אצא לי הצוקה

" זה לא כספי?" אומרת לי גילי, שנייה אחרי ששאלה כמה עולה כניסה, ושלחה את יובי להביא כסף מהאוטו.
"לא יודע" עניתי לה, שנייה אחרי שהסברתי לגברת המגונדרת שנקרעה מצחוק למשמע השאלה, שזו לא אשמתה של גילי, היא מירושלים, הם לא יודעים שם מה נהוג בים.
זה משונה שאנחנו יכולים להיות חברים של מישהו בפייסבוק, לצחוק או לסמן לייקים אחד לשני, אבל לא להכיר אותו פנים אל פנים. וזה משונה עוד יותר כשהחברות הווירטואלית חוצה את גבולות המדיה והופכת למציאותית.
"כספיון" קראה גילי בירושלמית, ובכך שברה את חומת האש הפייסבוקית. כמה רגעים אחר כך ועשינו את דרכנו בין הגלים, גילי יובי, כספיון ואנוכי, אל המצוף הראשון ומשם אל השני והשלישי וכך הלאה. (יש רק ארבעה).

" אז כמה זמן אתה שוחה?" שאלתי את כספי בעצירה קטנה במצוף השני.
"משהו כמו שלוש שנים"
"איפה, רק בים או גם בבריכה?"
"שים לב שהוא מראיין אותך" התפרצה הירושלמית לראיון ספונטני בין גלי הים. "מחר אתה תהיה בבלוג שלו"
" באמת? אתה מראיין אותי עכשיו?".
"אני לא מראיין אותך עכשיו, זה נקרא להתעניין" הכחשתי בתוקף.
"אני מכירה אותו, הוא מראיין" התעקשה.
"נראה לכם שאני מראיין מישהו בזמן שאני שוחה? אני לא עד כדי כך בכושר".
"אז מה? מחר אני בבלוג שלך?".
"אתה לא תהיה מחר בבלוג".
"אל תאמין לו, אתה תהיה בבלוג".
"אההה, ילדים! איזה קפה אפשר להציע לכם?" יובי נזף בנו והחזיר אותנו אל התלם.

שני מצופים אחר כך, ויובי, מדריך צלילה מוסמך, מסביר לנו שאפשר לזהות את כיוון החוף על פי התלוליות הקטנות על קרקעית הים. הם יהיו מקבילות תמיד לקו החוף, וכך אפשר לנווט את דרכך במים מבלי להוציא את הראש לבדוק מה מיקומך יחסית לחוף. המים כל כך צלולים שאנו מבחינים בכול הדגים ובכול תלוליות החול. מתחתינו להקת דגיגונים התלכדה לכדי כדור דגי שנע ביחד, בניסיון להימלט מפני דג סארגוס טורף שניסה נואשות למצוא את החלש בחבורה. עוד שני מצופים ועוד עצירה קטנה, ואז חזרה לעוד סיבוב קצרצר, והיידה, לחוף.

%d7%91%d7%a6%d7%95%d7%a7-1

עם גילי, רגע לפני הקפה

למחרת, בתשע בבוקר שוב בחוף הצוק, התייצבתי עם דנה והילדים, הפעם לאימון משפחתי עם אורי סלע. ליובל, בני בן השש וחצי זו הייתה הפעם הראשונה במים פתוחים. למרות החששות, הוא נכנס איתי, חמוש במצוף הסימון שלי, סנפירים והבטחה שאני לא זז ממנו, ויחד שחינו בפעם הראשונה בים. שחינו אל המצוף הראשון, ומשם אל השני, ואחר כך תרגיל קטן בהנחייתו של אורי. ואז יובל רצה לחזור אל החוף, אל דנה ואילון, וכמובן לג'חנון והביצה שחיכו לנו שם. כשהגענו אל החוף החמאתי לו על המאמץ שעשה, אבל יכולתי לראות שהוא קצת מאוכזב מעצמו, על כך שרצה להפסיק באמצע. ברגעים כאלו, הוא נוטה להתנתק ולהפסיק לדבר על כך. אז עזבתי את הנושא והתמקדתי בג'חנון.

%d7%a6%d7%95%d7%a7-2

דנה,יובל ואילון (לפי הגובה)

אחר כך, בדרך אל האוטו, הראיתי לו מרחוק כמה הוא שחה. כשהוא ראה מרחוק את גודל ההישג שלו, יכולתי לראות אותו מתמלא בגאווה. בדיוק כמו שאני הרגשתי כששחיתי שם אתו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s