, התחלתי "לחפור" בשחייה (באינטרנט, ליקירתי אני חופר כבר הרבה זמן…), אני מחפש סרטונים ואתרים, קורא מאמרים (לא הרבה כי כולם באנגלית), מסתכל מהצד על אימונים של הנבחרת או של קבוצות אחרות, מחפש יותר ידע על שחייה. אני מנסה ללמוד תרגילים חדשים, זוויות מבט חדשות על תרגילים ישנים, ובעיקר להבין.

אתמול היה המפגש האחרון שלנו לפני פגרת הקיץ, ורציתי לעשות את האימון מיוחד יותר, מעניין יותר, ובעיקר מהנה. אז פניתי ליונתן קופלב, אלוף ישראל בחמישים גב, ושאלתי אותו האם יש סיכוי שיבוא לתת לנו קצת טיפים של שחיין מקצועי. יונתן הסכים מיד וביום רביעי בשעה שבע וחצי בערב התייצב על שפת הבריכה באיזי שפירא ונתן לנו שיעור אמיתי.
קופלב הראה לנו את ההבדלים בין שחייה עם מרפק גבוהה ושחייה עם ידיים ישרות כמו ספרינטר, הדגים לנו כיצד חץ מהקיר או מקיפר יכול להיות ארוך, ואיך צריך להחזיק את הגוף והבטן. נתן לנו שיעור קיפרים והגעה נכונה אל הקיר, וכמובן הוא הראה לנו איך באמת צריכים להראות בבגד ים ספידו.

איזי 4

(לא, הם לא מקיאים ואני לא מחטט באף. זה רק נראה ככה)

בסוף השיעור כמחווה לאלוף ישראל בחמישים מטר גב, שחינו ספרינט 20 מטר ונתפס לי שריר ברגל. כנראה שספרינטר אני כבר לא אהיה.

תודה רבה יונתן על שיעור מאלף וחוויה נהדרת. מוזמן אלינו בכול רגע שתרצה.
ותודה גם לכול חברי לקבוצה ופגרה מהנה.

איזי 3

להיות הונגרי

יש כמה דברים שההונגרים טובים בהם, דברים שאף אחד לא יכול לקחת מהם.
הם יודעים להכין פאלינקוש שזה שיכר שזיפים נהדר. הם יודעים להכין גולאש ובלינצ'אס ובונדאשקנייר וקייורטוש, והם יודעים לשחות.
אלוהים איך שהם יודעים לשחות.

רצה הגורל ואני הונגרי.
סבי עלה מהונגריה, גדלתי על סיפורים כיצד למד מאביו לשחות בסומוש, הנהר שליד הכפר, כשרחץ את הסוסים. כילד למדתי לומר מילים כמו "בידש" (מסריח) ו"אישטנם". אפילו היה מפגש הונגרים מרגש כשלאסלו צ'ה היה בארץ. אני התרגשתי לפגוש אותו, והוא התרגש שעזבתי אותו לנפשו.

16996262_1811002415839908_209850809268401883_n(1)
אבל ההונגרים לא יודעים רק לשחות, מסתבר שהם גם יודעים לארח תחרויות שחייה. במהלך השבוע האחרון, בכול יום אחר הצהריים, התיישבתי בסלון כשריחות הקאפוסטה (כרוב) והכלור ממלאים את אפי, וקולות הגרטל והצ'יש ממלאים את אוזני. כמות הקהל שגדשה את הטריבונות והריעה בקולי קולות בכול פעם ששחיינית או שחיין משלנו (ההונגרים) זינקו למים, הצביעו על משהו שונה ממה שאנחנו (הישראלים) מכירים.

אין מה להשוות בין השחייה הישראלית והונגרית, וכול מי ששואל למה הם כן ואנחנו לא, חוטא לעניין. הונגריה היא מעצמת שחייה כפי שאנחנו מעצמת הייטק. להם יש אלופים אולימפיים, לנו יש אקזיטים. להם יש מדליות, לנו יש פרסי נובל. להם יש פפריקוש, לנו יש…פפריקה הונגרית.
ובכול זאת, כישראלי הונגרי (עם קורטוב שוודי – יונגלסון בכל זאת), קשה שלא לנסות להבין מאין נובעים הפערים הכל כך גדולים.
הייתכן שמקורם לא בשחייה בכלל? אולי הפערים נוצרו הרבה קודם? אולי זה החינוך, הגישה? אולי מההשקעה והמתקנים והרצינות של המערכת כולה.
נכון, קשה למדינה שמשקיעה את מרב תקציבה בביטחון (בצדק או שלא), לפנות משאבים גם לספורט, אבל האם ספורט הוא מותרות? או אולי ספורט ותרבות בכלל הם הבסיס לחינוך? אולי נפש בריאה שמקורה בגוף בריא מביאה לשפיות, דבר שמעט חסר כאן בזמן האחרון? ואולי זה ההבדל בין מדינה קטנה שמתבוססת בתוך עצמה לבין מדינה עם מעוף, עם הפנים קדימה, שפורצת את הגבולות של עצמה.

FINA_hope_to_have_something_concrete_in_the_next_couple_of_weeks_regarding_the_2017_Championship_hosts

בקרוב אני נוסע למסע שורשים לכפר ממנו בא סבא. מקווה שאמצא זמן לקפוץ לבריכה, לראות אימון שחייה של ילדים או של בוגרים, לשאול כמה שאלות כדי לנסות להבין, ואולי אפילו לענות לעצמי על שאלה או שתיים.
ואולי לא אמצא כלום ואסתפק בקיורטוש חם.
זה גם טוב.

"סיפורו של אלוף"- ראיון עם דניאל בן אסא

מי שצפה בשידורי המכבייה, יכול היה לראות ביום הראשון את המקצה שפתח את תחרויות השחייה בוינגייט, מקצה הספיישל אולימפיקס.
בין השוחים והשוחות במקצה היה דניאל בן אסא, אלוף עולם 2014 ב 50 מטר חופשי במשחקי הספיישל אולימפיקס. בעוד ששאר השוחים צלחו את הבריכה בחתירה וחזה, דניאל ריחף על פני המים בסגנון הפרפר.

img_9111

למה פרפר?
אני אוהב לאתגר את עצמי, אני מחפש את הקושי. חזה אני לא יכול לשחות בגלל בעיה ברגל ודווקא הפרפר נותן לי את הקושי הזה שאני מחפש. בהתחלה היה לי מאוד קשה לסיים חמישים מטר, אני מתאמן בבריכה של 25 והמעבר מ25 ל 50 הוא לא פשוט. אבל היום אין משהו שאני אוהב יותר לשחות מחמישים פרפר.

איך הגעת להתחרות בספיישל אולימפיקס?
ג'ודי זיו, המאמנת שלי במים הפתוחים, היא חברת ילדות של אמא שלי, ובמשך הרבה זמן היא אמרה שכדאי לי לבוא ולהתחרות. תמיד עסקתי בספורט, כדורסל, שחייה טניס, אבל אף פעם לא באמת התחריתי. תמיד כשהנושא של הספיישל אולימפיקס עלה התנגדתי. תמיד אמרתי לא, אני ילד רגיל, אני אתמודד עם זה כמו כולם. אבל לילה אחד פתאום השתנה משהו אצלי, פתאום רציתי להתחרות. באתי אל אבא שלי וביקשתי שייקח אותי לאימון.
התחלתי בכדורסל, הייתי עם הקבוצה באליפות אירופה 2011 וחזרנו עם מדלייה….
אחרי כמה זמן חיפשתי אתגר חדש ומצאתי אותו בשחייה.

את דניאל הכרתי כשבאתי לוינגייט לראיין את לירן וקנין. לירן הזמין את דניאל לאימון עם הנבחרת. מאז נפגשנו כמה וכמה פעמים בעיקר במשחים מים פתוחים. שנינו משתתפים במקצה ה 1500, ויוצא לנו לברך אחד את השני בהצלחה בכול פעם. אחת מהם הייתה במשחה אכזיב האחרון, שם דניאל הגיע רביעי בדירוג הכללי לבני גילו-24- 29, ושם גם הכיר לי את חברת דוגית יבואנית SAILFISH, אתם הוא משתף פעולה והם נותנים לו את חסותם.

דניאל 1

אז מה הלקות שלך בעצם?
אני סובל מהפרעות קשב וריכוז קשות. מאוד קשה לי לשבת במקום אחד להתרכז בדבר אחד. יש לי גם התפרצויות של זעם ברגעים מסוימים ואני עובד עכשיו על להתמודד עם זה. יש לי גם קשיים לקרוא סיטואציות חברתיות.
זה משפיע על השחייה, על האימונים? זה יוצר איזה קושי?
להיפך. הספורט זה המקום מפלט שלי.
כל פעם שיש איזה סיטואציה שקשה לי, שאני מתעצבן, שאני מרגיש צורך לפרוק אני בא לבריכה ומוציא את הכול. נותן אימון של לקרוע את עצמי. זה עוזר לי להשתחרר.
וביום יום, איך זה משפיע?
קשה לי למצוא עבודה. עבדתי בכמה וכמה מקומות, מסעדות, מלון, אבל כמעט תמיד זה לא הסתדר או שאמרו שאני לא מתאים לצוות. הבעיה היא שהרבה אנשים לא פתוחים מספיק לאנשים עם מוגבלויות ולא מבינים וסבלניים, וזה קשה מאוד להשתלב גם אם אתה מאוד רוצה ומנסה. דווקא במקום העבודה האחרון שלי הבוס היה מאוד מבין וקשוב, אבל הפעם מהצד שלי זה לא הסתדר.
דווקא בשחייה ובספורט בכלל אני מרגיש שווה בין שווים. לדוגמא בתחרויות המים הפתוחים, בנוסף לדירוג הגילאים הכללי יש לנו גם דירוג של הספיישל, אבל עכשיו בתל אביב לא היה, ועדיין באתי ושחיתי ולקחתי מקום רביעי לקבוצת הגיל שלי. אז קצת התבאסתי כי ציפיתי ל קצת יותר, אבל זה אומר שעכשיו אני צריך לעבוד יותר קשה.

תחרויות הספיישל אולימפיקס לא מקבלות כמעט חשיפה בארץ והידוע עליהם לציבור הרחב מועט מאוד. זה לא שונה מרוב תחרויות הספורט שמקבלות כתף קרה ברוב המקרים. ועדיין ספורטאי הספיישל הישראלים חוזרים תחרות אחרי תחרות כשבאמתחתם עשרות מדליות בשלל גווני המתכת.

אצלנו בספיישל אולימפיקס כול אחד שוחה, נותנים במה לכול סוגי הלקויות . בתחילת התחרות מחלקים אותנו במוקדמות לפי רמת יכולת, וכול אחד מתחרה לפי רמת היכולת שלו. לדוגמה רמת היכולת שלי היא גבוהה, אז באליפות העולם ב 2014 בבלגיה במקצה שלי ב 50 פרפר היו החזקים ביותר. זה שניצח היה ענק, הסתכלתי עליו בפחד. עוד לא הספקתי לקפוץ למים הוא כבר נגע בקיר. הגעתי שישי, אחרון בעצם. דווקא בחמישים חופשי שלא ציפיתי לקחתי מקום ראשון ובשליחים סגרתי את המשחה ולקחנו מדלית כסף.
באליפות העולם לפני שנה לא השתתפתי. נכנסתי לזוגיות חדשה ואני ובת זוגתי נועה החלטנו להשקיע יותר בקשר. היא גם שחיינית מעוטף עזה, ובמקרה המאמן שלה הוא המאמן שלי בנבחרת התחרותית, אז יצא חיבור מכול כיוון. אני מתמקד כרגע בתחרויות בארץ ובמים פתוחים שזה אהבה חדשה שלי. אני מתאמן בין שלוש לארבע פעמים בשבוע לבד, ועוד אימון אחד עם המאמן. אני עובד גם בחדר כושר, לאחרונה קצת אופניים.

דניאל 2

דניאל ונועה

לאחרונה דניאל החל להתנדב בעמותה לאימוץ כלבים, דוגלס, דבר שממלא היום את רוב זמנו הפנוי.
לפני שנתיים אני ונועה אימצנו כלבה, וזה היה הרגשה של ילד ראשון. דרך הכלבה הכרתי בגינת הכלבים חבר טוב שהתנדב בעמותה הזו. החיבור שלי אתו לימד אותי הרבה מאוד על כלבים, על טיפול בהם על חינוך שלהם, וזה דבר שכל כך תרם לי גם עם כלבים אבל גם בכלל ביטחון בחיים. אני עושה אומנה לכלבים, אני לוקח חלק פעיל בימי אימוץ. בכלל החיבור עם הכלב זו אהבה ללא תנאי, אני מגיע הביתה אחרי אימון או עייף או כועס, ותמיד שמחים שאתה בא, תמיד מקבלים אותך בחיוך.

אחרי הראיון אנחנו נכנסים לבריכה לשחות.
– מה שוחים? דניאל שואל.
– חמישים פרפר לא?
הצטערתי שאמרתי את זה. דניאל ריחף על פני המים עוד לפני שהספקתי לדבר.

יכולתי יותר (?)

כבר מהבוקר משהו הרגיש לי לא פיקס.
אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל ההרגשה הייתה אחרת. משהו במוכנות שלי, משהו בראש לא התחבר.

הגענו לחוף בדקה ה 90, כששחייני ה-1500 כבר עלו לקו הזינוק. זה כבר ערער את הכול. לא הספקתי לעשות חימום ומתיחות, לא מרחתי ווזלין נגד שפשפת ולא שמתי קרם הגנה. חגרתי את הצ'יפ ורצתי לקו הזינוק.
אריק הסביר על המסלול ואני ניסיתי להבין ולהירגע כשקלטתי שלא לקחתי את המשקפת.
ביי ביי להירגע.

WhatsApp Image 2017-06-19 at 11.34.48

צילום- יקירתי

רצתי לתיק ולקחתי את המשקפת. את הדקות שנותרו עד להזנקה העברתי בחימום קצר בהדרכתו של יוביק. יורי, המאמן שלו לימד אותו איך להסביר לי לעשות חימום והוא התעקש שאעשה אותו נכון. לך תסביר לילד שאבא גם ככה בלחץ, ואין לו סבלנות עכשיו להסבר על הסיבובי ידיים וראש. אני מתעצבן ושולח אותו לאמא.ביי ביי הורות סבלנית.

הזנקה.
אני רץ למים כשכל הזמן אני חושב על הרגל ועל משחה אכזיב, עובר לשחייה מעט מוקדם מידי כשהמים מעט רדודים מידי. נושם יותר מידי מהר. אני מרגיש את זה, אבל אומר לעצמי שנתקן את הנשימה כשנגיע למצוף.
מרים את הראש הרבה לוודא שאני שוחה לכיוון, לא מתחשק לי שוב להתברבר. הכיוון בסדר אבל מרגיש שכולם עוקפים אותי. זה מלחיץ אז אני מעלה מהירות.
ביי ביי להסדיר נשימה.

קצת לפני אמצע המסלול אני שואל את עצמי את השאלה הקבועה. "למה?" למה אתה עושה את זה לעצמך שוב?" כרגיל אין לי תשובה אמתית אז אני פשוט ממשיך לשחות. מאה מטר אחר כך אני פוגש חברה מוכרת. זו המדוזה שפגשתי בפלמחים לפני שבוע. אני מניד לה לשלום והיא מאחלת לי בהצלחה. אני שואל אותה אם היא יכולה לצרוב קצת את זה שעקף אותי הרגע.
ביי ביי ספורטיביות.

יוצא בריצה מהמים לקו הסיום. יוביק רץ אלי ומחבק.
– "אבא, אתה האלוף שלי"
– "איזה כיף שיש לי אותך צ'ופ", אני אומר בקול חנוק, (אני לא בוכה, הילד לא נותן לי להסדיר את הנשימה). מחזיר את הצ'יפ, שותה מים ומחפש ארטיק. אין. הבטיחו לי ארטיק רמזור. כשאני בודק את לוח התוצאות אני מוצא את עצמי במקום רביעי.
– "מעולה" אומרת לי יקירתי.
אני מנסה להבין מה מעולה בזה.
– "קיוויתי להיות על הפודיום" אני אומר בזעף אבל אז רואה את יוביק ונזכר שאני צריך להיות חינוכי.

תל אביב
אחר כך שיחקנו כל המשפוחה במים. אילון, שבמשחה תל אביב בשנה שעברה לא ירד מהמנשא, לא רצה לצאת מהמים. יוביק מאז הפך לדג בפני עצמו ולפעמים הוא עוקצני כמדוזה.
"למי היה כיף?" שאלה יקירתי באוטו בדרך הביתה.
"לי" צעקנו אני ויוביק בקול חלש כי אילון נרדם.

אז למה יש לי בפנים הרגשה מרגיזה כזו כאילו יכולתי יותר?

"מים"

-"גול, אתה בא לשחות אצלי ביום חמישי" הודיעה לי גילי בשבוע שעבר.
– "ממי, אנחנו נוסעים להתנחלות של גילי" הודעתי ליקירתי רגע אחר כך.
– "לארוחת ערב?"
– "לשחות"
– "אהה"
– "וארוחת ערב, אחר כך."
– "אש"
וכך מצאתי את עצמי ביום חמישי שעבר שוחה מעבר לקו. ולא של הדגלים.

מים 4

צילום – יקירתי

את גילי פגשתי בפעם הראשונה בתור הבלתי נגמר להרשמה לקורס מדריכי השחייה בווינגיט. כשהתבקשנו לעזוב את התור וללכת לבריכה למבדקים חיפשתי מישהו שיודע איפה הבריכה. ווינגייט דומה דמיון עז לבית הספר התיכון בו למדתי, וחששתי שאם לא אלך אחרי מישהו שיודע לאן הוא הולך, אמצא את עצמי, ממש כמו אז, ישן על הדשא. גילי הודיעה שהיא גם בדרכה לשם, ובערך מאותו הרגע ועד סיום הקורס לא הפסקנו לקשקש. אומנם, היא קשישה ממני בכמעט שנה שלמה אבל היא צעירה ברוחה, ממש כמוני.

על שפת הבריכה ב"כפר האורנים" ניצבו כבר שחיינים בהמתנה לסיום האימון של הקבוצה הצעירה. אני התחלתי בסדרה של תרגילי חימום יבש ומתיחות בהמלצתה של אבישג. גילי צוותה אותי במסלול עם יובי, בן זוגה היקר. סחתיין עליו, חשבתי לעצמי, נותן לה להתעלל בו גם במים. זו הקרבה, זו זוגיות.
"אני סוחב פציעה" בישרתי ליובי.
"דרום לבנון?"
"פחות. משחה אכזיב".
פצחנו בסדרת תרגילים בעצימות מרובה, פרפר, עבודת רגליים, ספרינטים, כאילו גילי שמעה על הפציעה שלי והחליטה להתעלם בכוח.

 

מים1

צילום יקירתי

במסלול לידינו שחו שלוש ברקודות, אחד עם כובע של ירושלים של זהב, ושניים בנטורל. ניסיתי לעמוד בקצב שלהם, אבל זה היה כרוניקה של שריר תפוס מראש, הם צלחו את המים והשאירו לי בועות שלא היו מבישות שמפניה וורודה.

בימים אלו גילי חונכת את בית הספר לשחייה "מים" בכפר האורנים. היא צוותה אליה את אילנה טבת שחיינית עבר ומאמנת מוסמכת, את שקד מזור מדריכת שחייה ושחיינית עבר גם כן, וביחד הן כובשות את עולם לימוד השחייה באזור מודיעין. מההיכרות הקצרה שלנו יכולתי לומר שזה היה עניין של זמן (לא הסדרה) עד שהיא תקים בית ספר. גילי היא אדם שאוהב ללמד. לא סתם ביום ההולדת שלה צחקו עליה בסיפור שבימי שבת בבריכה, היא תופסת אנשים בדרך לקיוסק ומתחילה ללמד אותם לשחות.

מים 2

צילום- יקירתי

בסיום האימון, לאחר ארוחת הערב שהבטחתי ליקירתי, שאלה אותי גילי איך היה לי.

– "מוזר לשחות מתחת לכיפת השמים"
– "הרגשה משחררת"
– "מאוד, וגם קר יותר"
– "הכי כיף בעולם"
– "ויש לך שם כמה שחיינים אש."
– "שחיינים בעבר. לא משנה כמה זמן הם לא שחו, פשוט אי אפשר לעמוד מולם."
– "וכמובן אני לא בכושר כי אני סוחב את הפציעה"
– "כמובן"

מים 3

צילום- יקירתי (דנה יונגלסון)

 

מחוף לחוף – המסע של "הפועלת" / ראיון עם אבישג טורק

את אבישג אני פוגש ביום שישי בחוף הנכים בהרצליה.
התוכנית הייתה לראיין את אבישג ואז לשחות קצת ולזוז לעבודה.
על החוף אני לא רואה את אבישג, במקומה אני מוצא קבוצת טריאתלון יוצאת בריצה מהמים ושבה לשם בחזרה. אורי סלע יוצא מסוכת המציל וקורא למאמן הקבוצה לבוא לקפה. אני מבין שאבישג עדיין במים, אז אני ממתין על החוף, סופג קצת אויר ים. עושה "תשליך" של בוקר.
"הים לא קל היום" אומרת אבישג כשהיא יוצאת מהמים. "רוחות, זרמים, גלים, שחייה טובה. חבל, אם היית בא יותר מוקדם, היית מצטרף."

"לפני 20 שנה לא הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי נכנס לים כזה, היום אני חושב 20 פעמים, כי אני צריך לשמש דוגמה. אני חושב שההורות מאוד ריסנה אותי"

"אז אצלי זה כמוך, רק להיפך. גם אני צריכה לשמש דוגמא אבל לאומץ ולתעוזה. יש לי ילדה סוכרתית והיא צריכה לדעת שהיא כמו כולם ואין דבר שהיא לא יכולה לעשות. הייתה תקופה שההורות ריסנה אותי, כבר לא, שחררתי. אני חושבת שרק כשאתה הורה שלם אתה יכול להיות הורה טוב, וכדי להיות שלם אתה צריך לעשות דברים לעצמך. אני לא יכולה להיות שלמה עם להציב לעצמי גבולות.
אחד המשפטים שאני לוקחת איתי בחיים הוא משפט שרובי שלו אמר לנו בקורס המדריכים. הוא אמר – "מה זה המשפט הזה השמים הם הגבול? העולם פתוח בפניכם. אם תציבו גבולות הם יהיו שם. אתם צריכים לפורר אותם!"

עד גיל 17 הייתה אבישג שחיינית תחרותית.

"אבא שלי היה מהאבות התומכים והמדרבנים ואני שנאתי את זה. זה היה מלחיץ ומביך אותי וזה גרם לי לתסכול. בתחרויות לא הייתי מצליחה להגיע לתוצאות של האימונים. הוא היה עומד שם וצועק לי FINISH, ו-רגליים, וזה היה הורג אותי ולא נתן מקום לשקט שהייתי צריכה. היום אני מבינה שזה היה באמת ממקום של רצון טוב ושל תמיכה, אבל אז אני לא ראיתי את זה. כל מה שרציתי שיגידו לי "אבישג, לא אכפת לנו לאיזה מקום תגיעי, אנחנו אוהבים אותך." בגיל 17 הפסקתי לשחות ונשבעתי שאני לא חוזרת לשחות בחיים."

אבישג 2

מתוך עמוד הפייסבוק של אבישג

לפני חמש שנים גילו אצל בתה הקטנה סוכרת נעורים. הגילוי הזה הביא לטלטול בחיים אשר הביא לשינוי בעבודה ובסופו של דבר החזיר אותי למים.

לקחתי את בתי הגדולה לשיעורי שחייה ב"עולם המים". שם על שפת הבריכה אני רואה שחיין "מסטרס" חתיך קופץ למים, (זה היה אמיר אשר, הוא יהיה מרוצה שאני אומרת את זה), וכשראיתי אותו שוחה, יצר התחרותיות שלי נדלק מחדש. אמרתי לעצמי- הוא שוחה יפה, אבל אני יכולה יותר טוב.
משם חזרתי לשחות. אחרי פחות מחודש שאני שוחה, אורי סלע בא אלי ואמר לי: את תשחי בביכורי ים עשרה קילומטרים. ושחיתי. פעם ראשונה בים, מקום רביעי (התבאסתי רצח).
מאז שברתי שיאי גילאים, לקחתי מדליות, ובכלל אני עוברת מסע של "תיקון". כשהייתי ילדה לא הייתי ילדה מקובלת, הייתי תמיד בצד. ופתאום עם הפרויקט הזה של ה-"למאנש" וההדסטארט, אני מקבלת כל כך הרבה תמיכה ואהבה ופרגון, וזה כל כך כיף וממלא."

בחמש שנותיה הבוגרות כשחיינית, הצליחה אבישג "לפורר גבולות" ללא הפסקה: בגיל ארבעים שחתה מרתון, לפני פחות משנה חצתה עם קבוצת שחיינים את ים המלח בשחייה. עכשיו היא עומדת לפני צליחת התעלה הבריטית, תעלת ה-"למאנש".

מה מביא אדם שפוי ללכת אל הקצה פעם אחר פעם?

אני לא אוהבת את המושג קצה, אני לא רואה בזה להגיע אל הקצה, אני רואה בזה מסע. אני בוחרת לעצמי מסעות שמלמדים אותי על עצמי, שעוזרים לי להשתפר. אני אדם שרגיל שעושים עבורו דברים, אם זה בבית או בקיבוץ, והמסעות האלו שאני עוברת, הם מכריחים אותי להתעמת עם הקשיים שלי, לצאת מאזור הנוחות שלי. אני חושבת שלפני כמה שנים לא הייתי בשלה מספיק והיום אני הרבה יותר מוכנה לזה. לדוגמה, כשעבדתי כרפתנית בקיבוץ לא הסכמתי להזריק לפרות, והנה יש לי ילדה סוכרתית ואני צריכה להזריק לה כול יום. השחייה היא האמצעי שלי לעבור את המסעות האלו. להתעמת עם הפחדים שלי. שם אף אחד לא יבוא ויעזור לי לסיים, זו רק אני שם ששוחה. זו אני שצריכה ללמוד לבקש תמיכה ולגייס את הכסף, לעשות את ההדסטארט. וזה משהוא שמאוד מחזק אותי."

אבישג 3

מתוך עמוד הפייסבוק של אבישג

אבישג מגייסת תרומות באתר הדסטארט למסע בשיתוף עם קרן המשאלות MAKE A WISH, קרן ששמה לה למטרה להגשים חלומות לילדים עם מחלות מסכנות חיים.
איך נוצר הקשר לקרן לMAKE A WISH?

"כבר כמה זמן אני מרגישה שאני רוצה משהוא מעבר למסע האישי שלי בצליחה הזו. משהו נוסף. דרך מתאמנת שלי, נוצר קשר עם בחור בשם קובי גטניו, שהזמין אותי להרצות במפגש של הקרן. כמובן שמיד אמרתי כן, לפני שהוא סיים להשלים את המשפט. לא הרבה מודעים, אבל סוכרת זו מחלה שעלולה לסכן חיים בטיפול לא נכון, ואני יודעת מה זה להיות הורה לילד עם מחלה שכזו. אחרי ההרצאה הבנתי שאני רוצה לחבר את העמותה לעולם שלי ולעזור להגשים חלומות לילדים. העברתי דרך קובי את ההצעה שחלק מהגיוס למשחה יהיה עבורם, והם חיבקו אותי ומיד אמרו כן וברור לי שזו רק ההתחלה".

אז מה התוכנית, איך מתכוננים, איך חוצים?

אני מתאמנת בשחייה בים. במשך כול החורף שחיתי בלי חליפה 6-8 שעות כדי להתרגל לטמפ' בתעלה שם הטמפ' הם בין 14-18 מעלות. צלחתי את הכינרת כשהטמפ' הייתה 15 מעלות. יש עניין של גאות ושפל וזרמים שצריך לחשב בתעלה. את הצליחה עושים בעצם בצורה של פרבולה ולא בניצב לחוף בגלל הזרמים. צריך לצרוך מספיק קלוריות, אז יש נושא של תזונה לפני ובמהלך השחייה.
יש גם עבודה מנטלית שאני עושה עם אורי סלע המאמן שלי. אנחנו מדברים הרבה על הצליחה, על ההרגשות שלי, על המחשבות. אורי מאוד תומך בי ומבין אותי וקורא אותי.

כשאת מדמיינת את עצמך בצליחה, את חושבת גם על אי הצלחה?

"לא.
זה לא קיים מבחינתי. לא להצליח לא נמצא אצלי במחשבה.
יותר מזה, אני בכלל לא רואה את עצמי שוחה. כשאני מדמיינת איך יהיה, הדבר היחיד שאני רואה מול העיניים זה הסוף, זה האושר של אחרי, זה הבכי, זה אותי על החוף הצרפתי מניפה את הידיים כשהחוף האנגלי מאחורי."

אז נכון שיש היום דרכים קצת יותר נוחות לעבור מאנגליה לצרפת, אבל זו בהחלט הדרך היותר מאתגרת מבין כולם. ואם לפני הריאיון הסתכלתי על אבישג כעל ה"משוגעת" שהולכת לנסות לחצות את ה-למאנש, עכשיו היא "המשוגעת" שהולכת להגשים חלומות ולחצות את ה-"למאנש".

אבישג6

מתוך עמוד הפייסבוק של אבישג

אבישג מעלה פוסטים בפייסבוק, דיווחים מהאימונים.
משפטים קצרים, מהירים, חזקים. לפעמים אני מרגיש כאילו אני יחד איתה במים, לפעמים אני מרגיש כאילו נגמר לי האוויר. באחד הפוסטים היא מספרת על הקושי באותו היום, היא יצאה לפני הזמן, היא שחתה 5:50 במקום 6 שעות.
בפוסט הזה הבנתי שהפועלת הזו בנויה אותו דבר כמו כולנו.

"הכול עניין של מה יש לנו בקופסה הזו כאן. אנחנו צריכים להבין שיש לנו את היכולת, זה רק שאלה של מה אנחנו מספרים לעצמנו."
אני הבטחתי לעצמי בהדסטארט שיעור שיפור סגנון אצל אבישג, אבל יש בהדסטארט עוד המון תשורות החל בבגדי ים וכובעים ועד הרצאות. וכמובן שאתם יכולים לתרום רק לשם הצליחה, רק כדי לעזור לאבישג להגשים את החלום.
ככה תוכלו להבטיח שגם אתם תהיו חלק מהמסע הזה.

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=23106