ארכיון חודשי: פברואר 2017

פעם ראשונה שלו

בשבוע שעבר התחרינו בפעם הראשונה בבריכה.
אני אומר אנחנו, אבל בפועל היה זה רק הבן שלי שהתחרה. אני עמדתי על שפת הבריכה, עודדתי וצרחתי בכל הכוח. עד שקלטתי את המבטים שננעצים בי על ידי כמה הורים, וגם זה לא גרם לי להפסיק.%d7%99%d7%95%d7%91%d7%9c-3

שבוע לפני, פליקס הודיע שתתקיים בשבוע הבא תחרות בכפר המכביה. האקדמיה בניצוחו של פליקס תארח את ספורטן פתח תקווה וקאנטרי גבעתיים לתחרות שחייה. מאותו הרגע ההתרגשות החלה להראות את סימניה בביתנו.
"אבא, זה בריא?" החל הילד לשאול על כל מאכל שהצבתי מולו, הגדיל לעשות וביום התחרות לקח לארוחת עשר בבית הספר פירות בלבד, ובארוחת הבוקר זנח את המילקי המסורתי (החליף בדניאלה).
ביום התחרות שריינו בייביסיטר שתישאר עם הקטנטן בכדי שנוכל להיות שנינו עם פליפר.
הבריכה הייתה עמוסה בשחיינים מתחממים והוריהם הקופאים מחוץ למים. המולת הילדים המאבדים משקפת, ואימהות רודפות עם חלוק בידיים מילאה את חלל הבריכה. פליקס עמד והכריז על המקצים, השופטים, שחיינים צעירים מהנבחרת התחרותית של כפר המכביה, נעמדו בקצה המסלולים והשחיינים הקטנים קפצו למים עם השריקה.

משחה ראשון, פרפר, 25 מטר.
אנחנו לא שחינו אבל עודדנו את השוחים. קודם בנות, אחר כך בנים. אחר כך פרפר 50 מטר בנות , ואחר כך בנים.

משחה שני, חזה. 25 מטר.
ליוויתי אותו להצבות. הוא התרגש וגם אני. השארתי אותו שם, במקצה השני ורצתי לצלם. הוא נעמד על המקפצה, שריקה, ראש ולדרך. אני צועק במלוא הגרון, מעודד אותו בכל פעם שראשו מבצבץ מחוץ למים. לא יודע אם הוא שומע או לא, אבל זה לא ממש משנה. גם המיקום בכלל לא משנה העיקר שייהנה. הוא מגיע אל הקיר ונוגע. יוצא מהמים אל חיבוק ענק ואל החום של אמא. הצעת ייעול – בפעם הבאה קודם חלוק ואז חיבוק.

%d7%99%d7%95%d7%91%d7%9c-2

משחה שלישי, גב. 25 מטר.
הוא מזנק, אני משתולל מאושר, מעודד עד קצה יכולת הנשימה. גב זה טומרקין וקופלב ואורבך וברנע ו…הוא נוגע בקיר. חלוק וחיבוק, האושר ניבט מעיניו. אני מניח שגם מעיניי, אבל אני עסוק בלהסתיר דמעה קטנה.

משחה רביעי, חתירה. 25 מטר.
הוא קופץ למים בפעם השלישית. שוחה בכל הכוח, ברגע האחרון עוקף את השחיין לימינו. אני מיבש אותו במהירות. מתלבשים והוא הולך לקבל מדלייה.
– "אבא תחכה לי כאן, טוב?" הוא מונע ממני בהינף יד את קבלת המדליה.
– "…אבל" אני מנסה.
– "אבא, דיי" הוא מתעקש, ובבת אחת הוא צומח לי מול העיניים.%d7%99%d7%95%d7%91%d7%9c1

מגיעים הביתה, מקום שלישי בכול מקצה. הוא עם מדליה, ואני עם ילד הרבה יותר גדול ממה שציפיתי שיהיה בגיל הזה.

מודעות פרסומת

פוסט קצרצר בין פרפר למגדר

בכל יום שישי אחר הצהריים אני מלמד שחייה.
בין כל תלמידיי יש לי שתי בנות, אנה ואלזה שלי (אני זה אולף). שתי חברות, כל כך שונות ועם זאת כל כך בלתי נפרדות. האחת אוהבת לצלול והשנייה אוהבת לקפוץ. האחת ביישנית והשנייה צחקנית, האחת שוחה ללא כל קושי והשנייה שוחה למרות הקושי.

ביום שישי, בעודי מנסה להסביר להן את התרגיל ולהפסיק את הפטפטת הבלתי נגמרת, קלטתי שאני מדבר אליהן בלשון זכר.
– "עכשיו אנחנו שוחים גב",
– "כמה בריכות אמרתי שאנחנו שוחים?"
– "ממתי אנחנו בשיעור של פטפוטים?"
לי יש שני בנים ואני כמעט ולא "מכיר" צורת הטיה אחרת, אבל פתאום זה הרגיש לי קצת מוזר שאני מדבר אליהן בלשון זכר. הרי הן בנות, אז מה הסיבה שאני פונה אליהן בלשון זכר? בגלל הרגשת הנוחות המגדרית שלי?

שחייה היא פעילות מעצימה בעיניי, היא אתגר.
והן כאן לא רק כדי ללמוד לשחות, אלא כדי להעצים את עצמן, לחזק את ביטחון העצמי, להעריך את עצמן יותר. ואני, תפקידי כאן לא רק ללמד אותן לשחות, אלא לאפשר להן את כול זה.
אז איך אני יכול לעשות זאת אם מלכתחילה אני לוקח אותן למקום הנוחות שלי ומדבר אליהן בלשון זכר, מרגיל אותן מילדות לעולם זכרי ושוביניסטי.
ומאותו הרגע התחלתי לדבר אליהן בלשון נקבה. ומעכשיו זה-
– "אנחנו שוחות עכשיו גב"
– "כמה בריכות אמרתי שאנחנו שוחות?"
– "ממתי אנחנו בשיעור מפטפטות?"

ולא, אין לי קשר למרב מיכאל
images