ארכיון חודשי: אפריל 2017

שבת בבוקר

רחש צעדים קטנים מעירים אותי, ומיד אחריהם קפיצת ראש אל המיטה שתולשים אותי בברוטליות מהשינה המתוקה.
"אבא" לוחש ברעם, "אבא".
"מה?" לוחש חזרה בעיניים עצומות. אולי הוא יבין שאני עוד ישן.
"אבא. הבטחת שנלך לשחות בבוקר".
"בבוקר. כשנתעורר".
"עכשיו בוקר ואנחנו ערים", חד הבחנה הילד.
שעה אחר כך, שנינו עומדים על שפת הבריכה, הוא מראה לי תרגילי חימום ומתיחות ואני מחכה אותו.

"נתחיל בשתי בריכות חימום" אני מציע.
"אבל שכול אחד ישחה מה שבא לו" הוא מוסיף ואני מסכים ואפילו לא מציין שאין דבר כזה "מה שבא לו". אני זונח את תפקיד ההורה הקפדן לרגע ומתחיל לשחות. אני חתירה, הוא חזה. הוא כבר אמר לי שהוא מעדיף חזה. יותר מתחבר לו והוא מרגיש עם חזה יותר נוח. אני אוהב את זה. חזה זה קשה, חזה זה פחות "סקסי", אבל בעיניי חזה זה ממש מגניב.
"אמרנו שתי בריכות, שחית ארבע", הוא אומר לי כשנפגשים בקיר.
"טוב, אני שוחה קצת יותר מהר אז הספקתי ארבע" אני מסביר, והוא כמחאה שם סנפירים.
"ארבע בריכות חתירה?" אני שואל, והוא מתחיל בלי לחכות.

שבת בבוקר 2
אני יוצא באיזי מהקיר, שוחה רגוע, תנועות ארוכות, נושם לצד ימין ורואה שהצלופח הקטן עקף אותי. מגביר קצב, מוסיף עוד שתי תנועות רגליים לכול מחזור, מתקרב אליו אבל גם הוא מעלה הילוך. זה מתחיל להיות מוגזם, לא יכול לתת לילד בן שבע לעקוף אותי. מגיע לקיר שנייה לפניו, עושה קיפר ונעלם לו. או ככה אני חושב, הוא נמצא ממש מאחורי. בבריכה השלישית הגיל משחק תפקיד והוא מוריד מהירות, פעם ראשונה שאני מרגיש טוב עם הגיל שלי.
בקיר אני מחבק ונותן לו נשיקה, ככה סתם, בלי להסביר.

שחינו עוד כמה בריכות, עשינו עוד כמה תרגילים. חתירה ביד ימין וביד שמאל. פולי, קרש, חץ, גלגולים וניסיונות לקיפר. אחר כך סתם שיחקנו קצת במים. הוא ניסה לתפוס אותי ואני אותו, לגלוש לי על הגב, תחרות צלילה.
רגע לפני שיצאנו, אישה מהמסלול הסמוך ניגשה אלינו.
"אתה שוחה כול כך יפה שאני ממש מקנא בך" היא אמרה לו.
הוא חייך בביישנות ואני חשבתי עלי ועל אבא שלי.

שבת בבוקר 1

כנראה שגאווה עוזרת לצוף על המים.

מודעות פרסומת

בחזרה למים

"יופי, זה נראה בסדר גמור. אתה יכול לחזור בהדרגה לשגרה" אמר לי הרופא בבדיקת הביקורת.
"אז אני יכול לחזור לשחות?" שאלתי בהתלהבות.
"אני חושב שנחכה עם זה עוד שבוע". מיהר לצנן אותה.
"איזו חזרה לשגרה זאת בדיוק?" קיטרתי ליקירתי.
"אתה יכול להרים את הבן שלך? לא. אז כשתוכל, תחזור לשחות" הגיעה התשובה שלא ממש רציתי לשמוע.
וכך, בלית ברירה חיכיתי עוד שבוע, וביום רביעי חזרתי למים.

מתי אנחנו נעשים מודעים לחלק בגופנו? כשהוא כואב.
הרי ביום יום, אנו לא נותנים תשומת לב מיוחדת לשרירי הבטן, או ליד, או לכף הרגל. אבל כשכואב במקום מסוים אנו נעשים מודעים אליו. וכאשר הכאב הזה מגביל אותך, זה נעשה מתסכל.
אני יודע שקילה זה ניתוח פשוט, וההחלמה קלה ויחסית מהירה, והאמת שעל זה בניתי. התוכנית הייתה לחזור למים בתחילת השבוע, וביום שישי לשחות עם נפטון בפלמחים. ככה גם אחזור לשחות וגם אפתח את עונת השחייה בים. (כן, אני מאלו ששרדו את החורף בעזרת הכלור).
אבל ברגע ההוא כשנכנסתי למים והתחלתי לשחות הבנתי שאני קצת חי בסרט, ונפטון, הוא ייאלץ לשחות בלעדיי.

אחד הדברים שלקחתי מההרצאה של אנטוני ארווין הייתה שבתחילת החימום שלו במים הוא אוהב לשחק. לא ממש לשחות אלא יותר לזוז בכיף במים. זה התאים לי. השלב בפחות אהוב עלי לפני אימון הוא החימום, הכניסה בבת אחת לקצב שחייה, בריכה ועוד בריכה ועוד אחת. אחר כך במהלך אימון זה הופך לאוטומט, אבל הרגעים הראשונים תמיד מרגישים לי קצת מוזר. לכן אני מתחיל אחרת.
מאז, לפני החימום הקבוע אני מתחיל בתרגילי תחושת מים. חץ ארוך ורחוק ככול האפשר, נותן לגוף להימתח, מנסה להרגיש את כל השרירים הנוגעים בדבר, את הגב מתיישר, את הידיים נמתחות, את שרירי הליבה נאספים פנימה. אחר כך אני ממשיך בשחייה בהילוך איטי עד סוף הבריכה. מחזיר לאט את היד, גורף לאט.
מצאתי שככה אני מתרגל מהר יותר למים, ושככה אני נכנס להלך רוח המתאים יותר.

הפעם בתחילת התרגילים הבנתי את מה שהרופא ודנה ניסו להגיד לי כל הזמן.
הגוף סרב להימתח, הידיים לא התיישרו מעל הראש, ושרירי הליבה כאילו צחקו עלי: "אין סיכוי חביבי, אנחנו לא נאספים לשום מקום. לפני שבועיים מישהו פתח לנו את הצורה ועכשיו אתה רוצה שגם נתחיל להקשיב לשטויות שלך? שחרר."
כן, הגוף פועל אחרת מהראש, והוא דורש את הזמן שלו. גם אם אתה מרגיש שאתה אחרי, גם אם המטרה שסימנת היא אחת, כדאי שתוודא עם הגוף שלך שאתם באותו קו זרימה.

חג שמח לכולם.

חוזר למים