פוסט קצרצר בין פרפר למגדר

בכל יום שישי אחר הצהריים אני מלמד שחייה.
בין כל תלמידיי יש לי שתי בנות, אנה ואלזה שלי (אני זה אולף). שתי חברות, כל כך שונות ועם זאת כל כך בלתי נפרדות. האחת אוהבת לצלול והשנייה אוהבת לקפוץ. האחת ביישנית והשנייה צחקנית, האחת שוחה ללא כל קושי והשנייה שוחה למרות הקושי.

ביום שישי, בעודי מנסה להסביר להן את התרגיל ולהפסיק את הפטפטת הבלתי נגמרת, קלטתי שאני מדבר אליהן בלשון זכר.
– "עכשיו אנחנו שוחים גב",
– "כמה בריכות אמרתי שאנחנו שוחים?"
– "ממתי אנחנו בשיעור של פטפוטים?"
לי יש שני בנים ואני כמעט ולא "מכיר" צורת הטיה אחרת, אבל פתאום זה הרגיש לי קצת מוזר שאני מדבר אליהן בלשון זכר. הרי הן בנות, אז מה הסיבה שאני פונה אליהן בלשון זכר? בגלל הרגשת הנוחות המגדרית שלי?

שחייה היא פעילות מעצימה בעיניי, היא אתגר.
והן כאן לא רק כדי ללמוד לשחות, אלא כדי להעצים את עצמן, לחזק את ביטחון העצמי, להעריך את עצמן יותר. ואני, תפקידי כאן לא רק ללמד אותן לשחות, אלא לאפשר להן את כול זה.
אז איך אני יכול לעשות זאת אם מלכתחילה אני לוקח אותן למקום הנוחות שלי ומדבר אליהן בלשון זכר, מרגיל אותן מילדות לעולם זכרי ושוביניסטי.
ומאותו הרגע התחלתי לדבר אליהן בלשון נקבה. ומעכשיו זה-
– "אנחנו שוחות עכשיו גב"
– "כמה בריכות אמרתי שאנחנו שוחות?"
– "ממתי אנחנו בשיעור מפטפטות?"

ולא, אין לי קשר למרב מיכאל
images

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s