מלאכים בשמי…

ברלין.
לא ציפיתי לעוצמת החוויה הזו.
מאז שחבריקו הציע לי להצטרף אליו לטיול בברלין מהבנק, בראש שלי היה רק אוכל, בארים, קזינו וקניות. כמובן ששללתי מיד כל ניסיון לשכנוע ללכת לטיולים ברובע היהודי או אנדרטת השואה או בכול מקום שקשור להיסטוריה של העיר, או בעצם, להיסטוריה של העולם.
אני נוסע ליהנות, לבלות, מה עכשיו כבד?
באוטובוס שאסף אותנו למלון, הציע המדריך למי שרוצה, להישאר לסיבוב של שעתיים גג, בעיקר בנסיעה וקצת ברגל.
"מה אתה אומר?" שאל חבריקו.
"יאללה, נלך, נראה לאן ללכת ומה לראות, בקטנה, לא מחייב."
מאותו הרגע העיר הזו השאירה אותי עם לסת פעורה. מבולבל, המום וכועס, מעריץ ושונא, מבין ולא תופס. הרי כאן, במקום הזה שאני עומד, מול הבניין ההוא, כאן התחיל כל הרוע הזה. שם שרפו ספרים, כאן ריכזו יהודים, מכאן הם נשלחו, ועכשיו יש כאן חנות בגדים ובית קפה, ובפתחם אבן נגף קטנה על הרצפה. והיא הקטנה הזו, מספרת סיפור שאיש לא יוכל להמציא לעולם.

%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9f-2

הבוקר, אחרי יומיים של סיורים וקניות והמון תחושות מבלבלות, הלכתי לספא. בית מרזח מודרני. ג'קוזים, בריכות מחוממות, סאונות מסוגים שונים. בחוץ אפס מעלות, ואני מסתובב בינם כשרק מגבת לגופי. בחשש הורדתי את המגבת ונכנסתי לסאונה, ישבתי עד שלא נשארה בי טיפת זעה ויצאתי, מתכסה במהירות במגבת. משם למסז'. בעוד אני יושב וממתין שלוש מסז'יסטיות יפות עוברות וקוראות ליושבים לפני. ואז הגיע קרואטי קירח עם שן זהב וסימן לי לבוא אחריו. חשבתי לברוח, אבל שן זהב כבר פתח את החדר וסימן לי להיכנס. אז נכנסתי, ושכבתי על המיטה ועצמתי עיניים, והמסז' הטוב ביותר בחיי היה משן זהב.

אחר כך נכנסתי לבריכה הפתוחה והמעלה אדים והתחלתי לשחות. בלי בגד ים, בלי משקפת, בלי כובע ים. מקיר לקיר, חותר, קיפר וחוזר, שוב ושוב ושוב. לא התכוונתי להתאמן, אבל לא יכולתי להפסיק. ולא בגלל הקור. תחושת המים הייתה שונה. רגועה יותר, הקצב היה נכון. הרגשתי איך המים מקבלים אותי ואיך הגוף שלי מתנהג בהם. אחרי חצי שעה של שחייה ישבתי בג'קוזי, ואיתי נשים וגברים, זוגות או חברים או משפחה. וכולם טבעיים מאוד, ורגועים ונינוחים. ופתאום הבנתי את העיר הזו. או יותר נכון התחלתי להבין אותה.

%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9f-1

כאן, במקום הזה, כולם שווים. כולם אותו הדבר. רזה שמן, צעירה או מבוגרת. ערל או נימול, שחור ולבן. הדימוי העצמי שלך, דימוי הגוף, תפיסת האחר, המסכות, הצבעים, הדעות הקדומות. הפחדים והחששות, כולם נשארים שם, בלובי. בכניסה.
כאן, ממש כמו באנדרטת השואה, כולם אותו דבר. כל אחד הוא אחד, קצת שונה אבל בנוי בדיוק אותו הדבר.
הם הגיעו להשלמה הזו עם העבר שלהם והם רואים קדימה. כל אבן נגף, כל אנדרטה, מזכירה להם לא כדי לא לשכוח מה הם היו, אלא מזכירה איפה הם רוצים להיות. כשאתה בא לכאן, אתה מסתכל על עם שנוצר מחדש מתוך ההריסות של עצמו ולא מתכחש למה שהיה, אבל נחוש להיות אחר. וממש כמו שהרגשתי במים, יש להם קצב משלהם. תחושה אחרת, רגועה יותר, שלווה יותר.
אמתית.%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9f-3

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s