הופ הופ טרללה…..

אכזיב 2

צילום- רוני חפר (לא, זה לא אני בתמונה)

"ממי, נרשמתי למשחה אכזיב" הודעתי ליקירתי לפני כחודש.
" מתי זה?".
"ביום שישי שלפני היומולדת שלי".
"גל! יש לי ביום ראשון יום הורים, אני צריכה להתכונן, מי יהיה עם הילדים? הבטחת לי שתהיה איתם ותיתן לי את השבת להתארגן".
נכון, הבטחתי. כשאני משחזר את זה לאחור כנראה שהבטחתי. אני אומר כנראה, כי אין לי זיכרון כזה, אבל זה נשמע מאוד כמוני. זה גם מאוד אני לשכוח שהבטחתי.
"אבל כבר נרשמתי ושילמתי", ניסיתי לשלוף את הקלף הפיננסי.
"אז תבטל".
"אבל משחה אכזיב זאת מסורת", ניסיתי לשלוף את הקלף המסורתי.
"עשית את זה רק פעם אחת. זאת לא נחשבת מסורת".
"אבל זו ההזדמנות האחרונה שלי לשחות בקבוצת הגיל שמתחת לארבעים".
אין מענה לתותחים הכבדים.

מאז ומעולם היו לי בעיות עם ימי ההולדת.
לא עם הקטע של המתנות, את זה אני ממש אוהב, (במיוחד שזה אני זה שמקבל אותן), אני שונא להחליף מספר. כמעט בכול שנה אני לא מצליח לחשוב רק על כמה אני מזדקן, וכמה מהר הגיע יום ההולדת הבא.
וזה מתסכל אותי. מאוד.
היו ימי הולדת שלא יצאתי מהמיטה. והיו כאלו שבלי הרבה אלכוהול, לא הייתי מסוגל לצלוח. והיו גם כאלו שעברו בכיף, בעיקר בשל מאמציה הרבים של יקירתי.
לכן היה לה ברור שכאשר קלף הגיל נשלף, הוויכוח נחתם.

ביום שישי, עמדתי על קו הזינוק, 1500 מטר, מחכה להזנקה. הספקתי להצטלם עם אליאנה חברתי לקורס המדריכים, לאחל בהצלחה למיטל הצוקיסטית, לסמן לעצמי את זה שסיים לפני שנה שעברה (אני קצת תחרותי), וזינקתי למים.

אכזיב 1

צילום- רוני חפר (גם זה לא אני בתמונה, זה מישהו שמצטלם יותר טוב)

תכנית המשחה שלי הייתה לנסות לפתוח פער עד המצוף הראשון, ממצוף אחד עד שתיים לשחות ארוך ויציב, ובמאתיים מטר האחרונים לתת את הכול. זה הלך טוב במאה מטר הראשונים.
פתאום אני קולט שכולם עוקפים אותי. רגע, מה זה? אני שוחה לאט? אני שוחה במקום? איך זה שעוקפים אותי בכזו קלות?
התחלתי להילחץ, הגברתי קצב, שיניתי את קצב הנשימה, בקיצור התחרבשתי.
אחרי המצוף הראשון הורדתי קצב.
"נו שויין, מדליה כבר לא תהיה, העיקר החוויה." אמרתי לעצמי.
"אתה גם אחרי ניתוח קילה אל תשכח. זה לא פשוט" שכנעתי את עצמי.
"בשבילי אתה מספר אחד". ניחמתי את עצמי.
"אולי תסתום?", אמרתי לעצמי והגברתי מהירות.
אחרי המצוף השני התחלתי להרגיש טוב, פתאום השתפרה לי התחושה, הרגשתי שאני שוחה מהר, הקצב הסתדר לי. מיהרתי אל המצוף הצהוב, משם השער נראה ממש קרוב.
"רגע, מה זה? זה השער? לא נראה לי, אם כן אז למה אני היחיד ששוחה לכיוון הזה." נאלצתי לעצור, הרמתי את המשקפת וגיליתי שאני שוחה לשער הלא נכון. תיקנתי במהירות. חתרתי כמו מטורף. בזבזתי סתם דקה לפחות ואולי יותר, הוספתי לעצמי מאה או מאתיים מטר מיותרים.
אני כבר כמעט בשער, תנועה וחצי מהחוף. חותר עד שהיד כמעט נוגעת בחול ורק אז קם. שומע את קריאות הכרוז, מזנק מהמים ומרגיש קנאק ברגל. נתפס לי ה-דו ראשי. עוצר לרגע ואז רץ למרות הכאב אל קו הסיום. חוצה אותו ונופל על קרקע.

אליאנה עזרה לי לקום. לא יכולתי לדרוך על הרגל, לא יכולתי ללכת.
חייכתי, אבל בלב רציתי למות. לא מכאב, זה לא הפריע לי כמו הטעות שלי. אכלתי ארטיק ואכלתי את הלב. דידיתי אל אזור המסעדה, פגשתי את דניאל בן אסא, קישקשתי עם מיכל ליצ'י, (התמונות כאן האדיבותו של רוני חפר, בעלה), קניתי תיק חדש של SAILFISH, שתיתי בירה, אבל תחושת ההחמצה לא חלפה.

אליאנה הלכה לבדוק את התוצאות ואני שקעתי בשקית הבמבה שלי (כי במבה היא התרופה להכול), מנסה להבין איך אני נוהג עם הרגל הזו הביתה.
"יא בכיין, הגעת שלישי". אליאנה מודיעה לי, ופתאום העולם נראה יפה יותר.
חלוקת המדליות.
1500, גברים 35-39. מכריזים על מקום שלישי וזה לא אני.
מה? איך? זה המקצה שלי. אני בן 39 וחצי והגעתי שלישי, אבל מישהו אחר עומד על הפודיום. לפני שהצלחתי להגיע לכרוז לברר את הסוגיה, הכריזו על מנצחי 40-44. מקום שלישי גל יונגלסון.
וככה, בהינד עפעף של מישהו אחר, גיל ארבעים הגיע אלי מבלי להתכונן. חשבתי שיש לי עוד שבוע לבאסה, אבל מסתבר שכשאתה עומד על פודיום, אין לך סיכוי להיכנס לדיכאון.

אכזיב 3

(זה כן אני)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s