ארכיון חודשי: ספטמבר 2016

לצלוח באיזי

הדבר הראשון שראיתי ביום שישי בבוקר היה את אילון בני, עומד ומחייך אלי מתוך המיטה. הוא כנראה ידע על מה הוא מחייך, כי הדבר השני שראיתי ביום שישי בבוקר היה מדלית הארד של ענבל פיזרו. וכך, בוקר יום שישי סיכם בתוכו את כל סוף השבוע, צליחת הכינרת עם איזי שפירא.

%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%97%d7%94-3

בית איזי שפירא, למי שלא מכיר, הוא מרכז לאנשים עם מוגבלויות. ובבית איזי שפירא יש בריכה הידרותרפית בה מטפלים בילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים, בה שוחים ילדים שעושים את צעדיהם הראשונים במים, ושם שוחים גם הורים לילדים, שנפגשים קצת לדבר, וקצת לצחוק, והרבה לשחות. ושם אחת לשבוע אני מלמד שחייה, ואחת לשבוע שוחה בקבוצת ההורים (כנספח). באיזי שפירא, ענבל פיזרו היא לא דבר נדיר. אומנם אין אצלנו זוכי מדליות אולימפיות, אבל אלופים קטנים לא חסר. כי אין הגדרה אחרת חוץ מאלוף לילד עם שיתוק מוחין שלומד להטות את משקל גופו בכדי לקפוץ למים. ואין יותר אלופה מילדה שבקושי הולכת מחוץ למים, או נתמכת בהליכון, אבל מצליחה לשחות ולהתנייד במים ממקום למקום.

 

אחרי הצליחה, על החוף במאהל, ישבתי על פרוסות לחם ושוקולד השחר עם גל ההידרותרפיסטית. השנה היא לא צלחה איתנו, אבל ארוחת הבוקר שחיכתה לנו פיצתה על כך.
זה לא קשה? שאלתי אותה בין מריחה למריחה.
קשה זה לא. זה מדהים ומתגמל, ומרגש ולא פשוט, אבל לא קשה. כשילד שאת מלווה במשך תקופה ארוכה עושה התקדמות קטנה, מזיז את היד מעט או מסמן לך לחיבוק, זה שווה את הכול. ביום יום, אנשים רק רואים את העוויתות, או הריור, או הדיבור. הם לא רואים את הילד הזה שמבין הכול אבל לא מצליח לתקשר. וכשהוא כן מצליח, כשהוא מגיב אליך זה יותר מדהים מכול דבר אחר.

יש לי אחיינית, היא ילדה עם צרכים מיוחדים. היא הילדה הכי יפה בעולם, החיוך שלה כובש אותך ברגע. כשהיא רוצה משהו, עוד לא נברא הפיל שיעמוד בדרכה. את יום ההולדת הרביעי שלה חגגנו לה בבריכה באיזי שפירא. פתאום, היא כבר לא הייתה בתוך העולם שלה, היא זרחה ושמחה, וכולם שמחו מסביבה ונהנו לחגוג לה בדרך שבה היא הכי נהנית. בכול יום שהיא לומדת סימן חדש, או דרך חדשה להראות מה היא רוצה, או להראות אהבה, היא עושה עוד צעד לקראתנו. וכול צעד כזה שלה מוביל אותנו אל צעד נוסף אליה.

בכול שנה, תמונת הסיום של הצליחה זו תמונה של הישג. תמונה שמנציחה רגע קטן שבו חתרת להצליח ולכבוש פסגה קטנה. תחושת ההישג והאושר שעוטפת אותך בסיום לא דוהה גם אחרי שלוש צליחות, וגם לא אחרי כמה וכמה, כי בכול שנה האתגר שונה. בשנה אחת אתה פחות בכושר, באחרת סוחב פציעה. אולי בעוד שנתיים אתה תצלח עם הבן שלך או עם הבת זוג שנמאס לה להישאר כל שנה בחוף.

%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%97%d7%94-1

כול צעד נוסף של האחיינית שלי, זו צליחת כינרת בלי רפסודות ובלי סירות הצלה ובלי סנפירים. והיא, היא אלופה אולימפית קטנה בלי מדליה.

%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%97%d7%94-2

מודעות פרסומת

ענבל

9 מדליות אולימפיות.

בזמן שרובנו מסתפקים במדליה של צליחת הכינרת, ענבל פיזרו מוסיפה מדליה אולימפית תשיעית לאוסף שנצבר על פני חמש אולימפיאדות. מקום שלישי במאתיים מעורב אישי, מדליית ארד שלישית לנבחרת בריו, הראשונה לנבחרת השחייה ואולי הדוגמה הטובה ביותר לאחת העוולות הגדולות שלנו, של הספורט הישראלי.

%d7%90%d7%a8%d7%93-%d7%9c%d7%a4%d7%99%d7%96%d7%a8%d7%95

התמונה נלקחה מעמוד הפייסבוק של ההתאחדות הישראלית לספורט נכים

ענבל פיזרו היא אולי אחת הדמויות המעניינת ביותר בשחייה הישראלית. בתחרויות בווינגייט תוכלו למצוא אותה יושבת בקצה השמאלי של הטריבונה, בשקט, מתכוננת למשחה הבא, למקצה שלה. אף אחד לא מכריז שיושבת שם מדליסטית אולימפית, אלופת עולם לשעבר ומדליקת משואה. אבל במים זה כבר סיפור אחר, כשענבל שוחה אתה לא מצליח להישאר אדיש לתופעה הזו. העצמה שלה, הנחישות שלה, השקט שלה. לא פעם היא משאירה קצף גם לשחייניות שאינן פראולימפיות.

%d7%90%d7%a8%d7%93-%d7%9c%d7%a4%d7%99%d7%96%d7%a8%d7%95-3

התמונה נלקחה מעמוד הפייסבוק של ההתאחדות הישראלית לספורט נכים

כשאני יושב שם, לפני או אחרי המשחה, אני מציץ בה, ומנסה להבין מה עושה אותה למה שהיא. מאיפה היא שואבת את הכוחות האלו, העוצמות האלו? איך מצליחים להתעלות על מגבלות הגוף, על הקשיים והמגבלות, ומצליחים לפרוץ ולהמריא לעוד ועוד גבהים ושיאים, עוד ועוד הישגים והצלחות.

זאת לא פעם ראשונה שאני כותב על ענבל פיזרו.
אני לא אומר את זה על הרבה אנשים. אבל אני ללא ספק מעריץ.

על הגב/ ראיון עם יעקוב טומרקין

%d7%98%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%9f-%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f

כבר הרבה זמן שאני רוצה לראיין את יעקוב טומרקין.

דיברנו על לערוך את הריאיון עוד לפני האולימפיאדה, דבר שלא הסתדר. קבענו שנעשה את זה אחריה, אבל עד לפני שבוע לא היה לי את האומץ לבקש ממנו ראיון.
"מה הוא צריך אותי עכשיו על הראש שלו?" אמרתי לדנה. בטח הוא מבואס, או לא רוצה לשמוע על שחייה בפגרה. בסוף כשאזרתי אומץ ושלחתי לו הודעה הופתעתי באיזו קלילות הוא הסכים לראיון איתי.
את הפגישה אנחנו מקיימים בבית הקפה הכמעט שכונתי שלי. מסתבר שזה גם הכמעט שכונתי שלו. זה מגניב כי גם בשחייה אנחנו כמעט אותו דבר. הוא מתחרה בגב וגם אני יודע לשחות גב. וכאן נגמר "כמעט" הדמיון בינינו.

כשהוא נכנס לבית הקפה, הגובה שלו בולט לעין. לא רואים את זה כל כך בתחרויות כי רובם גבוהים שם, אבל בבית קפה המותאם לגבהים של אנשים רגילים זה ניכר.
עוד דבר שניכר לי היה שלא ממש זיהו אותו כשנכנס.

– "בעקבות האולימפיאדה, אנשים מזהים אותך ברחוב?"

– "לא כל כך. מי שמכיר שחייה אז כן, אבל רוב האנשים מכירים את השם, לא את הפנים. זה הגיוני, כי כשרואים אותי אז אני עם כובע ומשקפיים, לא ממש רואים את הפנים שלי. השתתפתי לדוגמא בקמפיין של קורנפלקס תלמה לפני האולימפיאדה, והתמונה שלי מופיעה על האריזה במדפים בסופר, אבל זה גם עם כובע ומשקפת, אז עדיין לא ממש מזהים."

כשישבנו בבית וצפינו בטקס הפתיחה ובתחרויות, בכתבות על הכפר האולימפי ועל מעלליהם של הספורטאים בו, לא יכולתי שלא לתהות איך החוויה הזו. ממרגלות האולימפוס הדשא נראה מאוד מאוד ירוק.

– " זאת אולימפיאדה שנייה שלי, אבל זה לא שאתה פחות מתרגש או מתלהב. זה עדיין אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם וזה אחת ל 4 שנים. אתה רואה את הכפר האולימפי שהוא מדהים, ספורטאים מכול העולם. זו חוויה מדהימה. מצד שני בטקס הפתיחה לא השתתפנו כי התחרויות מתחילות למחרת, אז ראינו אותו מהטלוויזיה. אתה בפועל הולך מהחדר לבריכה, לחדר אוכל ולחדר. בזמן התחרויות שלך אתה כמעט לא הולך לראות תחרויות אחרות. אז באיזה שהוא מקום עדיף לראות את האולימפיאדה מהבית. החדר אוכל היה מדהים, אוהל בגודל של שלושה מגרשי פוטבול, מלא עמדות של אוכל מכול מיני מדינות, ברזילאי, איטלקי, אסייתי, אפילו כשר אם רצית. ושם גם האינטראקציה עם כולם. יצא לי לראות שם הרבה את פאו גסאול, את נדל, אנטוני פרקר, מאנו ג'ינובולי שאותו כמעט לא מזהים. הרבה מבקשים מהם חתימות ותמונות, הרבה פעמים בחוסר טאקט."

– כשאתה רואה שחיין כמו מייקל פלפס, שהוא ללא ספק תופעה. אומנם אתם לא שוחים אותם מקצים, אבל אתה מנסה לקחת ממנו משהו, מהשחייה לו?

– "לכול שחיין יש הסגנון שלו, את התנועות שלו. נכון שהתנועות הבסיסיות הן זהות, אבל כל אחד עושה משהו קצת שונה, לאחד יש גריפה חזקה יותר ביד אחת, למישהו אחר הגוף שקוע יותר במים. בסופו של דבר הגוף שלך מתאים את עצמו למים ויש לך סגנון ייחודי משלך. לדוגמא לסלו צ'ה בפרפר עולה ממש גבוה. אף אחד לא ילמד אותך לשחות ככה, אבל עובדה שהוא אלוף אירופה ואלוף עולם , אז זה עובד לו. לפעמים אתה יכול לנסות את זה באימונים, אבל שוב, כל אחד מוצא את מה שמתאים לו. כחלק מהאימונים אנחנו נוסעים פעמם בשנה למומחה בארה"ב שמנתח את העבודה שלנו מתחת למים, ושם אתה רואה לדוגמא, איפה אתה גורף יותר טוב איפה פחות."

– "והרגע הזה לפני הזינוק, על המקפצה, זו אותה הרגשה כמו בתחרות בארץ? זה אחרת? בכול זאת זה פעם ב-4 שנים."

– " ברגע הזה שאתה על המקפצה אתה לא חושב על זה, אתה מרוכז אתה חושב על מה שעברת עם המאמן. אתה לא חושב על זה שזאת האולימפיאדה או על הקהל. אתה מנותק מזה."
– "זה משהו שעובדים עליו? היכולת הזו להתנתק ככה?"
– "אף פעם לא עבדתי על זה או למדתי להתנתק ככה, זה משהו שכל ספורטאי ברמות האלו עושה. עם פסיכולוג ספורט אני עובד יותר על הכנה לפני התחרות ואחריהן."

%d7%98%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%9f-%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-2

הוא עלה בגיל שנתיים לארץ מברית המועצות עם אמא שלו, לאשדוד. שם הוא גם התחיל לשחות, במכבי אשדוד אצל גארי קלאנטרוב, אבא של זיו קלאנטרוב, חבר למשלחת האולימפית ונבחרת ישראל. אני מנסה להבין האם משהו במנטליות הרוסית דבק בו, השפיע על קריירת השחייה שלו.

– "אני חושב שבעיקר זה שאין פינוקים. כן קשה לא קשה, כואב או עייף, אין דבר כזה בכי. תלך לאימון תחזור הביתה וזהו. לא הייתה מעורבות יתר של אמא שלי כמו שרואים היום אצל הרבה שחיינים. מצד שני, אני גם לא אהבתי שאמא שלי באה לתחרויות יותר מידי. עכשיו לאולימפיאדה היא באה, תחרויות חשובות כן, אבל לא יותר מידי."

13 שנים הוא בווינגייט תחת הדרכתו של לאוניד קאופמן. מגיל 18 הוא תחת חסותו של יענקלה שחר. מספר חודשים אחר כך הוא זכה בשתי מדליות באליפות אירופה ובתואר אלוף אירופה ב- 100 גב. עוד שתי מדליות באולימפיאדת הנוער בסינגפור. זה לא דבר של מה בכך שילד בן שמונה עשרה מקבל רכב ומשכורת חודשית, אבל זה מקנה המון שקט לספורטאי מקצועי. וספורטאי מקצועי צריך את השקט הזה כדי להתרכז באימונים, כדי לתת לגוף לנוח משני אימוני שחיה ביום ואימון כושר. כי כדי שהתוצאות יגיעו צריך לאפשר לגוף לבנות את עצמו.

– "אבל התוצאות הפעם לא הגיעו. מה ההרגשה? אכזבה?"

– "כן, ללא ספק מאוכזב. לא עמדתי בציפיות שהצבתי לעצמי. הרגשתי מוכן, הרגשתי טוב באימונים, הייתי בכושר שרציתי להגיע בו לאולימפיאדה, איכשהו לא הצלחתי להביא את זה לידי ביטוי. אנחנו כרגע בתהליך של חקירה של מה שקרה. צריך לזכור שזה ספורט, לאורך הקריירה יש יותר כישלונות מהצלחות, מצד שני אני מרגיש שלא ניצלתי את ההזדמנות הזו כמו שצריך. מה שכן מעודד אותי זה שתוצאת השיא שלי הייתה יכולה להביא אותי למקום השביעי, אז נכון שלא הצלחתי להביא את זה לידי ביטוי וזה מבאס, אבל אני לא יכול להתעלם מהשנה שהייתה לי שהייתה שנה ממש טובה. אולי הכי טובה שהייתה לי. שלוש מדליות באליפויות אירופה, בכול תחרות בארץ שחיתי בתוצאות שאף פעם לא שחיתי, אז חודש אחד הקיץ היה לא טוב."

מי שלא עוקב אחרי שחייה, לא יודע את זה. פעם בארבע שנים יש אולימפיאדה וזה מה שרואים. לא עוקבים אחרי אליפויות אירופה ואליפויות ישראל. את אליפות ישראל האחרונה שידרו רק יום אחד, את השאר היית צריך לראות בערוץ יו טיוב במחשב. וגם אם יש זכייה במדליה היא מופיעה בעמוד האחורי של עיתון הספורט. כולם יודעים מה הסגל של נבחרת בישראל בכדורגל, מי כבר יודע מי עוד שוחה גב בארץ חוץ מטומרקין, או מי הגיע שני ב- 400 מעורב באליפות ישראל?

– "חוץ משחיה, מה עוד אתה אוהב לעשות? כשאתה לא שוחה?"

"לנוח, לשחק FIFA בפליסטישן. אני לומד מנהל עסקים, עשיתי קורס מאמנים בוינגייט. בפגרה אני לא שוחה, אני גם לא מאלה שמדברים על שחייה כל הזמן. אני שומר את זה בפרופורציות המתאימות. זה מקצוע אבל זה נשאר בבריכה."

– "מה אתה לא אוהב בשחייה?"

"לשחות מרחקים ארוכים. אני לא אוהב אימוני של לשחות מרחקים. אני חושב שכמעט כולם לא אוהבים את זה. אין לי בעיה עם אימונים קשים ותרגילים. אני גם לא אוהב לדעת מראש מה הולך להיות באימון. אני מעדיף להגיע ואז לשמוע מה לאוניד תכנן לנו להיום."

לטומרקין יש לפחות עוד אולימפיאדה אחת לפניו והרבה שינויים שצפויים בעולם השחייה הישראלי. מגיע מנהל מקצועי או מאמן, מה יהיה ומי יהיה לא ברור ממש כרגע. דבר אחד ידוע בוודאות, ליעקוב יש עוד הזדמנות להישג שיא ישראלי והוא הולך לתפוס אותה בשתי הידיים.
מעבודה קשה הוא לא מפחד.

 

%d7%98%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%9f-%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-3

 

התחלות

השבוע היה בסימן התחלות.

כל כך הרבה התחלות שאני לא יודע מאיפה להתחיל. רובן כמובן קשורות באופן ישיר לתחילת שנת הלימודים. פעוטון חדש לאילון, עם מטפלות חדשות, והרגלים חדשים, וכל הפחדים והחששות הישנים והמוכרים לנו כול כך. כי הרי את כל הפחדים שלנו אנחנו משליכים אליהם. וככה מצאתי את עצמי מתדרך את הגנן של אילון על שעות השינה שלו, ועל הרגלי האכילה שלו, והשטיקים שלו וכמובן שאחר כך ישבתי ליד הטלפון וחיכיתי לשיחה שתקרא לי להגיע כי הוא בוכה, או לא נרדם. אבל היא, השיחה, לא הגיעה. ולי לא היה ברור אם הוקל לי, או שאולי אני קצת מתבאס שהוא לא דורש אותי?
וגם דנה פתחה שנה עם כיתה חדשה ותלמידים חדשים, וכול הבית שלנו התמלא בקישוטים לכיתה, ומערכי שיעור, ועבודות הכנה, וספרי לימוד, ועוד, ועוד, ועוד. אבל שיא ההתחלות היה התחלת הלימודים של יובל. שלום לכיתה א'.

בטקס קבלת ילדי כיתות א' לבית הספר, ישבנו כול ההורים מול הבמה, לפנינו יושבים כל ילדי בית הספר וכשכיתות א' נכנסות בשורה מחיאות הכפיים מלוות אותם אל מקומם. אחר כך מספר מילים מהמנהלת, ואז הצגה, ושירים וריקודים של התלמידים. והכול כל כך מקסים וכל כך מושקע ומוקפד. ואני בתוך הקהל יושב בחוסר נוחות, מרגיש כאילו הוכנסתי לכלוב, מת לברוח, לצאת משם בזה הרגע. בלית ברירה נשאר דבוק לכיסא אבל הרגל מסרבת להפסיק לקפץ. כי במקום לראות את ההצגה אני רואה את המורה שלי בכיתה א', וג' וד' וכל המורים והמורות מהיסודי ועד התיכון. ואני יודע מה אני חושב עליהם (על רובם) ומה הם חושבים עלי.

שנותיי כתלמיד לא עברו עלי בקלות. בכלל לא. בשבילי אלו היו שנים של מאבק. מאבק בבית הספר, במורים, בהורים וכמובן בעצמי. אפשר לומר ששנאתי את בית הספר, אבל יותר מדויק לומר שפשוט הפסיק להיות אכפת לי ממנו באיזה שהוא שלב. לא מצאתי בו עניין פרט לחברים. לא מצאתי בו דבר שיגרה לי את הדמיון, שארצה ללמוד אותו, לחקור אותו. בשנים הראשונות קריאה וכתיבה היו סיוט, שיעורי בית היו הצהרת מלחמה, ובוחן או מבחן סימנו תבוסה או במקרה הטוב דגל לבן. כל שנה הביאה עמה עוד מטען של כאב, עוד מעמסה. ניסיונות נואשים לתקן ולשנות נתקלו בחומה של חוסר רצון שלי או של המערכת.
היום אני לא מסוגל כמעט לשבת ללמוד אם זה לא משהו שבא ממני, משהו שאני רוצה. השלמת הבגרויות עברה בחריקת שיניים, ניסיון ללמוד באוניברסיטה הפתוחה הסתיים עוד לפני שהתחיל. אומנם הקורס בוינגייט עבר בכיף ובנועם, אבל אין ספק שהוא יוצא דופן ושונה מכול דבר אחר שלמדתי אי פעם.

וככה אני יושב בטקס, ומתפלל שתהיה לו חוויה אחרת. שיהיה לו קל יותר, שייהנה, ושירצה ללמוד ולחקור, ולהכיר ולהבין. ושהחוויה שלו תהיה שונה משלי, ושהחוויה שלי לא תפגע בשלו. ואני מביט בדנה שמנגבת דמעה, והדמעה שלה היא דמעה של התרגשות, ושל שמחה ושל גאווה. ואני כל כך רוצה להרגיש את מה שהיא מרגישה, אבל אני מרגיש רק פחד.

ביום שני הוא מתחיל את אימוניי השחייה בכפר המכבייה, באקדמיה לשחייה. וכאן אני כן מתרגש, כאן אין לי פחד. כאן אני במים מוכרים, בטוחים יותר.

התחלה