ארכיון חודשי: אוקטובר 2016

לחלום

סבא שלי בן 87.
היית מצפה מאדם בגילו לנוח על זרי הדפנה. אבל הוא, הוא לא מפסיק לחלום. לחלום ולהגשים.
לפני יומיים התכנסנו כל המשפחה למסיק הראשון בכרם הזיתים המשפחתי.
כשהוא בא אלינו בפעם הראשונה עם פרויקט הכרם, לא ממש הבנתי את המשמעות. הנחתי שסבא מחפש תעסוקה. אז נרתמתי למשימה, וכך לפני ארבע שנים מצאתי את עצמי, ביום השואה, נוטע עצי זית בשטח שלא הייתי בו מאז ימי ילדותי. אחר כך נטענו גם עצי ברוש, וחרוב ותות, ושתלנו שיחי בוגנוויליה. וכשהשלמנו את פינת ההנצחה למשפחתו של סבא, המשפחה שלא הכרנו, הבנתי שסבא לא חיפש תעסוקה, הוא חיפש להגשים חלום.

%d7%9c%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-2

יותר מידי פעמים, אנחנו שוכחים לחלום.
היום יום העמוס, העבודה והילדים, הבנק. קל מאוד לאבד את עצמנו בתוך כל זה. קל מאוד לשכוח שהדבר הזה שדוחף אותנו קדימה, שנותן לנו את הכוח לרוץ הלאה, לדחוף חזק יותר, זה החלום שלנו. השאיפה הקטנה שלנו למשהו, לאיזה דבר מסוים שנשגב כרגע מהשגתנו. פעמים רבות חלומות נתפסים כמעשי ילדות, דבר שאין לו מקום בחיינו הבוגרים. אבל בפועל, חיינו הבוגרים מעוצבים על ידי החלומות שהגשמנו, או לא.

אני חלמתי להיות מוזיקאי. ישבתי שעות בחדר בבית הורי מנגן על גיטרה. לפעמים עד שדם ירד מהאצבעות. ניגנתי וכתבתי שירים, בשלב מסוים הייתה לי להקה, ואפילו ניגנו שיר שלי ברדיו (פעם אחת, בתחנה נידחת בשעת לילה מאוחרת). עם החלום הזה לא המשכתי קדימה, לא הייתי מוכן להשקיע את שנדרש כדי להצליח. כי חלומות לא מתגשמים, חלומות מגשימים. ולפעמים צריך להשקיע הרבה מאוד עבודה כדי להגשים את החלום הזה. ולא כול החלומות מתגשמים בסוף. ישנם חלומות שלא נגשים, או שניכשל בהגשמתם, אבל לפעמים דווקא הם יסללו את הדרך להגשמה של מישהו אחר.

אני הגשמתי את חלום השחייה שלי עוד לפני שחלמתי אותו. מסתבר שתמיד חלמתי לשחות בים, וללמד שחייה, וליהנות מספורט, אבל לא ממש ידעתי את זה. יכול להיות שמעולם לא העזתי לחלום את זה כי ספורטיביות ואני מעולם לא הלכנו ביחד.

יש לי חלומות בלי סוף.
אני חולם להוציא ספר, אני רק צריך לסיים לכתוב אותו. אני חולם להוציא סדרת חוברות קומיקס, אני רק צריך למצוא מאייר. אני חולם לסיים את התסריט לסרט שלי. אני חולם לחזור לשחק גולף, ואני חולם לשחות בתחרויות, אני חולם שהבלוג שלי יהיה פופולרי ומצליח. אני חולם שיובל או אילון יהיו שחיינים ואראה אותם עומדים על הפודיום, ואני חולם לראות את דויד צ'רניך, מגשים את החלום שלו ומגיע לאולימפיאדה.
אני לא מפחד לחלום, וברור לי שלא את כל החלומות שלי אני אגשים.
אבל אני כן חולם להמשיך לחלום ולהגשים את עצמי בגיל 87.

%d7%9c%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d1

מה החלום שלכם?
מה אתם חולמים להגשים?
איזה חלום אתם הגשמתם, ואיזה חלום אתם מגשימים עכשיו?

מודעות פרסומת

תשליך

קום.
כשהשמש עדיין לא זרחה, כשהבית עוד ישן כולו, כשרק קולות נשימות שלוות נשמעות בחלל. קום בשקט, מבלי להעיר איש, מבלי להפר את שלוות שנתם. קום וצא אל החושך, אל רגעיו האחרונים של הלילה, קום וצא ולך אל הים.

עמוד.
עמוד על שפת המים. תן לגלים לשטוף את כפות רגלייך. תן לגופך לחוש בקרירות הבוקר, את העונה החדשה שבפתח. נשום עמוק ומלא ריאותיך באוויר, חוש את המלח, את ריח הים. הבט אל הכחול הפרוס לפניך, הבט אל השמים שמשנים את צבעם ואל השמש, תנועה וחצי מהאופק במרחק.

כנס.
כנס אל המים. בטבילה מהירה או צעד אחר צעד. בקפיצה או בפסיעה מהוססת. שים את החוף מאחוריך ושחה. הושט בכול פעם יד אחת לפנים, ובקצב קבוע התקדם אל תוך הכחול. הבט אל קרקעית הים וצפה בדגים השוחים, בסלעים, בחול. ועכשיו, הבט אל תוכך.

תשליך.
תשליך אל קרקעית הים את כול הפחדים אשר אתה נושא עמך. את הפחד מגיל ארבעים, ואת הפחד להישאר לבד. את הפחד מאי הצלחה ואת הפחד מלאכזב. אחד אחד השלך מעליך ועבור אל הפחד הבא. אחד אחד תבין שאין לך עוד צורך בהם. הם מעולם לא היטיבו עמך ומעולם לא נועדו לכך. ואחרי הפחדים תשליך את הכעסים. את הכעס ההוא על שוויתרת על חלום ישן, ואת הכעס על ששוב לא התמדת בלימודים. את כעס הילדות הישן על ההורים שלא הבינו אותך, ואת הכעס על זוגתך שאתה לא מבין אותה. ואחרי הכעס השלך את חוסר הנעימות, ואת תחושת האשמה, והבושה ואי השייכות. לא מהכול תצליח להיפטר, וזה בסדר. העיקר שתנסה, העיקר שתתרוקן במשהו.

הבט.
הבט פנימה אל תוכך וראה כמה מקום פינית. חוש את החלל הריק שנפער בך וחוש את הצמא למלא אותו בדבר מה חדש. חוש את הקלילות הזו שלך על פני המים, איך אתה צף טוב יותר ואיך אתה יותר נינוח. קח עוד נשימה וראה שיש יותר מקום לאוויר בגוף. הבט אל החוף וראה כמה התרחקת. מבלי לשים לב, הדרך אותה עברת, ארוכה מזו שחשבת. והדרך חזרה מרגישה קלה עוד יותר.

חזור.
חזור הביתה. חזור קל ונקי יותר, משוחרר יותר ועם הרבה יותר מקום. שמור על המקום הזה בתוכך, שים לב מה נכנס בו ומה לא. כנראה שחלק ממה שהושלך יחזור פנימה. חזור על כך שוב אם יש צורך, חזור על זה שוב אם יש לך צורך לשחרר מחדש.%d7%aa%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9a

אצא לי הצוקה

" זה לא כספי?" אומרת לי גילי, שנייה אחרי ששאלה כמה עולה כניסה, ושלחה את יובי להביא כסף מהאוטו.
"לא יודע" עניתי לה, שנייה אחרי שהסברתי לגברת המגונדרת שנקרעה מצחוק למשמע השאלה, שזו לא אשמתה של גילי, היא מירושלים, הם לא יודעים שם מה נהוג בים.
זה משונה שאנחנו יכולים להיות חברים של מישהו בפייסבוק, לצחוק או לסמן לייקים אחד לשני, אבל לא להכיר אותו פנים אל פנים. וזה משונה עוד יותר כשהחברות הווירטואלית חוצה את גבולות המדיה והופכת למציאותית.
"כספיון" קראה גילי בירושלמית, ובכך שברה את חומת האש הפייסבוקית. כמה רגעים אחר כך ועשינו את דרכנו בין הגלים, גילי יובי, כספיון ואנוכי, אל המצוף הראשון ומשם אל השני והשלישי וכך הלאה. (יש רק ארבעה).

" אז כמה זמן אתה שוחה?" שאלתי את כספי בעצירה קטנה במצוף השני.
"משהו כמו שלוש שנים"
"איפה, רק בים או גם בבריכה?"
"שים לב שהוא מראיין אותך" התפרצה הירושלמית לראיון ספונטני בין גלי הים. "מחר אתה תהיה בבלוג שלו"
" באמת? אתה מראיין אותי עכשיו?".
"אני לא מראיין אותך עכשיו, זה נקרא להתעניין" הכחשתי בתוקף.
"אני מכירה אותו, הוא מראיין" התעקשה.
"נראה לכם שאני מראיין מישהו בזמן שאני שוחה? אני לא עד כדי כך בכושר".
"אז מה? מחר אני בבלוג שלך?".
"אתה לא תהיה מחר בבלוג".
"אל תאמין לו, אתה תהיה בבלוג".
"אההה, ילדים! איזה קפה אפשר להציע לכם?" יובי נזף בנו והחזיר אותנו אל התלם.

שני מצופים אחר כך, ויובי, מדריך צלילה מוסמך, מסביר לנו שאפשר לזהות את כיוון החוף על פי התלוליות הקטנות על קרקעית הים. הם יהיו מקבילות תמיד לקו החוף, וכך אפשר לנווט את דרכך במים מבלי להוציא את הראש לבדוק מה מיקומך יחסית לחוף. המים כל כך צלולים שאנו מבחינים בכול הדגים ובכול תלוליות החול. מתחתינו להקת דגיגונים התלכדה לכדי כדור דגי שנע ביחד, בניסיון להימלט מפני דג סארגוס טורף שניסה נואשות למצוא את החלש בחבורה. עוד שני מצופים ועוד עצירה קטנה, ואז חזרה לעוד סיבוב קצרצר, והיידה, לחוף.

%d7%91%d7%a6%d7%95%d7%a7-1

עם גילי, רגע לפני הקפה

למחרת, בתשע בבוקר שוב בחוף הצוק, התייצבתי עם דנה והילדים, הפעם לאימון משפחתי עם אורי סלע. ליובל, בני בן השש וחצי זו הייתה הפעם הראשונה במים פתוחים. למרות החששות, הוא נכנס איתי, חמוש במצוף הסימון שלי, סנפירים והבטחה שאני לא זז ממנו, ויחד שחינו בפעם הראשונה בים. שחינו אל המצוף הראשון, ומשם אל השני, ואחר כך תרגיל קטן בהנחייתו של אורי. ואז יובל רצה לחזור אל החוף, אל דנה ואילון, וכמובן לג'חנון והביצה שחיכו לנו שם. כשהגענו אל החוף החמאתי לו על המאמץ שעשה, אבל יכולתי לראות שהוא קצת מאוכזב מעצמו, על כך שרצה להפסיק באמצע. ברגעים כאלו, הוא נוטה להתנתק ולהפסיק לדבר על כך. אז עזבתי את הנושא והתמקדתי בג'חנון.

%d7%a6%d7%95%d7%a7-2

דנה,יובל ואילון (לפי הגובה)

אחר כך, בדרך אל האוטו, הראיתי לו מרחוק כמה הוא שחה. כשהוא ראה מרחוק את גודל ההישג שלו, יכולתי לראות אותו מתמלא בגאווה. בדיוק כמו שאני הרגשתי כששחיתי שם אתו.

לשחות עם נפטון

בדרך לחוף פלמחים נזכרתי בשיעור טבע בבית הספר.
למדנו על החיים בדיונות החול בנגבה. במהלך היום חם מידי ואי אפשר לצאת, אז כל בעלי החיים מתחפרים במחילות, ומתחת לאבנים או מתחת לאיזה שיח. אבל כשהלילה מגיע והשמש נעלמת, אז, בחושך, הדיונה מתמלאת חיים. ממש כמו הדיונה, לאורך הכביש, בחושך, רצים עושים את דרכם מהשמורה בקבוצות או בבודדים, רוכבי אופניים וגולשי סאפ נוסעים במכוניות בכיוון ההפוך, אל השמורה. וכמובן אנחנו, אנשי המים, בדרך לדייט עם נפטון.

%d7%a0%d7%a4%d7%98%d7%95%d7%9f-1

בבוקר החג, יום לפני המשחה, הצליח גיסי לגרור אותי שוב אל אחד מתחביביו, כאילו שהניסיון המר שלי הכולל התדרדרות בעקבותיו במורד הר באופניים, וריצת חצי מרתון ברחבי תל אביב, לא ניבא את הבאות. הפעם היה זה אימון TRX. כעבור חצי שעה של תרגילים מגוונים אמרתי לו "זהו, מחר יש לי משחה, אני לא רוצה להתאמץ יותר מידי." מסתבר שהייתי צריך לומר זאת חצי שעה מוקדם יותר. בבוקר קמתי (בקושי), כשכול שריר בפלג גופי העליון זועק מכאב, ובפלג התחתון מתחנן לרחמים. דידיתי אל המקלחת בעודי מקלל את היום שבו גיסי הפך להיות כל כך משכנע. אל האוטו נכנסתי כואב ועם סימן שאלה גדול לגבי יכולת שחייה.

אבל הים מרפא הכול.
ברגע שנכנסתי למים השרירים שכחו לכאוב. הידיים נמתחו כמה שיכלו, הראש נטה מספיק בכדי לנשום, והרגליים… מי צריך רגליים, אנחנו בים. מסתבר שלברק באמת יש דיבור עם נפטון, כי הים היה כול כך שקט וכל כך צלול, ויכולת לראות את קרקעית הים ואת הדגים שמביטים מעלה, אלינו השוחים כאילו חושבים לעצמם, תראו את המשוגעים האלו מנסים להיות אנחנו. אני מתבייש להודות בכך, אבל זו הפעם הראשונה בשבילי בחוף פלמחים. אני גר במרחק של רבע שעה נסיעה, אבל מעולם לא הגעתי אל החוף המדהים הזה. תמיד נסענו להצטופף בחוף הים בתל אביב, תחת רעשי המטקות ואיומי מוכר הארטיקים בעזיבה בכול רגע. השקט הזה של החוף, הניקיון של המים, הסלעים, הדגים, לרגע חשבתי שאולי כן נסעתי עם גיא למלדיביים.

במשחה חברים לא מנסים להגיע מהר. וכשאתה לא ממהר, אז אתה מסתכל למטה ורואה עד כמה העולם הזה שאתה לוקח בו חלק לשניות בודדות הוא מופלא. ועד כמה הוא עדין ונדיר. ועד כמה אנחנו, האורחים שבאים לביקור יכולים להיות כל כך גסי רוח, וכול כך רעים ופוגעניים.
במשחה חברים יש לך את הזמן לעצור ולהסתכל סביב, ולראות מלא זוגות ידיים, ורגליים, וראשים בכובעים (של תנועה וחצי) או בלי, מבצבצים מעל המים. ואתה מבין שזה כבר יותר מקבוצת פייסבוק. זו קהילה. ואיש אחד לקח את הקהילה הזו שמפוזרת על פני מדינה שלמה, וקיבץ אותה לבוקר אחד של כיף נטו, של אהבה לים, ולמים ולשחייה.

אז תודה רבה לך ברק דויד. ותודה רבה לך נפטון. היית טוב אלי.

%d7%a0%d7%a4%d7%98%d7%95%d7%9f-2