ארכיון חודשי: נובמבר 2016

מלאכים בשמי…

ברלין.
לא ציפיתי לעוצמת החוויה הזו.
מאז שחבריקו הציע לי להצטרף אליו לטיול בברלין מהבנק, בראש שלי היה רק אוכל, בארים, קזינו וקניות. כמובן ששללתי מיד כל ניסיון לשכנוע ללכת לטיולים ברובע היהודי או אנדרטת השואה או בכול מקום שקשור להיסטוריה של העיר, או בעצם, להיסטוריה של העולם.
אני נוסע ליהנות, לבלות, מה עכשיו כבד?
באוטובוס שאסף אותנו למלון, הציע המדריך למי שרוצה, להישאר לסיבוב של שעתיים גג, בעיקר בנסיעה וקצת ברגל.
"מה אתה אומר?" שאל חבריקו.
"יאללה, נלך, נראה לאן ללכת ומה לראות, בקטנה, לא מחייב."
מאותו הרגע העיר הזו השאירה אותי עם לסת פעורה. מבולבל, המום וכועס, מעריץ ושונא, מבין ולא תופס. הרי כאן, במקום הזה שאני עומד, מול הבניין ההוא, כאן התחיל כל הרוע הזה. שם שרפו ספרים, כאן ריכזו יהודים, מכאן הם נשלחו, ועכשיו יש כאן חנות בגדים ובית קפה, ובפתחם אבן נגף קטנה על הרצפה. והיא הקטנה הזו, מספרת סיפור שאיש לא יוכל להמציא לעולם.

%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9f-2

הבוקר, אחרי יומיים של סיורים וקניות והמון תחושות מבלבלות, הלכתי לספא. בית מרזח מודרני. ג'קוזים, בריכות מחוממות, סאונות מסוגים שונים. בחוץ אפס מעלות, ואני מסתובב בינם כשרק מגבת לגופי. בחשש הורדתי את המגבת ונכנסתי לסאונה, ישבתי עד שלא נשארה בי טיפת זעה ויצאתי, מתכסה במהירות במגבת. משם למסז'. בעוד אני יושב וממתין שלוש מסז'יסטיות יפות עוברות וקוראות ליושבים לפני. ואז הגיע קרואטי קירח עם שן זהב וסימן לי לבוא אחריו. חשבתי לברוח, אבל שן זהב כבר פתח את החדר וסימן לי להיכנס. אז נכנסתי, ושכבתי על המיטה ועצמתי עיניים, והמסז' הטוב ביותר בחיי היה משן זהב.

אחר כך נכנסתי לבריכה הפתוחה והמעלה אדים והתחלתי לשחות. בלי בגד ים, בלי משקפת, בלי כובע ים. מקיר לקיר, חותר, קיפר וחוזר, שוב ושוב ושוב. לא התכוונתי להתאמן, אבל לא יכולתי להפסיק. ולא בגלל הקור. תחושת המים הייתה שונה. רגועה יותר, הקצב היה נכון. הרגשתי איך המים מקבלים אותי ואיך הגוף שלי מתנהג בהם. אחרי חצי שעה של שחייה ישבתי בג'קוזי, ואיתי נשים וגברים, זוגות או חברים או משפחה. וכולם טבעיים מאוד, ורגועים ונינוחים. ופתאום הבנתי את העיר הזו. או יותר נכון התחלתי להבין אותה.

%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9f-1

כאן, במקום הזה, כולם שווים. כולם אותו הדבר. רזה שמן, צעירה או מבוגרת. ערל או נימול, שחור ולבן. הדימוי העצמי שלך, דימוי הגוף, תפיסת האחר, המסכות, הצבעים, הדעות הקדומות. הפחדים והחששות, כולם נשארים שם, בלובי. בכניסה.
כאן, ממש כמו באנדרטת השואה, כולם אותו דבר. כל אחד הוא אחד, קצת שונה אבל בנוי בדיוק אותו הדבר.
הם הגיעו להשלמה הזו עם העבר שלהם והם רואים קדימה. כל אבן נגף, כל אנדרטה, מזכירה להם לא כדי לא לשכוח מה הם היו, אלא מזכירה איפה הם רוצים להיות. כשאתה בא לכאן, אתה מסתכל על עם שנוצר מחדש מתוך ההריסות של עצמו ולא מתכחש למה שהיה, אבל נחוש להיות אחר. וממש כמו שהרגשתי במים, יש להם קצב משלהם. תחושה אחרת, רגועה יותר, שלווה יותר.
אמתית.%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9f-3

 

 

 

מודעות פרסומת

ואם פרידה…

יום שישי, 9:30, חוף הצוק.
אני עומד על שפת המים, מחכה ליובי שיבוא. הוא מאחר קצת, כרגיל. זמן של ירושלמים קצת שונה מזמן של אנשים מהמרכז, הוא עגול יותר בקצוות, לא מדויק ממש, קצת כמו אבן ירושלמית.
עד שהוא מגיע אני פוגש את אבישג, אולי אחת מהאנשים היותר מזוהים עם שחייה במים פתוחים. היא שחתה היום עשר, קילומטרים. בקטנה.
"כמה היום?" היא שואלת אותי.
"מקווה להגיע לשלוש"  אני בוטש בחול במבוכה,  למרות שאני יודע שאין סיכוי שאגיע לזה היום.
"מקווה? לא מכירה את המושג הזה. תגיד אני אשחה שלוש"
אני מתחיל להמציא לה ולי תירוצים למה זה לא יקרה באמת, אבל זה כבר מיותר. ברור לי שהיא צודקת.

%d7%99%d7%9d-2

האמת שאבישג אחראית בעקיפין לשחייה שלי היום עם יובי.
גילי, חברתי לקורס מדריכי השחייה, פחדה שנים מלשחות במים פתוחים. יובי בעלה, מדריך צלילה, גבר גבר. מזכיר קצת יאיר לפיד, אבל כזה שמנצח בקרב אגרוף. ועם זאת אפילו הוא לא הצליח לגרום לה להיכנס לים.
יום אחד לפני שלושה חודשים בערך אני מקבל טלפון מגילי שקובעת איתי למחרת בצוק.
"איך?" התפלאתי. "הצליח היובי?"
"אבישג, היא קוסמת האישה הזאת. במילה אחת שחררה ממני תקיעה של שנים".
מאז אני שוחה עם גילי ויובי בימי שישי. אבל היום גילי השתפנה, אז נשארנו אני ויובי שסוף סוף הגיע בינתיים.

נכנסנו למים והתחלנו לחתור דרומה .
המים קרים ושאף אחד לא יגיד אחרת. נכון, לאט לאט מתחמים ומתרגלים, וזה רק תחילת החורף, אבל בכול פעם כשהראש יוצא לקחת שלוק אויר האף קופא. באיזה שהוא שלב חשבתי להפסיק. אני לא באתי להתעלל בעצמי. אבל אז אני חושב על אבישג שבחוף. היא כל כך מדרבנת האישה הזו, היא דוחפת אותי קדימה בלי שהיא תדע את זה בכלל. היא שחתה עכשיו עשר קילומטרים, מה אני מתבכיין באמצע הקילומטר הראשון?
בסוף שחינו שתיים מאתיים. היציאה מהמים הייתה החלק הקשה ביותר. מקפיאת דם. יותר מקפיאה מסרטים של פרדי קרוגר. אבל התחושה בסוף כמו תמיד היא הסיבה לכול זה. ודווקא כשקר, או כשקשה יותר, או כשאתה אומר לעצמך, למה אני צריך את זה בכלל. דווקא אז תחושת הסיפוק גדולה יותר.

וכנראה שאלו השתיים מאתיים האחרונים שלי לעונה.
לא בגלל הקור, לא בגלל החורף, (וזה ממש לא כי אני מתקמצן על לקנות חליפה גילי!). בשבוע הבא אני טס לברלין ואחר כך מתכנן להתחיל בפרויקט חדש. אתגר שחייה חדש. אני עדיין מתכנן ועדיין לא בדיוק יודע איך ומה אני הולך לעשות, אבל בקרוב מאוד אספר עליו.

אז תודה רבה לך ים יקר, היית טוב אלי.
היו לנו הרבה רגעים קסומים ביחד. התפרצתי אליך בסערה במשחה תל אביב. ומשם ההתמכרות רק החריפה. הייתי אתך בצוק ובפלמחים, בשדות ים ואכזיב.
הראית לי דגים ושוניות, הכרת לי אנשים לחלוק איתם את האהבה שלי לשחייה וכול כך הרבה חברים חדשים. יצרנו יחד חוויות ופוסטים ובעיקר זיכרונות שיחממו אותי למשך החורף.

זו לא פרידה, זו רק הפסקה זמנית. לרגע.%d7%99%d7%9d-3

על שפת הבריכה- ראיון עם לירן וקנין

"הרבה אנשים לא מקבלים את לירן וקנין במערכת, קשה להם. הם לא יודעים איך לאכול את זה. הם לא מכירים אותי, כי לא באתי מהעולם שלהם. אבל מי שרוצה להכיר, ללמוד, יכול לבוא לבריכה, לראות, לשאול שחיינים."

הרצון שלי לראיין את לירן הגיע מהאולימפיאדה. נתקלתי בו כמה וכמה פעמים בווינגייט במסגרת קורס מדריכי השחייה. הייתי מציץ בכול הזדמנות לבריכה הלאומית לראות איך שוחים המקצוענים. בכול הצצה ראיתי את לירן מתזז על שפת הבריכה, מחלק הוראות, מודד זמנים, מדרבן. אחר כך בתחרויות ראיתי אותו יושב עם לאוניד קאופמן ועם שחיינים, מודדים ומנתחים תוצאות. כשהבנתי שהוא לא נסע עם המשלחת לאולימפיאדה התחלתי להסתקרן.

img_9051

צולם בבריכה הלאומית במכון וינגייט

– "חוץ משחיינים, הורים, מאמנים, ועוד כמה משוגעים כמוני שבאים סתם ככה לווינגייט, מי שלא מתעסק בשחייה תחרותית, לא מכיר את השם לירן וקנין."

"כשאתה עובד תחת המאמן הלאומי, לאוניד קאופמן, אז שומעים את השם שלו וזה טבעי. מורן רבינוביץ עבדה כאן לפני שבע שנים. שמעת עליה? כשחיינית כן, בטוח. כעוזרת מאמן? מי שלא בא מעולם השחייה אז כנראה שלא. זה אותו דבר. אני לא מחפש את זה, זה לא מדבר אלי. מספיק לי שהקרובים ידעו, שהשחיינים, שהצוות, וזהו. אני לא מחפש שכול מדינת ישראל תכיר אותי. אני עובד במסגרת עם לאוניד, עם חנן גלעד. זה מספיק לי"

– "אז לא הפריע לך שלא נסעת לאולימפיאדה?"

– "לא. נסעתי לאליפות אירופה בלונדון. היה צורך, לאוניד דרש שאני אהיה שם לצדו וזה היה חשוב לשחיינים ,הם ביקשו שאהיה שם. כשלאוניד צפה באנדי או בעמית שוחות אז אני הייתי עם יעקב בחימום. לאולימפיאדה לא היה צורך. אבל אנחנו צוות אז הצלחה של לאוניד זו הצלחה שלנו, ואי הצלחה היא גם של כולנו."

בכול הראיונות עד עכשיו שקיימתי בבלוג, הכרתי את המרואיין. אם זה יעקב טומרקין או איתן אורבך, או דויד צ'רניך.
"מאמן צעיר ואנרגטי" העיד עליו אדם המעורה בעולם השחייה, כשאני מספר לו על הריאיון הקרוב עם לירן. לראיון אתו אני מגיע כמעט כמו דף ריק.

– "אני בכלל מגיע מכדור מים. רשמו אותי לכדור מים בגלל חגורת כתפיים חלשה. כשההורים התגרשו, הבריכה הפכה למקום לברוח, לשקט. נכנסתי חזק לכדור מים, עשיתי קורס מדריכי כדור מים ומדריכי שחייה. הדרכתי כדור מים בקיבוץ "גבעת השלושה", ותוך כדי לימדתי שחייה בשלוחה של בית ברל אצלנו בקיבוץ תחת דניאלה מנור. לאט, לאט הכדור-מים זז הצידה והדרכת השחייה תפסה מקום מרכזי. זה נקטע כשהגעתי למכללת וינגייט ללמוד תואר ראשון בחינוך גופני. במהלך התואר בסוף שנה א' הציעו לי לעבוד כמדריך חברתי ב-"אקדמית וינגייט למצוינות בספורט". בזכות העבודה שלי בפנימייה הכרתי את השחיינים, את לאוניד קאופמן את חנן גלעד, עבדתי מולם כמדריך חברתי של השחיינים שלהם. בשנה שלישית עשיתי קורס מאמנים בהדרכתו של דר' לאוניד קאופמן, אז כמובן שאת הסטאז' שלי, 120 שעות עשיתי צמוד ללאוניד וחנן. שנה אחרי שסיימתי את הקורס, מיד אחרי לונדון, התפנה תפקיד עוזר מאמן ב"אקדמיית וינגייט למצויינות" וב- "מרכז הבוגרים של מכון וינגייט". כמעט כבר חתמתי במקום אחר, אבל נתנו לי צ'אנס, הוכחתי את עצמי ועכשיו אני כבר בשנה החמישית שלי כאן. אני לומד הרבה מאוד מלאוניד וחנן, מצד שני אני מקבל מהם את כל הגיבוי שאני צריך, בעבודה עם השחיינים, באימונים. היום לדוגמא, העבודה עם הספרינטרים זה רק אני, ויש תוצאות, למשל תומר זמיר, שיפר את התוצאה שלו אחרי ארבע שנים ב 50 פרפר והפך לשיאן ישראל, או מירון חירותי שבר את השיא של תומר והגיע לגמר אליפות אירופה 50 פרפר. אז ברור שזה לא רק הצלחה של לירן כמאמן, אבל בלי הגיבוי של לאוניד וחנן, והאמון שלהם זה לא היה קורה.".

כשלירן מדבר על מסגרת הפנימייה באקדמיה אני ישר מדמיין את נוף ילדותי. בבית הספר התיכון בו למדתי הייתה פנימייה. אני אומנם הייתי תלמיד אקסטרני שהיה עסוק בלהיות מחוץ לכותלי בית הספר כמה שרק אפשר, אבל היו לי לא מעט חברים פנימיסטים. תלמידי הפנימיה שאני מכיר מגיעים לרוב מרקעים לא פשוטים.

– "לכאן מגיעים ילדים בגלל מצוינות בספורט. הם יכולים להיות מרקעים שונים, מעמד סוציואקונומי שונה, אבל כאן כולם שווים. התפקיד של מדריך חברתי כמו שאני תופס אותו זה לא רק לשמור על כללים וסדר וכאלה. זה להיות אוזן קשבת, להיות כמו אח גדול, לתת כתף לבכות עליה כשצריך. תחשוב על ילד שמגיע לכאן, מאגודה, שם הוא היה כוכב, הוא היה גדול, פתאום מגיע לכאן ויש חמישה עשר כמוהו, או שהמאמן צועק באימון, או שהוא לא שותף בהרכב. זה מאוד קשה לו. חוץ מזה שהעבודה עצמה היא מאוד קשה ושוחקת."

img_9159

צולם בבריכה הלאומית במכון וינגייט

– "אז מה אתה יותר – מאמן או מחנך?"

– " זה לא או זה, או זה. אני מאמן שמחנך. דרך האימון אני רוצה לחנך. אצלי זה לא רק לבוא לאימון, למדוד לצעוק וללכת. אני אקיים שיחות אישיות, אני אבדוק מה הולך בבית של השחיין, אפגש בפגרה עם הורים. מאמן צריך להיות איש חינוך, במיוחד כשאתה עובד עם בני נוער. חינוך זה לא רק להקפיד על לרוקן את הפח בחדר, או לעמוד בסדר היום. לדוגמא, הנהגתי נוהג לשחיינים באקדמיה: מי שלא יהיה לפחות ארבע פעמים בחודש במרכז למידה, לא ישתתף באימון ב-1 לחודש. או, שחיין שלא יעמוד במטלות הלימודיות, לא יוכל להשתתף באימונים האישיים. חינוך זה ללמד משמעת, משמעת עצמית. להתאמן ברצינות. יש שחיינים כישרוניים מאוד שהם עצלנים ולא אוהבים להתאמן. יש כאלה שזה הפוך. כישרון יכול להביא אותך עד מקום מסוים. מעבר לשם זה הרבה עבודה קשה. והרבה פעמים דווקא המוכשרים מאוד, בגלל שזה בא בקלות, הם לא נותנים הכול באימונים. ועבודה קשה זה משהו שצריך ללמד ולחנך מגיל צעיר."

– "מה חלוקת העבודה ביניכם המאמנים? איך זה עובד?"

– "בגדול לאוניד שהוא המאמן הראשי מתווה את הדרך, את תכנית העבודה. את המטרות אנחנו מגדירים בכול עונה ביחד עם השחיין ומשם בונים את הדרך. חנן גלעד שהוא גם המאמן הלאומי של המים הפתוחים, עובד יותר עם המרחקים הארוכים, 200-400. לאוניד ואני עובדים יותר עם ה200-100, לאוניד גם נפגש פעמיים בשבוע עם שחיינים לארבעים דקות באופן אישי על שיפור סגנון. מצלם אותם, ואחר כך מנתחים ומחפשים את התיקונים. אני עובד עם הספרינטרים. בתוך החימום באימון, עובדים על התיקונים, כל אחד בהתאם להערות שלו. במהלך התרגיל המרכזי שחיין פחות שם דגש על הטכניקה כי כשהדופק גבוה ועובדים על זמני יציאה, אם הטכניקה לא מוטמעת בך אז היא תלך לאיבוד. ובגלל זה זו עבודה קשה ודורשת הרבה מאוד תרגול ואימון."

אני יושב על הטריבונות וצופה באימון של הנבחרת. לא בפעם הראשונה. אני רואה את לירן מודד זמנים ומדרבן ודוחף. באחד התרגילים הוא הציב אתגר לשחייניות. הוא מבקש מהן להתחייב על תוצאה. אחר כך הוא משווה את התוצאות שלהן בפועל לאלו שהן התחייבו להן, ואחת אחת מהן השיגה תוצאה טובה יותר.
– "זה משהו שאתה כמאמן עושה? להעלות את הרף שהספורטאי מציב לעצמו?"

– "נתחיל מזה שאימון ותחרות זה דבר שונה. באימון הרבה פעמים השחיין אחרי תרגילי כוח, חבלים, אגרוף. הוא שחה ככה וככה, והתאמץ, ואז אני מבקש ממנו לתת לי תוצאה. אז הוא חושב על כול מה שהוא עשה והוא אומר לעצמו, אני בחיים לא אצליח להגיע לשיא שלי, אז הוא נותן תוצאה קלה יותר, כדי לא לאכזב את עצמו או את המאמן. ובכול פעם אני מוכיח להם שהם יכולים יותר. אני אומר להם – תציבו רף יותר גבוה. תאמינו בעצמכם. גם אם לא תגיעו אליו אלא לידו, עדיין. תכוונו גבוה."

12299263_10153443940433439_1007033935205724977_n

צלם- גיא יחיאל.  אליפות אירופה, לונדון.

– "אז אם מדברים על תוצאות, איפה התוצאות שלנו? למה השחיינים הישראלים לא מביאים את התוצאות? אתה רואה שחיינים שרודפים אחרי קריטריון ולא מגיעים אליו, או מפספסים אותו במאיות בודדות. מה זה אומר? שאנחנו פחות טובים?"

– "לפני אליפות עולם בקאזן, דוד גמבורג פספס את הקריטריון במאית. מאז לאוניד כל הזמן אומר באימונים, תדמיינו שהמאית הזו זה היום שלא התאמנתם בכול הכוח, או איחרתם, או היום הזה שהייתם חולים. חייבים לעבוד חזק כל הזמן. הרבה פעמים הלחץ והמרדף אחרי הקריטריון גם משפיע. יונתן קופלב, 50 מטר גב, גמר אליפות אירופה. ממשיך לרדוף אחרי הקריטריון ל-100 גב, עוד תחרות ועוד תחרות. מגיע לאליפות צעירים מבקש משחה הזמנה. מזנק ועושה תוצאה הכי מהירה בעולם לשנה זו ב 50 גב. תוצאה למדליית זהב בלונדון. יכול להיות שהלחץ המנטלי, או ההכנה, או המרדף אחרי הקריטריון, כול זה משפיע. אז נכון, תוצאה צריך להביא ב "מאני טיים", אבל זה הוכיח לו שהוא יכול. שאם הוא מחזיק את התוצאה הטובה ביותר בעולם. אז הוא צריך להיות באליפות העולם ב-2017. אבל חוץ מזה, חוץ מאולי חמישה, שישה שחיינים שמתפרנסים משחייה, שאר השחיינים או שבצבא, או שצריכים לפרנס את עצמם. אז ברור שזה פוגע. לגבי השחיינים הבכירים, אז כן, אנחנו עושים עכשיו בדיקות ולא מתביישים ללמוד אם צריך, או לשנות."

– ואיפה לירן עוד עשר שנים?

– "פותח אגודה, בית ספר לשחייה. לוקח את כל מה שלמדתי פה ומתחיל משהו חדש. מצד שני יכול להיות שאמצא את עצמי כאן עוד עשרים שנה. כרגע אני במקום הזה וטוב לי. אני נשוי לדנה, יש לי ילדה בת שנה, קים. עכשיו סיימתי לבנות בית בקיבוץ. כל אלו מטרות שהצבתי לעצמי לפני עשר שנים. את דנה הכרתי כאן בווינגייט. בכול יום שישי אני משחק כדור מים בקבוצה. מקווה לחזור לשחק בליגה השנה, אחרי הפסקה מאז הלידה של קים."

אני מאמין שבאולימפיאדה הבאה תראו אותו לצד לאוניד, ולצד השחיינים, ובשאיפה לצד מדליה אחת או שתיים.

img_9116

צולם בבריכה הלאומית במכון וינגייט

 

עם דניאל

לפני כשבועיים נתקלתי בסרטון של לירן וקנין מאמן נבחרת השחייה ב- "אקדמית וינגייט למצוינות בספורט". לירן הזמין את ציבור השוחים לקחת חלק בהגרלה להשתתפות באימון של הנבחרת.
מיד דמיינתי את עצמי עושה קיפר כשמצידי האחד טומרקין ומצד שני גמבורג, בעוד שבפועל עד שאני אסיים את הגלגול, שני אלו יהיו כבר בצד השני של הבריכה.

השבוע פורסמו שמות הזוכים, ואני לא הייתי אחד מהם. אז החלטתי להמיר את הפרס בראיון עם לירן.
בעוד אנחנו מנסים לתאם את מועד הראיון, ציין לירן שדניאל בן אסא, יצטרף אליהם לאימון.

img_9196

צולם בבריכה הלאומית במכון וינגייט

דניאל בן אסא הוא שחיין בנבחרת ה "ספיישל אולימפיקס".
באליפות אירופה האחרונה שהתקיימה בבריסל, זכה דניאל במדלית זהב ב-50 מטר חופשי, כסף ב-4X50 שליחים, ומקום שישי ב-50 פרפר.
גם דניאל, כמוני, ראה את הפרסום של לירן וביקש להשתתף בתחרות. אך כראוי לאלוף עולם, דניאל הוזמן על ידי לירן והנבחרת לאימון מחוץ להגרלה.

img_9111

צולם בבריכה הלאומית במכון וינגייט

כמובן שעזבתי את הכול וקפצתי לצפות באימון ולצלם קצת.
אז הראיון עם לירן וקנין על האש, ועכשיו מתבשל ראיון עם עם דניאל, ובינתיים מעלה כאן טעימה מהתמונות להדגים עד כמה היום הזה היה מיוחד.

img_9214

צולם בבריכה הלאומית במכון וינגייט

וכמובן שכולם באימון התחדשו בכובעים של "תנועה וחצי".