כבר כמעט שנה שאני לא שוחה.
כבר כמעט שנה שאני לא כותב, לא מדמיין. כבר כמעט שנה שאני לא עושה את כל הדברים שעושים לי טוב, הדברים שהופכים אותי לאני.
זה התחיל עם המון לחץ בעבודה, המשיך במחלה של אבא שלי שהחלים בינתיים והתעצם עם משבר בזוגיות.
לפני שנה חוויתי את התקף החרדה הראשון שלי.
שבועיים אחרי אליפות העולם ב בריכות קצרות בקופנהגן, מצאתי את עצמי גם אני בעיר הקרה והאהובה עלי כל כך. מינוס שמונה מעלות, שלג ברחוב, מעילים כפפות וכובעי צמר, ואני מסתובב מחוץ למלון בפיג'מה וכפכפים, מזיע, רועד, הדופק רץ מהר מיוסן בולט, הלב מפרפר מהר יותר ממייקל פלפס, ואני לבד.
לבד.
לבד.
בחזרה בבית, אחרי מסע של טיסות וטרמינלים אפופים בצעיפים של זיכרון מטושטש. בחזרה במקום הבטוח שלי, במיטה עם יקירתי והילדים וסוף סוף מצליח לנשום. לא מלוא הריאות, ולא מנפח את החזה. נשימות שטחיות, קטנות שמספיקות כדי לקיים אותי, להחזיק אותי בחיים.
אחרי שבוע התקף נוסף, הפעם בבית, ושבוע אחר כך עוד אחד, ביציאה עם חברים. וכולם שואלים מה קורה לך, ומה יש? ואני כל כך מתבייש בעצמי ולא מצליח לדבר.
אז אני רוצה לכתוב על זה ולא מוצא את המילים, ומנסה לשחות את זה אבל האוויר לא מספיק לי. הוא מדוד מאוד, הוא מספיק רק כדי לקיים אותי.
וכואב לי, אבל יש לי עסק להחזיק על הכתפיים, ויש לי משפחה וילדים והורים ואחיות, ולכולם יש בעיות ולכולם אני רוצה לתת מעצמי. אז אני לובש את תחפושת הסופרמן שלי ומנסה לתת לכולם.
אבל מעולם לא הייתי סופרמן, אני אקוומן. אני לא עף, אני שוחה. ומחוץ למים אני נחנק, אין לי אוויר שם למעלה בשמים ואני לא מצליח למצוא אותי. זה רק מישהו אחר שנראה ממש כמוני, ונשמע ממש כמוני. אבל הוא זר לי ואני לא אוהב אותו.
השבוע נשברתי.
השבוע קרעתי מעלי את אזיקי השתיקה שכפיתי על עצמי, שחררתי את לשוני וצעקתי, פתחתי את ריאותיי ונשמתי עמוק. מלא האוויר עד אפס מקום עד כאב, עד שנאדיות האוויר בראותי מתחננות לא עוד, נתתי לדמעות לצאת החוצה ולשטוף את כולי, מבלי לעצור, מבלי להפסיק, מבלי לחשוב על מה יגידו ואיך אני נראה.
עכשיו אני רוצה לחזור לכתוב ולחזור לנשום ולחזור למים.
לחזור לליטוף הגלים, לזרם שמושך אותי קדימה, או נלחם בי, לחזור למדוד את הנשימות, לחזור לשלוח יד אחרי יד קדימה, לחתור, להיסחף. לחזור למלח על השפתיים, לכלור בפה, לקצף ולגלים, לחול בין אצבעות הרגליים, לקור המחמם של החורף, לחזור לעצמי.
לחזור לעשות יוגה, ופילאטיס, ולהתאמן ולצחוק ולשיר ולנגן.
עכשיו אני רוצה לחזור לעוף על עצמי.
אוהבת אותך, גל. יש לך את כל הסיבות לעוף על עצמך, גבוה, גבוה ועמוק, עמוק ♥️
אהבתיLiked by 1 person
תודה שירלי אוהב המון בחזרה
אהבתיאהבתי
תעשה רק מה שאתה אוהב
אהבתיאהבתי
בהחלט יש לך סיבות לעוף על עצמך. זה הזמן. כתבת מדהים!
אהבתיאהבתי
יש לי כל כך הרבה לכתוב לך כי נגעת. אבל הכל מסתכם בסוף ב f.l.y
First love yourself
אהבה עצמית ואגואיזם נראים דומה אבל כל כך שונים, ולפעמים החרדה נדרשת כדי לצרוב בעור את ההבדלים ביניהם. כמה כיף לקרוא אותך!!
אהבתיאהבתי
תודה גל, ( אגב יש לך את השם הכי יפה בעולם).
אין יותר כיף לקבל אהבה וחיזוקים מאנשים שמתחברים למילים שלך.
אהבתיאהבתי
אתה נהדר
😉
אהבתיאהבתי
כל כך מכירה ומזדהה… נשימות קצרות, לב מפרפר,
הגוף שלנו מדבר את הכל.
תודה שחשפת ושיתפת,
מאחלת לך ריפוי ורוגע🌹
אהבתיאהבתי
תודה אתי. הכתיבה היא השלב הראשון בריפוי
אהבתיאהבתי
גלוש, אתה מהמם!!! מאחלת לך תמיד לנשום במלוא הריאות, לצחוק במלוא גרון ולעשות את כל מה שאתה אוהב ועושה אותך מאושר. ולא פחות חשוב לא לשמור בבטן…. אוהבת אותך ♥️
אהבתיאהבתי
תודה מיה, את מהממת אותי
אהבתיאהבתי
גלצ׳וק יקר,
מאחל לך שתמשיך לחתור אל אי המבטחים שלך, אי שם עמוק בנפש האדירה שלך הוא נמצא…
ולפעמים, החלק הכי טוב בשחייה הוא הרגע שבו עוברים לגב, פורסים את הידיים רחב, מביטים למעלה ונותנים למים לשאת את דאגותינו הרחק הרחק בזמן שאנו צפים חזרה אל עצמנו.
אוהב אותך אקוומן
אהבתיאהבתי
תודה רבה איש יקר.
אהבתיאהבתי