לשחות עם נפטון

בדרך לחוף פלמחים נזכרתי בשיעור טבע בבית הספר.
למדנו על החיים בדיונות החול בנגבה. במהלך היום חם מידי ואי אפשר לצאת, אז כל בעלי החיים מתחפרים במחילות, ומתחת לאבנים או מתחת לאיזה שיח. אבל כשהלילה מגיע והשמש נעלמת, אז, בחושך, הדיונה מתמלאת חיים. ממש כמו הדיונה, לאורך הכביש, בחושך, רצים עושים את דרכם מהשמורה בקבוצות או בבודדים, רוכבי אופניים וגולשי סאפ נוסעים במכוניות בכיוון ההפוך, אל השמורה. וכמובן אנחנו, אנשי המים, בדרך לדייט עם נפטון.

%d7%a0%d7%a4%d7%98%d7%95%d7%9f-1

בבוקר החג, יום לפני המשחה, הצליח גיסי לגרור אותי שוב אל אחד מתחביביו, כאילו שהניסיון המר שלי הכולל התדרדרות בעקבותיו במורד הר באופניים, וריצת חצי מרתון ברחבי תל אביב, לא ניבא את הבאות. הפעם היה זה אימון TRX. כעבור חצי שעה של תרגילים מגוונים אמרתי לו "זהו, מחר יש לי משחה, אני לא רוצה להתאמץ יותר מידי." מסתבר שהייתי צריך לומר זאת חצי שעה מוקדם יותר. בבוקר קמתי (בקושי), כשכול שריר בפלג גופי העליון זועק מכאב, ובפלג התחתון מתחנן לרחמים. דידיתי אל המקלחת בעודי מקלל את היום שבו גיסי הפך להיות כל כך משכנע. אל האוטו נכנסתי כואב ועם סימן שאלה גדול לגבי יכולת שחייה.

אבל הים מרפא הכול.
ברגע שנכנסתי למים השרירים שכחו לכאוב. הידיים נמתחו כמה שיכלו, הראש נטה מספיק בכדי לנשום, והרגליים… מי צריך רגליים, אנחנו בים. מסתבר שלברק באמת יש דיבור עם נפטון, כי הים היה כול כך שקט וכל כך צלול, ויכולת לראות את קרקעית הים ואת הדגים שמביטים מעלה, אלינו השוחים כאילו חושבים לעצמם, תראו את המשוגעים האלו מנסים להיות אנחנו. אני מתבייש להודות בכך, אבל זו הפעם הראשונה בשבילי בחוף פלמחים. אני גר במרחק של רבע שעה נסיעה, אבל מעולם לא הגעתי אל החוף המדהים הזה. תמיד נסענו להצטופף בחוף הים בתל אביב, תחת רעשי המטקות ואיומי מוכר הארטיקים בעזיבה בכול רגע. השקט הזה של החוף, הניקיון של המים, הסלעים, הדגים, לרגע חשבתי שאולי כן נסעתי עם גיא למלדיביים.

במשחה חברים לא מנסים להגיע מהר. וכשאתה לא ממהר, אז אתה מסתכל למטה ורואה עד כמה העולם הזה שאתה לוקח בו חלק לשניות בודדות הוא מופלא. ועד כמה הוא עדין ונדיר. ועד כמה אנחנו, האורחים שבאים לביקור יכולים להיות כל כך גסי רוח, וכול כך רעים ופוגעניים.
במשחה חברים יש לך את הזמן לעצור ולהסתכל סביב, ולראות מלא זוגות ידיים, ורגליים, וראשים בכובעים (של תנועה וחצי) או בלי, מבצבצים מעל המים. ואתה מבין שזה כבר יותר מקבוצת פייסבוק. זו קהילה. ואיש אחד לקח את הקהילה הזו שמפוזרת על פני מדינה שלמה, וקיבץ אותה לבוקר אחד של כיף נטו, של אהבה לים, ולמים ולשחייה.

אז תודה רבה לך ברק דויד. ותודה רבה לך נפטון. היית טוב אלי.

%d7%a0%d7%a4%d7%98%d7%95%d7%9f-2

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s