סימן דרך

זה כבר זמן מה שחסר לי משהו.
איזה חוסר שקט קטן שהלך והתגנב אל תוכי ולא נותן לי מנוחה. הוא קטן וטורדני ועד לא מזמן גם לא הצלחתי ממש להגדיר אותו. לשווא ניסיתי להתעלם ממנו ולהדחיק אותו, אבל הוא הקטן לא הרפה. אז נאלצתי לעצור ולהישיר מבט אל תוך עצמי, לנסות לברר מה בדיוק קורה שם. מה לעזאזל אני רוצה עכשיו?

לפני שגיליתי את עולם השחייה, הייתי מכור לגולף.
המשחק ההוא עם של הזקנים המיליונרים עם הסיגר? מסתבר שהוא לא רק של זקנים מיליונרים, גם צעירים בלי גרוש על התחת יכולים לשחק וליהנות ממנו (ולעשן סיגרים). בגולף מצאתי המון עיקשות ודייקנות, טכניות, וגם הרבה מאוד אסטרטגיה ותכנון מראש. פחות או יותר כל התכונות שאני פחות חזק בהן. הייתי יושב וצופה בתחרויות גולף בבית, ובסרטונים, ומנסה למצוא איך אני משפר את החבטה שלי, איך לתכנן משחק נכון, ואיך לצאת מהבור בלי שיכנס לך מלא חול לעיניים.

%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%a3-1

בגולף מצאתי את הצד התחרותי שלי, שעד אז לא ממש ידעתי שהוא קיים בי.
לא בהכרח תחרות מול מישהו אחר, אלא יותר תחרות אישית. אני מול היכולת שלי, אני מול תוצאת האתמול. ככול ששיחקתי יותר, ככול שהשקעתי יותר כך הגולף הפך מתחביב לסוג של הלקאה עצמית. ביום לא מוצלח חזרתי עצבני, וביום מוצלח הייתי חוזר וחושב על איך הייתי יכול להצליח יותר. הפסקתי לראות את כל הירוק של הדשא, ואת הכחול של השמים. והתחלתי לראות רק מספרים וקוים, מרחקים ונקודות.
קריירת הגולף נקטעה כשאילון נולד. לפני שנה וקצת. המשאבים שהופנו לגולף מצאו פטרון חדש בדמות תינוק צווחן עם דרישות בלי סוף. והשחייה שהייתה אז תחביב צדדי הפכה להיות משמעותית יותר ויותר בשבילי. את קורס מדריכי השחייה בוינגייט התחלתי כשבועיים לאחר הלידה מתוך רצון ללמוד כמה שיותר על שחייה, אבל כנראה גם מתוך פחד להישאר ביום שישי בבית עם תינוק. מאז אני שוחה. בבריכה ובים, כמה שיותר, בקבוצה ולבד, עם חברים חדשים וישנים. אבל חסר לי דבר אחד. התחרותיות. הניסיון להתעלות על עצמך. לדחוף את עצמך לגבולות היכולת, לשבור שיאים אישים, להוכיח לעצמך שאתה יכול יותר ממה שחשבת.

ומשם נולדה התוכנית.
לראשונה בחיי אני מתכנן להשתתף בתחרות אמתית, באליפות המאסטרס.
האליפות הקרובה תהיה מקרה הבוחן שלי. משם אנסה לדמות אורח חיים קרוב ככול האפשר לשחיין מקצועי. מאמן, דיאטה ותזונה וכול היוצא בזה,(למעט פציעות) כשהמטרה הסופית היא גמר באליפות הבאה.

אז עכשיו נשאר לי להתאמן לאליפות הקרובה, למצוא לי למאמן שיסכים לקבל אותי, ולהסביר ליקירתי שזה לא אני, זה משבר גיל הארבעים.

%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%a3-2

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s