ואם פרידה…

יום שישי, 9:30, חוף הצוק.
אני עומד על שפת המים, מחכה ליובי שיבוא. הוא מאחר קצת, כרגיל. זמן של ירושלמים קצת שונה מזמן של אנשים מהמרכז, הוא עגול יותר בקצוות, לא מדויק ממש, קצת כמו אבן ירושלמית.
עד שהוא מגיע אני פוגש את אבישג, אולי אחת מהאנשים היותר מזוהים עם שחייה במים פתוחים. היא שחתה היום עשר, קילומטרים. בקטנה.
"כמה היום?" היא שואלת אותי.
"מקווה להגיע לשלוש"  אני בוטש בחול במבוכה,  למרות שאני יודע שאין סיכוי שאגיע לזה היום.
"מקווה? לא מכירה את המושג הזה. תגיד אני אשחה שלוש"
אני מתחיל להמציא לה ולי תירוצים למה זה לא יקרה באמת, אבל זה כבר מיותר. ברור לי שהיא צודקת.

%d7%99%d7%9d-2

האמת שאבישג אחראית בעקיפין לשחייה שלי היום עם יובי.
גילי, חברתי לקורס מדריכי השחייה, פחדה שנים מלשחות במים פתוחים. יובי בעלה, מדריך צלילה, גבר גבר. מזכיר קצת יאיר לפיד, אבל כזה שמנצח בקרב אגרוף. ועם זאת אפילו הוא לא הצליח לגרום לה להיכנס לים.
יום אחד לפני שלושה חודשים בערך אני מקבל טלפון מגילי שקובעת איתי למחרת בצוק.
"איך?" התפלאתי. "הצליח היובי?"
"אבישג, היא קוסמת האישה הזאת. במילה אחת שחררה ממני תקיעה של שנים".
מאז אני שוחה עם גילי ויובי בימי שישי. אבל היום גילי השתפנה, אז נשארנו אני ויובי שסוף סוף הגיע בינתיים.

נכנסנו למים והתחלנו לחתור דרומה .
המים קרים ושאף אחד לא יגיד אחרת. נכון, לאט לאט מתחמים ומתרגלים, וזה רק תחילת החורף, אבל בכול פעם כשהראש יוצא לקחת שלוק אויר האף קופא. באיזה שהוא שלב חשבתי להפסיק. אני לא באתי להתעלל בעצמי. אבל אז אני חושב על אבישג שבחוף. היא כל כך מדרבנת האישה הזו, היא דוחפת אותי קדימה בלי שהיא תדע את זה בכלל. היא שחתה עכשיו עשר קילומטרים, מה אני מתבכיין באמצע הקילומטר הראשון?
בסוף שחינו שתיים מאתיים. היציאה מהמים הייתה החלק הקשה ביותר. מקפיאת דם. יותר מקפיאה מסרטים של פרדי קרוגר. אבל התחושה בסוף כמו תמיד היא הסיבה לכול זה. ודווקא כשקר, או כשקשה יותר, או כשאתה אומר לעצמך, למה אני צריך את זה בכלל. דווקא אז תחושת הסיפוק גדולה יותר.

וכנראה שאלו השתיים מאתיים האחרונים שלי לעונה.
לא בגלל הקור, לא בגלל החורף, (וזה ממש לא כי אני מתקמצן על לקנות חליפה גילי!). בשבוע הבא אני טס לברלין ואחר כך מתכנן להתחיל בפרויקט חדש. אתגר שחייה חדש. אני עדיין מתכנן ועדיין לא בדיוק יודע איך ומה אני הולך לעשות, אבל בקרוב מאוד אספר עליו.

אז תודה רבה לך ים יקר, היית טוב אלי.
היו לנו הרבה רגעים קסומים ביחד. התפרצתי אליך בסערה במשחה תל אביב. ומשם ההתמכרות רק החריפה. הייתי אתך בצוק ובפלמחים, בשדות ים ואכזיב.
הראית לי דגים ושוניות, הכרת לי אנשים לחלוק איתם את האהבה שלי לשחייה וכול כך הרבה חברים חדשים. יצרנו יחד חוויות ופוסטים ובעיקר זיכרונות שיחממו אותי למשך החורף.

זו לא פרידה, זו רק הפסקה זמנית. לרגע.%d7%99%d7%9d-3

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ואם פרידה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s