ארכיון חודשי: יוני 2017

יכולתי יותר (?)

כבר מהבוקר משהו הרגיש לי לא פיקס.
אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל ההרגשה הייתה אחרת. משהו במוכנות שלי, משהו בראש לא התחבר.

הגענו לחוף בדקה ה 90, כששחייני ה-1500 כבר עלו לקו הזינוק. זה כבר ערער את הכול. לא הספקתי לעשות חימום ומתיחות, לא מרחתי ווזלין נגד שפשפת ולא שמתי קרם הגנה. חגרתי את הצ'יפ ורצתי לקו הזינוק.
אריק הסביר על המסלול ואני ניסיתי להבין ולהירגע כשקלטתי שלא לקחתי את המשקפת.
ביי ביי להירגע.

WhatsApp Image 2017-06-19 at 11.34.48

צילום- יקירתי

רצתי לתיק ולקחתי את המשקפת. את הדקות שנותרו עד להזנקה העברתי בחימום קצר בהדרכתו של יוביק. יורי, המאמן שלו לימד אותו איך להסביר לי לעשות חימום והוא התעקש שאעשה אותו נכון. לך תסביר לילד שאבא גם ככה בלחץ, ואין לו סבלנות עכשיו להסבר על הסיבובי ידיים וראש. אני מתעצבן ושולח אותו לאמא.ביי ביי הורות סבלנית.

הזנקה.
אני רץ למים כשכל הזמן אני חושב על הרגל ועל משחה אכזיב, עובר לשחייה מעט מוקדם מידי כשהמים מעט רדודים מידי. נושם יותר מידי מהר. אני מרגיש את זה, אבל אומר לעצמי שנתקן את הנשימה כשנגיע למצוף.
מרים את הראש הרבה לוודא שאני שוחה לכיוון, לא מתחשק לי שוב להתברבר. הכיוון בסדר אבל מרגיש שכולם עוקפים אותי. זה מלחיץ אז אני מעלה מהירות.
ביי ביי להסדיר נשימה.

קצת לפני אמצע המסלול אני שואל את עצמי את השאלה הקבועה. "למה?" למה אתה עושה את זה לעצמך שוב?" כרגיל אין לי תשובה אמתית אז אני פשוט ממשיך לשחות. מאה מטר אחר כך אני פוגש חברה מוכרת. זו המדוזה שפגשתי בפלמחים לפני שבוע. אני מניד לה לשלום והיא מאחלת לי בהצלחה. אני שואל אותה אם היא יכולה לצרוב קצת את זה שעקף אותי הרגע.
ביי ביי ספורטיביות.

יוצא בריצה מהמים לקו הסיום. יוביק רץ אלי ומחבק.
– "אבא, אתה האלוף שלי"
– "איזה כיף שיש לי אותך צ'ופ", אני אומר בקול חנוק, (אני לא בוכה, הילד לא נותן לי להסדיר את הנשימה). מחזיר את הצ'יפ, שותה מים ומחפש ארטיק. אין. הבטיחו לי ארטיק רמזור. כשאני בודק את לוח התוצאות אני מוצא את עצמי במקום רביעי.
– "מעולה" אומרת לי יקירתי.
אני מנסה להבין מה מעולה בזה.
– "קיוויתי להיות על הפודיום" אני אומר בזעף אבל אז רואה את יוביק ונזכר שאני צריך להיות חינוכי.

תל אביב
אחר כך שיחקנו כל המשפוחה במים. אילון, שבמשחה תל אביב בשנה שעברה לא ירד מהמנשא, לא רצה לצאת מהמים. יוביק מאז הפך לדג בפני עצמו ולפעמים הוא עוקצני כמדוזה.
"למי היה כיף?" שאלה יקירתי באוטו בדרך הביתה.
"לי" צעקנו אני ויוביק בקול חלש כי אילון נרדם.

אז למה יש לי בפנים הרגשה מרגיזה כזו כאילו יכולתי יותר?

מודעות פרסומת

"מים"

-"גול, אתה בא לשחות אצלי ביום חמישי" הודיעה לי גילי בשבוע שעבר.
– "ממי, אנחנו נוסעים להתנחלות של גילי" הודעתי ליקירתי רגע אחר כך.
– "לארוחת ערב?"
– "לשחות"
– "אהה"
– "וארוחת ערב, אחר כך."
– "אש"
וכך מצאתי את עצמי ביום חמישי שעבר שוחה מעבר לקו. ולא של הדגלים.

מים 4

צילום – יקירתי

את גילי פגשתי בפעם הראשונה בתור הבלתי נגמר להרשמה לקורס מדריכי השחייה בווינגיט. כשהתבקשנו לעזוב את התור וללכת לבריכה למבדקים חיפשתי מישהו שיודע איפה הבריכה. ווינגייט דומה דמיון עז לבית הספר התיכון בו למדתי, וחששתי שאם לא אלך אחרי מישהו שיודע לאן הוא הולך, אמצא את עצמי, ממש כמו אז, ישן על הדשא. גילי הודיעה שהיא גם בדרכה לשם, ובערך מאותו הרגע ועד סיום הקורס לא הפסקנו לקשקש. אומנם, היא קשישה ממני בכמעט שנה שלמה אבל היא צעירה ברוחה, ממש כמוני.

על שפת הבריכה ב"כפר האורנים" ניצבו כבר שחיינים בהמתנה לסיום האימון של הקבוצה הצעירה. אני התחלתי בסדרה של תרגילי חימום יבש ומתיחות בהמלצתה של אבישג. גילי צוותה אותי במסלול עם יובי, בן זוגה היקר. סחתיין עליו, חשבתי לעצמי, נותן לה להתעלל בו גם במים. זו הקרבה, זו זוגיות.
"אני סוחב פציעה" בישרתי ליובי.
"דרום לבנון?"
"פחות. משחה אכזיב".
פצחנו בסדרת תרגילים בעצימות מרובה, פרפר, עבודת רגליים, ספרינטים, כאילו גילי שמעה על הפציעה שלי והחליטה להתעלם בכוח.

 

מים1

צילום יקירתי

במסלול לידינו שחו שלוש ברקודות, אחד עם כובע של ירושלים של זהב, ושניים בנטורל. ניסיתי לעמוד בקצב שלהם, אבל זה היה כרוניקה של שריר תפוס מראש, הם צלחו את המים והשאירו לי בועות שלא היו מבישות שמפניה וורודה.

בימים אלו גילי חונכת את בית הספר לשחייה "מים" בכפר האורנים. היא צוותה אליה את אילנה טבת שחיינית עבר ומאמנת מוסמכת, את שקד מזור מדריכת שחייה ושחיינית עבר גם כן, וביחד הן כובשות את עולם לימוד השחייה באזור מודיעין. מההיכרות הקצרה שלנו יכולתי לומר שזה היה עניין של זמן (לא הסדרה) עד שהיא תקים בית ספר. גילי היא אדם שאוהב ללמד. לא סתם ביום ההולדת שלה צחקו עליה בסיפור שבימי שבת בבריכה, היא תופסת אנשים בדרך לקיוסק ומתחילה ללמד אותם לשחות.

מים 2

צילום- יקירתי

בסיום האימון, לאחר ארוחת הערב שהבטחתי ליקירתי, שאלה אותי גילי איך היה לי.

– "מוזר לשחות מתחת לכיפת השמים"
– "הרגשה משחררת"
– "מאוד, וגם קר יותר"
– "הכי כיף בעולם"
– "ויש לך שם כמה שחיינים אש."
– "שחיינים בעבר. לא משנה כמה זמן הם לא שחו, פשוט אי אפשר לעמוד מולם."
– "וכמובן אני לא בכושר כי אני סוחב את הפציעה"
– "כמובן"

מים 3

צילום- יקירתי (דנה יונגלסון)