ארכיון חודשי: דצמבר 2018

על פני המים

לפני ארבעה חודשים בערך התחלתי לגלוש.
לגלוש זה אולי קצת להחמיא לעצמי, אבל אם בסופו של דבר לגלוש זה לעמוד על גלשן, במים, כשמאחורי גל שדוחף אותי קדימה לחוף. אז כן, אני גולש.

האמת שהכול התחיל כשיקירתי החליטה בקיץ שהיא נוסעת לשבועיים לקורס גלישה בסרי לנקה. קורס גלישה של בנות בלבד. שבועיים רחוק מהבית, עם בנות שהיא לא מכירה, בסביבה זרה שאינה אזור הנוחות שלה, כשהעיקרון הוא להגשים חלום תוך התמודדות עם הפחדים.
החוויה שלה שם היא שלה, ולכן אשאיר לה את האפשרות להעלות כאן פוסט אם תרצה, אבל כשחזרה היה לה אור בעיניים, כוח בידיים, חברות חדשות לחיים והצעה.
בוא תלמד גם אתה לגלוש ונוכל לגלוש יחד.
גלישה מעולם לא הייתה זרה לי, כילד אשקלוני ביליתי הרבה בים. גלשתי רוח, שיחקתי עם גלשני גלים, קיאקים, בוגי, בודי סרפינג, אבל מעולם לא למדתי באמת לגלוש. אז בהמלצת חברה טובה של יקירתי הגענו אל "אלוהה", בית ספר לגלישה בתל אביב (הגורואים שלי), ומאז, לפני ארבעה חודשים בערך התחלתי לגלוש.

גלישה 2
שחייה וגלישה הן פעולות שונות כל כך שמתרחשות שתיהן באותה הזירה.
אם בשחייה המרכז הוא אני, בגלישה אני מחפש את ה בחוץ.
אם בשחייה אני מביט מטה, מחפש את דרכי על פני קרקעית הים ובחוץ בהצצות חטופות של נשימה, בגלישה אני מביט אל האופק, מחפש את הגל שיתאים לי ואני אתאים לו.
אם בשחייה אני קוצב את תנועותיי בהתאם למרחק אותו אני רוצה לשחות ולפי תחושת הגוף, בגלישה אני מחיש את חתירתי כדי לתפוס את הגל שלי.
אם בשחייה אני מחפש לברוח ולנתק את הראש מהגוף, להיות חלק מהים לרגעים ספורים, לפרוס כנפיים כמו מנטה ריי ולרחף במים. בגלישה אני במודעות בלתי פוסקת, לגולשים סביבי, לנקודת שבירת הגל, למיקומי על הגלשן. אבל כמו בשחייה, גם בגלישה העניין הוא התמסרות.
אתה לא יכול לזייף, אתה לא יכול להיות חלוק בדעתך. אם אתה רוצה לתפוס את הגל אתה צריך לחתור, אם אתה רוצה לעמוד אתה לא יכול להסס, אתה קופץ, נוטע את רגליך ומביט קדימה. גם אם הגל גבוה, אתה לא יכול למשוך את הגוף לאחור אחרת תיפול. תתמסר לגל, תן לו לקחת אותך אתו ותראה שתפתיע את עצמך ואולי גם אותו.

גלישה 1

ופתאום אתה עומד על הגלשן, זרם המים דוחף אותך ואתה מכוון את עצמך. צעקה בלתי רצונית של אושר פורצת מראותיך החוצה, ממלאת את חלל הפה והלאה אל אויר העולם. תחושת ההישג אדירה. תחושת כיבוש הפסגה משכרת. האושר המציף אותך הוא בלתי יתואר.
בימים אלו, כשהמרכז שבי סוער וגועש, ההתמקדות בגלים שיוצאים ממני הלאה אל גלי הים, לרתום אותם, לרכב עליהם, להתקדם אתם הלאה, לעמוד ולהביט קדימה, זה מרגיע, זה מחזק, זה מעצים וממלא אותי באנרגיה ימית מלוחה טהורה ונקייה.

גלישה 4.jpg

 

מודעות פרסומת

לעוף על עצמי

כבר כמעט שנה שאני לא שוחה.
כבר כמעט שנה שאני לא כותב, לא מדמיין. כבר כמעט שנה שאני לא עושה את כל הדברים שעושים לי טוב, הדברים שהופכים אותי לאני.
זה התחיל עם המון לחץ בעבודה, המשיך במחלה של אבא שלי שהחלים בינתיים והתעצם עם משבר בזוגיות.
לפני שנה חוויתי את התקף החרדה הראשון שלי.
שבועיים אחרי אליפות העולם ב בריכות קצרות בקופנהגן, מצאתי את עצמי גם אני בעיר הקרה והאהובה עלי כל כך. מינוס שמונה מעלות, שלג ברחוב, מעילים כפפות וכובעי צמר, ואני מסתובב מחוץ למלון בפיג'מה וכפכפים, מזיע, רועד, הדופק רץ מהר מיוסן בולט, הלב מפרפר מהר יותר ממייקל פלפס, ואני לבד.
לבד.
לבד.

בחזרה בבית, אחרי מסע של טיסות וטרמינלים אפופים בצעיפים של זיכרון מטושטש. בחזרה במקום הבטוח שלי, במיטה עם יקירתי והילדים וסוף סוף מצליח לנשום. לא מלוא הריאות, ולא מנפח את החזה. נשימות שטחיות, קטנות שמספיקות כדי לקיים אותי, להחזיק אותי בחיים.
אחרי שבוע התקף נוסף, הפעם בבית, ושבוע אחר כך עוד אחד, ביציאה עם חברים. וכולם שואלים מה קורה לך, ומה יש? ואני כל כך מתבייש בעצמי ולא מצליח לדבר.
אז אני רוצה לכתוב על זה ולא מוצא את המילים, ומנסה לשחות את זה אבל האוויר לא מספיק לי. הוא מדוד מאוד, הוא מספיק רק כדי לקיים אותי.
וכואב לי, אבל יש לי עסק להחזיק על הכתפיים, ויש לי משפחה וילדים והורים ואחיות, ולכולם יש בעיות ולכולם אני רוצה לתת מעצמי. אז אני לובש את תחפושת הסופרמן שלי ומנסה לתת לכולם.
אבל מעולם לא הייתי סופרמן, אני אקוומן. אני לא עף, אני שוחה. ומחוץ למים אני נחנק, אין לי אוויר שם למעלה בשמים ואני לא מצליח למצוא אותי. זה רק מישהו אחר שנראה ממש כמוני, ונשמע ממש כמוני. אבל הוא זר לי ואני לא אוהב אותו.

השבוע נשברתי.
השבוע קרעתי מעלי את אזיקי השתיקה שכפיתי על עצמי, שחררתי את לשוני וצעקתי, פתחתי את ריאותיי ונשמתי עמוק. מלא האוויר עד אפס מקום עד כאב, עד שנאדיות האוויר בראותי מתחננות לא עוד, נתתי לדמעות לצאת החוצה ולשטוף את כולי, מבלי לעצור, מבלי להפסיק, מבלי לחשוב על מה יגידו ואיך אני נראה.

עכשיו אני רוצה לחזור לכתוב ולחזור לנשום ולחזור למים.
לחזור לליטוף הגלים, לזרם שמושך אותי קדימה, או נלחם בי, לחזור למדוד את הנשימות, לחזור לשלוח יד אחרי יד קדימה, לחתור, להיסחף. לחזור למלח על השפתיים, לכלור בפה, לקצף ולגלים, לחול בין אצבעות הרגליים, לקור המחמם של החורף, לחזור לעצמי.
לחזור לעשות יוגה, ופילאטיס, ולהתאמן ולצחוק ולשיר ולנגן.

עכשיו אני רוצה לחזור לעוף על עצמי.

לעוף על עצמי