ארכיון רשומות מאת: גל יונגלסון

קשה לקום בבוקר

05:30
קשה לקום בבוקר. הבית כולו עוד ישן, אפילו השעון בטלפון.
אני יורד בשקט מהמיטה, עוזב את החום הנעים של שמיכת הפוך, את הכרית המפנקת, את נשימותיה של יקירתי. בצעדים שקטים ועיניים עצומות למחצה אני הולך אל הסלון. בשקט מחמם את המים לקפה, בשקט ניגש להדליק את המחשב ובשקט אני מקלל את השולחן שנתקע לי בזרת.
מתארגן במהירות, משתדל לשמור על שקט. זה לא כל כך מצליח לי.
אני שומע את הקטנצ'יק מתעורר וממהר לצאת מהבית.
הורות למופת.

בוקר 5

צילום- אני. ותודה למשטרת ישראל שלא חיכתה לי הפעם בצומת

05:50
קשה לנהוג בעיניים עצומות למחצה. זה אפילו לא מומלץ.
זריחה צבעונית עוזרת לי לפקוח את העיניים אבל מסיטה את תשומת ליבי מהכביש. התנועה עדיין רגועה והדרך שאורכת בדרך כלל חצי שעה, עוברת הפעם 15 בדקות. בלחץ.
רוכבי אופניים, רצים ומכוניות חמושות בסאפים עושים את דרכם כמוני לבוקר של אדרנלין. שדות ירוקים ופרדסים שחולפים מימין ומשמאל יתחלפו בעוד רגע בכחול, ועוד כחול ועוד כחול.

בוקר 1

6:15
קשה להוריד את הבגדים. קר לי.
אני מתחיל בחימום קליל. קופץ, מתמתח, ריצה קלה במקום. אני שונא לרוץ, אז אני מוותר על ספרינטים על החוף. לאט לאט אני מתחיל להתקלף ולהתכונן. ווזלין בבית השחי, כובע ומשקפת. מהדק את המצוף ונכנס למים.
אני לבד. רק אני והים. הים הוא שלי, ורק שלי.
כאן דבר כבר לא קשה. המים שקטים ונעימים, צלולים ומפנקים. מתחיל לשחות אל הגמל, משם אל הסלעים. סירת דייג שמשוטטת באזורי גורמת לי לעצור ולוודא שהיא מבחינה בי. אני כבר לא ממש לבד.
ממשיך אל הלגונה וגם שם עוצר, הפעם לשחות קצת עם הדגים.

7:30
קשה לצאת מהמים ולהשאיר את הבוקר הזה מאחור.
עכשיו קר לי. אני מתנגב במהירות, לובש סווטשרט ומזכיר לעצמי שבפעם הבאה אני מביא איתי תרמוס עם תה.
ליד סוכת המציל אני פוגש את ליצ'י ואורלי. הן נכנסות למשמרת ב'. למרות שהרגע יצאתי מהמים, אני לא יכול שלא לקנא בהן.

 

7:40
למרות כל הקשיים עד כאן, הדבר הקשה ביותר זו המקלחת של אחרי.
קרררררררררררררר.

בוקר 3

הזנת כיתוב

 

מודעות פרסומת

על יבש – ראיון עם רוני בווה

" אני הייתי ללא ספק הגורם המפריע ביותר בקבוצה. אם היו דיבורים, או קיצורים באמצע האימון, זו הייתי אני. מאז שאני בוינגייט לא סיימתי חימום אחד כמו שצריך, וזה מצחיק כי בירושלים אני נחשבתי לטוחנת, וכאן אני הגורם הבעייתי.
גיל (קיזלר) היה צוחק שהוא מסיים את החימום ואני מחכה לו כבר בקיר. אז אני מתנצלת בפני כל המאמנים שעבדו איתי אי פעם, והחברים בקבוצה לפעמים היו מתעצבנים ולפעמים היו מקבלים את זה שאני כזאת."

רוני בווה, סיימה את עונת הקיץ כאלופת ישראל ב 1500, 800 ו 400, אבל רגע אחרי התחרות, פוסט שהעלתה לפייסבוק אמר דבר אחד. זהו!

רוני 1

צילום – גיא יחיאלי

רוני שוחה, או שחתה יותר נכון, בעבור "הפועל ירושלים", אבל את קריירת השחייה שלה החלה בירושלים רבתי. היא הגיעה למים כדי לחזק את הקרסול אחרי ששברה אותו בריצה, ומיד התגלתה ככישרון. בגיל 13 לקחה מדליה בקומן במים פתוחים. בגיל 16 עברה ל "הפועל ירושלים" ושנה אחר כך, תחת לאוניד שייכט, זכתה בכול ארבעת המקצים באליפות ישראל.
בגיל שמונה עשרה, במהלך שירותה הצבאי התגלה אצל רוני קריש דם ברגל.

"בסוף השבוע הייתי אמורה לנסוע לאילת לתחרות מים פתוחים. בבוקר התעוררתי עם כאבים ברגל ובקושי הצלחתי ללכת, ממש צלעתי מהבריכה למקלחות. באותו לילה אושפזתי עם 40 מעלות חום, אבל לא מצאו כלום, חשבו שזאת שפעת ושלחו אותי הביתה עם אנטיביוטיקה. אחרי כמה ימים שלא הצלחתי לדרוך על הרגל הלכתי לרופא פרטי שמצא שזה קריש דם. מאותו הרגע אושפזתי לארבעה שבועות עם תרופות ומדללי דם.
עד שכבר חזרתי לבריכה  לאוניד לא נתן לי כמעט לשחות. חודש חצי אחר כך באליפות המדינה, באופן הכי מוזר שיש, שחיתי הכי טוב בחיים שלי. שיאים אישיים, אלופת המדינה כמעט בכול המקצים שלי. עד היום אני חושבת שזה בגלל מדללי הדם שנתנו לי…
שנה אחר כך החלטתי לעשות שינוי ולעבור לוינגייט."

רוני 4

צילום- גיא יחיאלי

אז למה לפרוש?
"כי אני טובה ברמה הארצית, לא ברמה הבין לאומית"

אבל את בת 21, ויש לך עוד קרירה של עוד עשר שנים, למה לפרוש עכשיו?
"החיים של שחיינים הם מאוד תובעניים. שני אימונים ביום, אין זמן לנהל חיים אישיים, חיים ממשכורת מאוד נמוכה בלי לאפשר לעצמך כמעט כלום. אני לא רוצה להגיע לגיל 25 עם אליפות עולם ואליפות אירופה אבל בלי מקצוע, בלי תואר ובלי כסף. החלטתי שאני רוצה קצת חופש מדיקטטורה שחייתי בה עד עכשיו."

אז איך מתקבלת ההחלטה על פרישה?
"אני אדם מאוד אימפולסיבי. החלטות שאני לוקחת, גם אם אני יודעת שאני טועה או שיש סיכוי שאתחרט עליהן, בגלל שאמרתי שאני עושה את זה אני אמשיך איתן. אבל לקחת את ההחלטה לפרוש זה היה קשה.
מאז השינוי בנבחרת,נוצרה סיטואציה בווינגייט של שתי קבוצות. או מרחקים קצרים- 100 200 עם קאיו, או ארוכים עם חנן. אני שוחה 400 ו 800. 1500 אני שוחה בשביל האגודה ו-200 אני גם שוחה, אבל שם אני מנצחת רק בפוקסים. במצב שנוצר, לא מצאתי את עצמי לא כאן ולא כאן. את העונה האחרונה עשיתי עם חנן, הוא נתן לי המון אבל בגלל שאני לא במרחקים הקצרים, ולא ארוכים מאוד, אני באמת לא רואה את עצמי עושה את זה שוב."

רוני 3

צילום – גיא יחיאלי

איך הסביבה שלך עם הפרישה? לירן, ההורים?
"אנשים בסביבה באים ושואלים למה, ומה פתאום אני פורשת. לירן אומר שאני עושה טעות ושיש לי עוד הרבה לתת בשחייה. אבל כמו שאמרתי, אני אדם אימפולסיבי ומה שאני מחליטה אני הולכת עם זה. ההורים שלי אף פעם לא היו מעורבים בשחייה יותר מידי. הרשתי להם לבוא רק לשתי תחרויות שלי."

הרשית?
"כן. תמיד אמרתי להם שאם הם באים אני לא שוחה. אז הם לא באו. לא רציתי שיראו אותי לא מצליחה, לא לוקחת מקום ראשון. אז לא הרשתי להם."

אבל את יודעת, שכהורה, בכלל לא אכפת לך מה התוצאה של הילד שלך. אתה רק שמח לראות אותו.
"כן. אבל ראיתי כל כך הרבה שחיינים שההורים נעשו כל כך מעורבים בשחייה, שכל מה שהם דברו אתם זה רק על שחייה, ולא רציתי את זה. אז הרשיתי להם לבוא רק לתחרות כשידעתי שאני מנצחת בוודאות. עכשיו, בתחרות האחרונה התקשרתי ואמרתי להם שאני מרשה להם לבוא. כי כבר לא באמת היה אכפת לי."

אז מה עכשיו? אחרי הפרישה?
"מעניין אותי לדעת איך זה מהצד השני, מצד המאמן. אז אני עושה עכשיו קורס מאמנים כאן בווינגייט, ואני מאמנת בנתניה עם יגאל שחט קבוצות מגיל 10-13.
לקחתי לי שנה לעשות את זה אבל גם להוריד לחץ. אם אני אוהב אז אולי אני אלמד תואר בתחום. בינתיים אני שוחה שלוש פעמים בשבוע, ומתחילה גם קצת לחיות."

רוני 2

צילום – אני.

בן זוגה של רוני הוא השחיין לירן קונבלוב, שחיין 200 ו400 חופשי. הם עברו יחד מירושלים לוינגייט, והיום ביחד שוכרים דירה באזור המרכז.

איך זה להתאמן יחד עם בן הזוג שלך?
"לירן הוא אחד השחיינים המובילים היום במדינה. הוא פספס את הקריטריון האולימפי בפחות מחצי שנייה. אבל בגלל שהוא כל כך שקט אז הוא לא יודע לשווק את עצמו כמו שצריך. אם אני הייתי הוא, כל המדינה הייתה שומעת עלי. אנחנו אף פעם לא שחינו בייחד באותו מסלול באימונים . זה לא יכול לעבוד במים, כי אנחנו טיפוסים מאוד שונים. כמה שאני רעשנית ומוחצנת, הוא מאוד שקט ומופנם. אנחנו מגיל 16 ביחד, אז עם השנים אני הופכת אותו ל קצת יותר אני והוא הופך אותי לקצת יותר הוא."

רוני 6

מה את לוקחת כמאמנת מהניסיון שלך כשחיינית?
"אני חושבת שחשוב שלמאמן יהיה ניסיון של שחייה, כי זה חשוב לדעת מה באמת עובר על השחיין שלך ומה אתה מבקש ממנו. לדוגמה, עכשיו מהצד אני רואה שחיינים שפתאום מסדרים את המשקפת, או את הכובע, ותכלס בגלל שגם אני עשיתי את זה, אז אני יודעת מתי הם מורחים את הזמן או שהם סתם מתעכבים, ואני יודעת גם מתי קשה להם. מצד שני, הם יודעים שהם לא יכולים לעבוד עלי כי אני עשיתי את זה בעצמי."

למה תתגעגעי?
"לכושר. רק כשמפסיקים לשחות מבינים באמת באיזה כושר אנחנו. אחרי שלושה שבועות שלא שחיתי נכנסתי לבריכה עם קבוצה של ילדים, ופתאום המרחק שהם שוחים נראה לי מטורף. ההבנה שאני לעולם לא אהיה שוב בכושר הזה, זה דבר קשה."

למה לא תתגעגעי?
"לאימוני בוקר. אני בהחלט לא אתגעגע לאימוני בוקר."

רוני 5

צילום – גיא יחיאלי

 

נפטון הרביעי

יום שבת, 06:00. השעון מצלצל. מעט מידי שעות שינה לטעמי, אבל נפטון קורא לי, וכשנפטון קורא אני מתייצב.
כמעט חודש שאני מתעורר ביום שבת, פותח את האינסטה עם הקפה של הבוקר ונכנס לחרדה.
"ממי" אני קורא בקול שבור, "פספסתי את נפטון!"
"לא פספסת כלום, אלו תמונות מהנפטון הקודם."
"אההה, טוב.. מי מעלה תמונות של נפטונים קודמים בשבת על הבוקר?" ניסיתי לתרץ מול עיניה המתגלגלות של יקירתי.

file (2)

"גול. אז מה עושים בדיוק? איך זה הולך?" שואלת אותי גילי ערב לפני, בעודי עומל על כוס הגולדסטאר הרביעית שלי.
"שוחים." אני כותב לה עם חמש שגיאות כתיב.
"אחלה. קצת יותר פירוט?" היא מתעקשת.
"סירי, תכתבי לגילי שנזרום" אני מבקש, אבל סירי לא מדברת איתי בגילופין.
בבוקר אני פוגש את גילי על החוף.
"אתה לא יודע שלא שותים יום לפני משחה?" היא נוזפת בי
"אז להחזיר את הבירות לאוטו?" אני מצביע על שקית השתייה שהבאתי.
הבאת את הווזלין? אני לא רוצה שפשפת. אתה שוחה מימיני אתה זוכר? לא לברוח, תהיה חבר." יכול להיות שהייתי צריך להביא יותר משני בקבוקים.

נפטון חדש 2

נכנסנו למים לאחר צילום קבוצתי ומדידת בגד הים משמר המפרץ החדש שלי. גילי משמאלי, אני מימינה. ערמות רגליים וידיים נכנסים בינינו וקוטעים את רצף השחייה בכול פעם. אני רגיל לזה ממשחים, בשבילה זו חוויה חדשה יותר. לאחר כמה בעיטות לפנים הגענו אל המסלעה הראשונה. משם ממשיכים דרומה אל גוש הסלעים הבא.
אני נושם כל שתי תנועות, כל ארבע מרים את הראש לכיוון ואיפוס. בסך הכל מתקדם ישר. גילי משמאלי פחות שומרת על כיוון ובכול פעם מחטיפה לי מחדש.
"גול, כול הים פתוח." היא צועקת עלי.
"את שוחה לכול הכיוונים ואני לא בסדר?" הזדעקתי ומיד מילאתי פי במים, לפעמים עדיף לסתום.
אחר כך פגשנו את אליאנה וביחד שחינו בחזרה אל החוף. עוד גיחה אל המסלעה, הפעם עם טווח ביטחון מגילי ובחזרה לחוף.

נפטון חדש 3

בירה, במבה, תמונות. שיחה חטופה עם קרן זיבנר האולימפית, אני מתרגש ועושה לעצמי פדיחות כרגיל, צ'ייסר עם מיטל שוורצ(גדות), והביתה.
נפטון, היית טוב אלי. נתראה בפעם הבאה.

נפטון חדש 1

מביט מהצד

19:30 וינגייט.
בחוץ כבר חושך, הימים מתקצרים מהר יותר. זה סימן שהחורף מגיע. לא החורף של משחקי הכס, חורף דרדלה ישראלי. כזה עם יותר ימי שמש מגשם, אבל בלי סוף הצפות בנתניה ורעננה. בשבוע שעבר ראינו חצבים בשולי הדרך לצפון, אומרים שכשהחצב גבוה תהיה שנה גשומה. לא עצרתי למדוד את החצבים, אבל עכשיו אני מדמיין אותם בגובה האייפל.

עוד שעה אני מראיין את רוני באווה.
האמת שאני רוצה לראיין אותה כבר זמן מה ועכשיו עם פתיחת עונת החורף, זו הזדמנות טובה. כמובן שהיא מצידה סיפקה את הסיבה לראיון, אבל את זה נשמור לפוסט הבא.
בינתיים אני יושב על הטריבונה בבריכה הלאומית וצופה באימוני השחייה. עונת החורף היא בריכות קצרות, אז שוחים כאן לרוחב. הנבחרת הבוגרת שחתה כאן מוקדם יותר ואחריה הנבחרת הצעירה. פגשתי את לירן, המאמן של הנבחרת. אני מפנטז לעצמי על להצטרף לנבחרת לאימון. איזה פוסט מעולה זה יהיה אם אצליח לשרוד אותו.

בצידה השני של הבריכה מתקיימים אימונים של שחיינים צעירים. שני מאמנים, שתי קבוצות של אולימפ נתניה, אימוני טכניקה. קבוצה אחת עובדת על פרפר. גריפה נכונה, עבודת ידיים, עוד בריכה ועוד אחת. אני דיי שמח לשבת ולצפות ולא להיות אתם במים. כנראה שלא הייתי מחזיק מעמד. קבוצה שנייה עובדת על ידיים גב, גלגול כתפיים.
בין לבין קבוצות של ילדים מגיעות והורים תופסים מקום מסביבי. חלקם קוראים ספר או בטלפון או סתם מסתובבים. אחד או שניים צופים בעניין רב באימונים וזה מרגיש לי כאילו אני מסתכל על עצמי מהצד. כמה מהם מגיעים לתחרויות? כמה מהם באמת אוהבים את בספורט הזה? את הריח של הכלור, את הטעם של המים ואת הכאב של הידיים אחרי אימון?

סוף הקיץ 2

אחריהם הגיעה קבוצת מסטרס.
עוד ועוד מהם יוצאים מהקיר אל עבר הלא נודע לאורך 25 מטרים. מביט בהם ויודע שכל כך הרבה עובר בראש ב25 האלו. לפעמים אני מרגיש שכול בריכה היא כמו ביצת קינדר, ואי אפשר באמת לנחש מה יהיה בבריכה הבאה שאשחה, לאן ייקחו אותי המחשבות בפעם הזאת.
מחר השחיין הפרטי שלי חוזר להתאמן ואני לא ממש יודע מי יותר מחכה לזה, אני או הוא. כנראה ששנינו, כל אחד מהסיבות שלו.

שתהיה לנו אחלה של עונה עם הרבה גשם והרבה מים עם כלור או מלח.

סוף קייץ

צולם בחוף דור ביום חול

יונתן באיזי.

בטח כבר סיפרתי כאן  פעם או פעמים (או מליון) שאני שוחה בקבוצת הורים בבית איזי שפירא. הקבוצה שלנו מורכבת בעיקרה מהורים שילדיהם שוהים או שהו באחת המסגרות של איזי ומצוות המטפלים. אנחנו נפגשים בכול יום רביעי, ב-20 מטר של מים מחוממים, לאימון של הגוף ותרפיה של הנפש.

איזי 5

אף אחד מאתנו לא שחיין גדול. לכולנו יש טעויות כאלו ואחרות. אצלי לדוגמה עבודת הרגליים היא דבר אקראי לחלוטין. כמה שלא ניסיתי לתקן את הרגליים, תמיד בסוף אני מוצא אותן שוחות בקצב משלהן. אצל אחרים הראש עולה גבוה בנשימה, היד המובילה נופלת או שאין תפיסת מים טובה. באופן כללי, לרוב מפלס המים יורד פלאים לאחר אימון, ושלפוחית השתן שלנו מתנפחת.
ועדיין, המפגשים האלו של יום רביעי נותנים לכולנו, הורים וצוות, אויר לנשימה. אחרי כול אימון אנחנו יושבים יחד, מביאים אוכל, לפעמים יוצאים לבירה ובעיקר צוחקים.
לאחרונה לקחתי על עצמי את תפקיד המאמן, או המאמן הזוטר, כי הכול עובר בהנחיתו של הנוגש.

איזי 1

פעם ראשונה שיש שקט באימון

מאז, התחלתי "לחפור" בשחייה (באינטרנט, ליקירתי אני חופר כבר הרבה זמן…), אני מחפש סרטונים ואתרים, קורא מאמרים (לא הרבה כי כולם באנגלית), מסתכל מהצד על אימונים של הנבחרת או של קבוצות אחרות, מחפש יותר ידע על שחייה. אני מנסה ללמוד תרגילים חדשים, זוויות מבט חדשות על תרגילים ישנים, ובעיקר להבין.

אתמול היה המפגש האחרון שלנו לפני פגרת הקיץ, ורציתי לעשות את האימון מיוחד יותר, מעניין יותר, ובעיקר מהנה. אז פניתי ליונתן קופלב, אלוף ישראל בחמישים גב, ושאלתי אותו האם יש סיכוי שיבוא לתת לנו קצת טיפים של שחיין מקצועי. יונתן הסכים מיד וביום רביעי בשעה שבע וחצי בערב התייצב על שפת הבריכה באיזי שפירא ונתן לנו שיעור אמיתי.
קופלב הראה לנו את ההבדלים בין שחייה עם מרפק גבוהה ושחייה עם ידיים ישרות כמו ספרינטר, הדגים לנו כיצד חץ מהקיר או מקיפר יכול להיות ארוך, ואיך צריך להחזיק את הגוף והבטן. נתן לנו שיעור קיפרים והגעה נכונה אל הקיר, וכמובן הוא הראה לנו איך באמת צריכים להראות בבגד ים ספידו.

איזי 4

(לא, הם לא מקיאים ואני לא מחטט באף. זה רק נראה ככה)

בסוף השיעור כמחווה לאלוף ישראל בחמישים מטר גב, שחינו ספרינט 20 מטר ונתפס לי שריר ברגל. כנראה שספרינטר אני כבר לא אהיה.

תודה רבה יונתן על שיעור מאלף וחוויה נהדרת. מוזמן אלינו בכול רגע שתרצה.
ותודה גם לכול חברי לקבוצה ופגרה מהנה.

איזי 3

להיות הונגרי

יש כמה דברים שההונגרים טובים בהם, דברים שאף אחד לא יכול לקחת מהם.
הם יודעים להכין פאלינקוש שזה שיכר שזיפים נהדר. הם יודעים להכין גולאש ובלינצ'אס ובונדאשקנייר וקייורטוש, והם יודעים לשחות.
אלוהים איך שהם יודעים לשחות.

רצה הגורל ואני הונגרי.
סבי עלה מהונגריה, גדלתי על סיפורים כיצד למד מאביו לשחות בסומוש, הנהר שליד הכפר, כשרחץ את הסוסים. כילד למדתי לומר מילים כמו "בידש" (מסריח) ו"אישטנם". אפילו היה מפגש הונגרים מרגש כשלאסלו צ'ה היה בארץ. אני התרגשתי לפגוש אותו, והוא התרגש שעזבתי אותו לנפשו.

16996262_1811002415839908_209850809268401883_n(1)
אבל ההונגרים לא יודעים רק לשחות, מסתבר שהם גם יודעים לארח תחרויות שחייה. במהלך השבוע האחרון, בכול יום אחר הצהריים, התיישבתי בסלון כשריחות הקאפוסטה (כרוב) והכלור ממלאים את אפי, וקולות הגרטל והצ'יש ממלאים את אוזני. כמות הקהל שגדשה את הטריבונות והריעה בקולי קולות בכול פעם ששחיינית או שחיין משלנו (ההונגרים) זינקו למים, הצביעו על משהו שונה ממה שאנחנו (הישראלים) מכירים.

אין מה להשוות בין השחייה הישראלית והונגרית, וכול מי ששואל למה הם כן ואנחנו לא, חוטא לעניין. הונגריה היא מעצמת שחייה כפי שאנחנו מעצמת הייטק. להם יש אלופים אולימפיים, לנו יש אקזיטים. להם יש מדליות, לנו יש פרסי נובל. להם יש פפריקוש, לנו יש…פפריקה הונגרית.
ובכול זאת, כישראלי הונגרי (עם קורטוב שוודי – יונגלסון בכל זאת), קשה שלא לנסות להבין מאין נובעים הפערים הכל כך גדולים.
הייתכן שמקורם לא בשחייה בכלל? אולי הפערים נוצרו הרבה קודם? אולי זה החינוך, הגישה? אולי מההשקעה והמתקנים והרצינות של המערכת כולה.
נכון, קשה למדינה שמשקיעה את מרב תקציבה בביטחון (בצדק או שלא), לפנות משאבים גם לספורט, אבל האם ספורט הוא מותרות? או אולי ספורט ותרבות בכלל הם הבסיס לחינוך? אולי נפש בריאה שמקורה בגוף בריא מביאה לשפיות, דבר שמעט חסר כאן בזמן האחרון? ואולי זה ההבדל בין מדינה קטנה שמתבוססת בתוך עצמה לבין מדינה עם מעוף, עם הפנים קדימה, שפורצת את הגבולות של עצמה.

FINA_hope_to_have_something_concrete_in_the_next_couple_of_weeks_regarding_the_2017_Championship_hosts

בקרוב אני נוסע למסע שורשים לכפר ממנו בא סבא. מקווה שאמצא זמן לקפוץ לבריכה, לראות אימון שחייה של ילדים או של בוגרים, לשאול כמה שאלות כדי לנסות להבין, ואולי אפילו לענות לעצמי על שאלה או שתיים.
ואולי לא אמצא כלום ואסתפק בקיורטוש חם.
זה גם טוב.

"סיפורו של אלוף"- ראיון עם דניאל בן אסא

מי שצפה בשידורי המכבייה, יכול היה לראות ביום הראשון את המקצה שפתח את תחרויות השחייה בוינגייט, מקצה הספיישל אולימפיקס.
בין השוחים והשוחות במקצה היה דניאל בן אסא, אלוף עולם 2014 ב 50 מטר חופשי במשחקי הספיישל אולימפיקס. בעוד ששאר השוחים צלחו את הבריכה בחתירה וחזה, דניאל ריחף על פני המים בסגנון הפרפר.

img_9111

למה פרפר?
אני אוהב לאתגר את עצמי, אני מחפש את הקושי. חזה אני לא יכול לשחות בגלל בעיה ברגל ודווקא הפרפר נותן לי את הקושי הזה שאני מחפש. בהתחלה היה לי מאוד קשה לסיים חמישים מטר, אני מתאמן בבריכה של 25 והמעבר מ25 ל 50 הוא לא פשוט. אבל היום אין משהו שאני אוהב יותר לשחות מחמישים פרפר.

איך הגעת להתחרות בספיישל אולימפיקס?
ג'ודי זיו, המאמנת שלי במים הפתוחים, היא חברת ילדות של אמא שלי, ובמשך הרבה זמן היא אמרה שכדאי לי לבוא ולהתחרות. תמיד עסקתי בספורט, כדורסל, שחייה טניס, אבל אף פעם לא באמת התחריתי. תמיד כשהנושא של הספיישל אולימפיקס עלה התנגדתי. תמיד אמרתי לא, אני ילד רגיל, אני אתמודד עם זה כמו כולם. אבל לילה אחד פתאום השתנה משהו אצלי, פתאום רציתי להתחרות. באתי אל אבא שלי וביקשתי שייקח אותי לאימון.
התחלתי בכדורסל, הייתי עם הקבוצה באליפות אירופה 2011 וחזרנו עם מדלייה….
אחרי כמה זמן חיפשתי אתגר חדש ומצאתי אותו בשחייה.

את דניאל הכרתי כשבאתי לוינגייט לראיין את לירן וקנין. לירן הזמין את דניאל לאימון עם הנבחרת. מאז נפגשנו כמה וכמה פעמים בעיקר במשחים מים פתוחים. שנינו משתתפים במקצה ה 1500, ויוצא לנו לברך אחד את השני בהצלחה בכול פעם. אחת מהם הייתה במשחה אכזיב האחרון, שם דניאל הגיע רביעי בדירוג הכללי לבני גילו-24- 29, ושם גם הכיר לי את חברת דוגית יבואנית SAILFISH, אתם הוא משתף פעולה והם נותנים לו את חסותם.

דניאל 1

אז מה הלקות שלך בעצם?
אני סובל מהפרעות קשב וריכוז קשות. מאוד קשה לי לשבת במקום אחד להתרכז בדבר אחד. יש לי גם התפרצויות של זעם ברגעים מסוימים ואני עובד עכשיו על להתמודד עם זה. יש לי גם קשיים לקרוא סיטואציות חברתיות.
זה משפיע על השחייה, על האימונים? זה יוצר איזה קושי?
להיפך. הספורט זה המקום מפלט שלי.
כל פעם שיש איזה סיטואציה שקשה לי, שאני מתעצבן, שאני מרגיש צורך לפרוק אני בא לבריכה ומוציא את הכול. נותן אימון של לקרוע את עצמי. זה עוזר לי להשתחרר.
וביום יום, איך זה משפיע?
קשה לי למצוא עבודה. עבדתי בכמה וכמה מקומות, מסעדות, מלון, אבל כמעט תמיד זה לא הסתדר או שאמרו שאני לא מתאים לצוות. הבעיה היא שהרבה אנשים לא פתוחים מספיק לאנשים עם מוגבלויות ולא מבינים וסבלניים, וזה קשה מאוד להשתלב גם אם אתה מאוד רוצה ומנסה. דווקא במקום העבודה האחרון שלי הבוס היה מאוד מבין וקשוב, אבל הפעם מהצד שלי זה לא הסתדר.
דווקא בשחייה ובספורט בכלל אני מרגיש שווה בין שווים. לדוגמא בתחרויות המים הפתוחים, בנוסף לדירוג הגילאים הכללי יש לנו גם דירוג של הספיישל, אבל עכשיו בתל אביב לא היה, ועדיין באתי ושחיתי ולקחתי מקום רביעי לקבוצת הגיל שלי. אז קצת התבאסתי כי ציפיתי ל קצת יותר, אבל זה אומר שעכשיו אני צריך לעבוד יותר קשה.

תחרויות הספיישל אולימפיקס לא מקבלות כמעט חשיפה בארץ והידוע עליהם לציבור הרחב מועט מאוד. זה לא שונה מרוב תחרויות הספורט שמקבלות כתף קרה ברוב המקרים. ועדיין ספורטאי הספיישל הישראלים חוזרים תחרות אחרי תחרות כשבאמתחתם עשרות מדליות בשלל גווני המתכת.

אצלנו בספיישל אולימפיקס כול אחד שוחה, נותנים במה לכול סוגי הלקויות . בתחילת התחרות מחלקים אותנו במוקדמות לפי רמת יכולת, וכול אחד מתחרה לפי רמת היכולת שלו. לדוגמה רמת היכולת שלי היא גבוהה, אז באליפות העולם ב 2014 בבלגיה במקצה שלי ב 50 פרפר היו החזקים ביותר. זה שניצח היה ענק, הסתכלתי עליו בפחד. עוד לא הספקתי לקפוץ למים הוא כבר נגע בקיר. הגעתי שישי, אחרון בעצם. דווקא בחמישים חופשי שלא ציפיתי לקחתי מקום ראשון ובשליחים סגרתי את המשחה ולקחנו מדלית כסף.
באליפות העולם לפני שנה לא השתתפתי. נכנסתי לזוגיות חדשה ואני ובת זוגתי נועה החלטנו להשקיע יותר בקשר. היא גם שחיינית מעוטף עזה, ובמקרה המאמן שלה הוא המאמן שלי בנבחרת התחרותית, אז יצא חיבור מכול כיוון. אני מתמקד כרגע בתחרויות בארץ ובמים פתוחים שזה אהבה חדשה שלי. אני מתאמן בין שלוש לארבע פעמים בשבוע לבד, ועוד אימון אחד עם המאמן. אני עובד גם בחדר כושר, לאחרונה קצת אופניים.

דניאל 2

דניאל ונועה

לאחרונה דניאל החל להתנדב בעמותה לאימוץ כלבים, דוגלס, דבר שממלא היום את רוב זמנו הפנוי.
לפני שנתיים אני ונועה אימצנו כלבה, וזה היה הרגשה של ילד ראשון. דרך הכלבה הכרתי בגינת הכלבים חבר טוב שהתנדב בעמותה הזו. החיבור שלי אתו לימד אותי הרבה מאוד על כלבים, על טיפול בהם על חינוך שלהם, וזה דבר שכל כך תרם לי גם עם כלבים אבל גם בכלל ביטחון בחיים. אני עושה אומנה לכלבים, אני לוקח חלק פעיל בימי אימוץ. בכלל החיבור עם הכלב זו אהבה ללא תנאי, אני מגיע הביתה אחרי אימון או עייף או כועס, ותמיד שמחים שאתה בא, תמיד מקבלים אותך בחיוך.

אחרי הראיון אנחנו נכנסים לבריכה לשחות.
– מה שוחים? דניאל שואל.
– חמישים פרפר לא?
הצטערתי שאמרתי את זה. דניאל ריחף על פני המים עוד לפני שהספקתי לדבר.