התחלות

השבוע היה בסימן התחלות.

כל כך הרבה התחלות שאני לא יודע מאיפה להתחיל. רובן כמובן קשורות באופן ישיר לתחילת שנת הלימודים. פעוטון חדש לאילון, עם מטפלות חדשות, והרגלים חדשים, וכל הפחדים והחששות הישנים והמוכרים לנו כול כך. כי הרי את כל הפחדים שלנו אנחנו משליכים אליהם. וככה מצאתי את עצמי מתדרך את הגנן של אילון על שעות השינה שלו, ועל הרגלי האכילה שלו, והשטיקים שלו וכמובן שאחר כך ישבתי ליד הטלפון וחיכיתי לשיחה שתקרא לי להגיע כי הוא בוכה, או לא נרדם. אבל היא, השיחה, לא הגיעה. ולי לא היה ברור אם הוקל לי, או שאולי אני קצת מתבאס שהוא לא דורש אותי?
וגם דנה פתחה שנה עם כיתה חדשה ותלמידים חדשים, וכול הבית שלנו התמלא בקישוטים לכיתה, ומערכי שיעור, ועבודות הכנה, וספרי לימוד, ועוד, ועוד, ועוד. אבל שיא ההתחלות היה התחלת הלימודים של יובל. שלום לכיתה א'.

בטקס קבלת ילדי כיתות א' לבית הספר, ישבנו כול ההורים מול הבמה, לפנינו יושבים כל ילדי בית הספר וכשכיתות א' נכנסות בשורה מחיאות הכפיים מלוות אותם אל מקומם. אחר כך מספר מילים מהמנהלת, ואז הצגה, ושירים וריקודים של התלמידים. והכול כל כך מקסים וכל כך מושקע ומוקפד. ואני בתוך הקהל יושב בחוסר נוחות, מרגיש כאילו הוכנסתי לכלוב, מת לברוח, לצאת משם בזה הרגע. בלית ברירה נשאר דבוק לכיסא אבל הרגל מסרבת להפסיק לקפץ. כי במקום לראות את ההצגה אני רואה את המורה שלי בכיתה א', וג' וד' וכל המורים והמורות מהיסודי ועד התיכון. ואני יודע מה אני חושב עליהם (על רובם) ומה הם חושבים עלי.

שנותיי כתלמיד לא עברו עלי בקלות. בכלל לא. בשבילי אלו היו שנים של מאבק. מאבק בבית הספר, במורים, בהורים וכמובן בעצמי. אפשר לומר ששנאתי את בית הספר, אבל יותר מדויק לומר שפשוט הפסיק להיות אכפת לי ממנו באיזה שהוא שלב. לא מצאתי בו עניין פרט לחברים. לא מצאתי בו דבר שיגרה לי את הדמיון, שארצה ללמוד אותו, לחקור אותו. בשנים הראשונות קריאה וכתיבה היו סיוט, שיעורי בית היו הצהרת מלחמה, ובוחן או מבחן סימנו תבוסה או במקרה הטוב דגל לבן. כל שנה הביאה עמה עוד מטען של כאב, עוד מעמסה. ניסיונות נואשים לתקן ולשנות נתקלו בחומה של חוסר רצון שלי או של המערכת.
היום אני לא מסוגל כמעט לשבת ללמוד אם זה לא משהו שבא ממני, משהו שאני רוצה. השלמת הבגרויות עברה בחריקת שיניים, ניסיון ללמוד באוניברסיטה הפתוחה הסתיים עוד לפני שהתחיל. אומנם הקורס בוינגייט עבר בכיף ובנועם, אבל אין ספק שהוא יוצא דופן ושונה מכול דבר אחר שלמדתי אי פעם.

וככה אני יושב בטקס, ומתפלל שתהיה לו חוויה אחרת. שיהיה לו קל יותר, שייהנה, ושירצה ללמוד ולחקור, ולהכיר ולהבין. ושהחוויה שלו תהיה שונה משלי, ושהחוויה שלי לא תפגע בשלו. ואני מביט בדנה שמנגבת דמעה, והדמעה שלה היא דמעה של התרגשות, ושל שמחה ושל גאווה. ואני כל כך רוצה להרגיש את מה שהיא מרגישה, אבל אני מרגיש רק פחד.

ביום שני הוא מתחיל את אימוניי השחייה בכפר המכבייה, באקדמיה לשחייה. וכאן אני כן מתרגש, כאן אין לי פחד. כאן אני במים מוכרים, בטוחים יותר.

התחלה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s