ארכיון חודשי: דצמבר 2016

בעיני עצמי

בואו נדבר רגע על דימוי עצמי.
עבור רובנו כשאנו מסתכלים בראי, יש תחושה של אי שביעות רצון. בדרך כלל אנחנו לא ממש מרוצים ממה שנשקף מבעד להשתקפות. סביר להניח שאם היינו יכולים לעבור את החיים מבלי לראות איך אנחנו נראים, כולנו היינו קצת יותר מאושרים. אז מה קורה שם בעצם מול המראה? מה יש בזכוכית האטומה הזו שמצליח להשפיע עלינו כל כך?
לכול אחד מאתנו יש דימוי עצמי, איך אני נתפס בעיני עצמי. אבל הדימוי הזה נבנה בעיקר על ידי הסביבה. כלומר, זה איך אני רואה את עצמי מתוך עיניהם של האחרים. הסביבה מכתיבה לנו קריטריונים ומבקשת מאתנו לעמוד בהם. להיות חטוב או שרירי, במידה כזאת או עם שיער כזה. אבל האמת המוחלטת היא שלא כולנו בנויים אותו הדבר, לא על כולנו התסרוקת הזו תראה טוב ולא כולנו נועדנו להיות שריריים או חטובים.

img_6427

צלמת- נטלי קוסקי, ספורטן פתח תקוה

ביום שישי שעבר, נפגשתי עם ריי שגב ב "ספורטן" בפתח תקווה לשיעור שחייה וצילומים. ריי שגב היא דוגמנית למידות גדולות ובלוגרית המקדמת את שינוי תפיסת הגוף בארץ בבלוג- + RAY.  למען גילוי נאות, את ריי אני מכיר עוד מהתקופה שיקירתי והיא עבדו יחד בהפקות טלוויזיה, במקרה זו גם אותה תקופה שכל שערותי היו עדיין על ראשי.

img_6459

צלמת- נטלי קוסקי, ספורטן פתח תקווה

הדבר הבולט ביותר בריי הוא תשומת הלב שהיא מקבלת. עוד לפני שהמצלמה נשלפה מהתיק, עוד לפני שבגד הים נלבש, כל העיניים בבריכה היו נשואות אליה, ומרגע שנכנסה למים, גם אלו ששחו הפסיקו. וכך התחלנו את השיעור, אני וריי במים, נטלי קוסקי הצלמת על שפת הבריכה, ושאר השחיינים שוחים חזה זקנות כדי לראות עוד קצת מה קורה אצלנו במסלול.

fhd0064

צלם- גל יונגלסון, ספורטן פתח תקווה.

להקשיב לריי מדברת על תהליך הקבלה שלה את עצמה זה שיעור מרתק. בעיקר כי זה מסע שכולנו עוברים, אבל לא כולנו מגיעים אל סופו. וכאן הגעתי לתובנה בנושא. דווקא אצלנו, השוחים, כשאנחנו יוצאים מבגדי היום יום, עולים על חליפות גיבורי העל שלנו ונכנסים לשחות בבריכה או בים, ביחד עם הבגדים, אנחנו משאירים מאחור את דימוי הגוף. דווקא אז כשאנחנו לבושים הכי פחות, העיסוק ב-"איך נראה" הוא הכי לא משמעותי. אנחנו כאן למטרת שחייה, ולא משנה לי עכשיו מה גודל בגד הים שלי ועד כמה הכרס שלי בולטת מעליו. את ה-"איך אני נראה" אשמור לבית, מול המראה, עכשיו כל מה שמעניין אותי זה לשחות. אני לא בוחן את שותפיי לשחייה לפי איך שהם נראים בבגד ים, אלא האם כיף לי לשחות איתם, האם הם דוחפים אותי קדימה ומאתגרים אותי.
בכול בוקר אני עומד מול הראי, אחרי המקלחת. מכניס את הבטן ומוציא אותה. מנסה להבין האם הכרס הקטנה שלי היא גזרה, או שהיא בת חלוף. בתמונות אני משתדל להיכנס למצב הכנס. אבל במים, במים אני מרשה לעצמי לשחרר את הבטן. כשאני שוחה אני מרפה את שרירי הליבה, ואני מרפה את הבטן, ואני מרפה את הדימוי העצמי, ואת הדימוי החברתי ואני מרפה את העולם ואני שוכח.

img_6431

צלמת- נטלי קוסקי, ספורטן פתח תקווה

כי כשאנחנו שוכחים לרגע את דימוי הגוף שלנו, אנחנו הכי אנחנו שיש.

מודעות פרסומת

סימן דרך

זה כבר זמן מה שחסר לי משהו.
איזה חוסר שקט קטן שהלך והתגנב אל תוכי ולא נותן לי מנוחה. הוא קטן וטורדני ועד לא מזמן גם לא הצלחתי ממש להגדיר אותו. לשווא ניסיתי להתעלם ממנו ולהדחיק אותו, אבל הוא הקטן לא הרפה. אז נאלצתי לעצור ולהישיר מבט אל תוך עצמי, לנסות לברר מה בדיוק קורה שם. מה לעזאזל אני רוצה עכשיו?

לפני שגיליתי את עולם השחייה, הייתי מכור לגולף.
המשחק ההוא עם של הזקנים המיליונרים עם הסיגר? מסתבר שהוא לא רק של זקנים מיליונרים, גם צעירים בלי גרוש על התחת יכולים לשחק וליהנות ממנו (ולעשן סיגרים). בגולף מצאתי המון עיקשות ודייקנות, טכניות, וגם הרבה מאוד אסטרטגיה ותכנון מראש. פחות או יותר כל התכונות שאני פחות חזק בהן. הייתי יושב וצופה בתחרויות גולף בבית, ובסרטונים, ומנסה למצוא איך אני משפר את החבטה שלי, איך לתכנן משחק נכון, ואיך לצאת מהבור בלי שיכנס לך מלא חול לעיניים.

%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%a3-1

בגולף מצאתי את הצד התחרותי שלי, שעד אז לא ממש ידעתי שהוא קיים בי.
לא בהכרח תחרות מול מישהו אחר, אלא יותר תחרות אישית. אני מול היכולת שלי, אני מול תוצאת האתמול. ככול ששיחקתי יותר, ככול שהשקעתי יותר כך הגולף הפך מתחביב לסוג של הלקאה עצמית. ביום לא מוצלח חזרתי עצבני, וביום מוצלח הייתי חוזר וחושב על איך הייתי יכול להצליח יותר. הפסקתי לראות את כל הירוק של הדשא, ואת הכחול של השמים. והתחלתי לראות רק מספרים וקוים, מרחקים ונקודות.
קריירת הגולף נקטעה כשאילון נולד. לפני שנה וקצת. המשאבים שהופנו לגולף מצאו פטרון חדש בדמות תינוק צווחן עם דרישות בלי סוף. והשחייה שהייתה אז תחביב צדדי הפכה להיות משמעותית יותר ויותר בשבילי. את קורס מדריכי השחייה בוינגייט התחלתי כשבועיים לאחר הלידה מתוך רצון ללמוד כמה שיותר על שחייה, אבל כנראה גם מתוך פחד להישאר ביום שישי בבית עם תינוק. מאז אני שוחה. בבריכה ובים, כמה שיותר, בקבוצה ולבד, עם חברים חדשים וישנים. אבל חסר לי דבר אחד. התחרותיות. הניסיון להתעלות על עצמך. לדחוף את עצמך לגבולות היכולת, לשבור שיאים אישים, להוכיח לעצמך שאתה יכול יותר ממה שחשבת.

ומשם נולדה התוכנית.
לראשונה בחיי אני מתכנן להשתתף בתחרות אמתית, באליפות המאסטרס.
האליפות הקרובה תהיה מקרה הבוחן שלי. משם אנסה לדמות אורח חיים קרוב ככול האפשר לשחיין מקצועי. מאמן, דיאטה ותזונה וכול היוצא בזה,(למעט פציעות) כשהמטרה הסופית היא גמר באליפות הבאה.

אז עכשיו נשאר לי להתאמן לאליפות הקרובה, למצוא לי למאמן שיסכים לקבל אותי, ולהסביר ליקירתי שזה לא אני, זה משבר גיל הארבעים.

%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%a3-2