כבר כמעט שנה שאני לא שוחה.
כבר כמעט שנה שאני לא כותב, לא מדמיין. כבר כמעט שנה שאני לא עושה את כל הדברים שעושים לי טוב, הדברים שהופכים אותי לאני.
זה התחיל עם המון לחץ בעבודה, המשיך במחלה של אבא שלי שהחלים בינתיים והתעצם עם משבר בזוגיות.
לפני שנה חוויתי את התקף החרדה הראשון שלי.
שבועיים אחרי אליפות העולם ב בריכות קצרות בקופנהגן, מצאתי את עצמי גם אני בעיר הקרה והאהובה עלי כל כך. מינוס שמונה מעלות, שלג ברחוב, מעילים כפפות וכובעי צמר, ואני מסתובב מחוץ למלון בפיג'מה וכפכפים, מזיע, רועד, הדופק רץ מהר מיוסן בולט, הלב מפרפר מהר יותר ממייקל פלפס, ואני לבד.
לבד.
לבד.

בחזרה בבית, אחרי מסע של טיסות וטרמינלים אפופים בצעיפים של זיכרון מטושטש. בחזרה במקום הבטוח שלי, במיטה עם יקירתי והילדים וסוף סוף מצליח לנשום. לא מלוא הריאות, ולא מנפח את החזה. נשימות שטחיות, קטנות שמספיקות כדי לקיים אותי, להחזיק אותי בחיים.
אחרי שבוע התקף נוסף, הפעם בבית, ושבוע אחר כך עוד אחד, ביציאה עם חברים. וכולם שואלים מה קורה לך, ומה יש? ואני כל כך מתבייש בעצמי ולא מצליח לדבר.
אז אני רוצה לכתוב על זה ולא מוצא את המילים, ומנסה לשחות את זה אבל האוויר לא מספיק לי. הוא מדוד מאוד, הוא מספיק רק כדי לקיים אותי.
וכואב לי, אבל יש לי עסק להחזיק על הכתפיים, ויש לי משפחה וילדים והורים ואחיות, ולכולם יש בעיות ולכולם אני רוצה לתת מעצמי. אז אני לובש את תחפושת הסופרמן שלי ומנסה לתת לכולם.
אבל מעולם לא הייתי סופרמן, אני אקוומן. אני לא עף, אני שוחה. ומחוץ למים אני נחנק, אין לי אוויר שם למעלה בשמים ואני לא מצליח למצוא אותי. זה רק מישהו אחר שנראה ממש כמוני, ונשמע ממש כמוני. אבל הוא זר לי ואני לא אוהב אותו.

השבוע נשברתי.
השבוע קרעתי מעלי את אזיקי השתיקה שכפיתי על עצמי, שחררתי את לשוני וצעקתי, פתחתי את ריאותיי ונשמתי עמוק. מלא האוויר עד אפס מקום עד כאב, עד שנאדיות האוויר בראותי מתחננות לא עוד, נתתי לדמעות לצאת החוצה ולשטוף את כולי, מבלי לעצור, מבלי להפסיק, מבלי לחשוב על מה יגידו ואיך אני נראה.

עכשיו אני רוצה לחזור לכתוב ולחזור לנשום ולחזור למים.
לחזור לליטוף הגלים, לזרם שמושך אותי קדימה, או נלחם בי, לחזור למדוד את הנשימות, לחזור לשלוח יד אחרי יד קדימה, לחתור, להיסחף. לחזור למלח על השפתיים, לכלור בפה, לקצף ולגלים, לחול בין אצבעות הרגליים, לקור המחמם של החורף, לחזור לעצמי.
לחזור לעשות יוגה, ופילאטיס, ולהתאמן ולצחוק ולשיר ולנגן.

עכשיו אני רוצה לחזור לעוף על עצמי.