לילה בים

לילה בים

בסוף השבוע עשינו קמפינג בים.
לדעתי הפעם האחרונה שישנתי באוהל הייתה בערך לפני 20 שנה, כשיצאנו לטיול ספינה (חיל הים) לכינרת. מאז ועד היום לא העברתי לילה אחד באוהל, לא בטיול בחו"ל ולא בארץ. הפעם הכי קרובה לכך הייתה כשהקמתי אוהל לבני בחצר של הוריי, אבל גם שם לא הסכמתי לישון. אז היינו שם בערב, הלכנו לישון במיטה וחזרנו בבוקר. אבל, לכבוד מסיבת החתונה של הדס ויובל החלטנו לחרוג ממנהגנו, לחרף את נפשנו ולעשות קמפינג.

את הדס הכרנו בטיול שלנו להודו. דנה הכירה אותה עוד כשטיילה לבד, וכשהצטרפתי אליה, גם אני התוודעתי אל הגברת המתולתלת. מאז עברו כמעט 15 שנה, היא עדיין איתנו. עברנו איתה כברת דרך לא קצרה, כשהיא תמיד הייתה שם בכול אירוע שלנו, גדול כקטן. היא הייתה עדה בחתונה ועמדה לצדנו כששברנו את הכוס, כשקנינו את הבית, כשיובל נולד, כשאילון נולד, ועוד, ועוד, ועוד. לכן היה ברור לשנינו שלמרות שהחגיגה הזו היא מחוץ לאזור הנוחות שלנו, לעולם לא נפספס את זה. אז הפקדנו את החבילות הקטנות אצל הסבתא, והיידה צפונה, אל חוף שדות ים.

רגע לאחר הקמת האוהל כבר הייתי במים. נותן לגלים להכות בי, להוציא ממני בכוח את כל מה שהשבוע שעברנו דחס בי. אחר כך נשכבתי על הגב ונתתי למים לטלטל אותי לכול כיוון, לנער אותי היטב ולהוציא ממני עוד קצת ממה שמקומו לא איתי. ולבסוף גלשתי על הגלים עד החוף. הגל זורק אותי לחוף ואני חוזר ומבקש עוד, נזרק ומבקש עוד. ללא הפסקה, עד שהחושך החל לרדת ודנה סימנה לי שהגיע הזמן להתייחס גם אליה. אז גם הגיעו המיועדים, ועוד אורחים ושתינו וצחקנו, ושרנו וניגנו ולבסוף אפילו נרדמנו באוהל. בבוקר, רגע אחרי שפקחתי עיניים, כבר הייתי מול הים. נותן לטיפות השינה שעוד נותרו בעיניי לטפטף אל החול שמתחת לרגלי, בעודי מתכנן את שחיית הבוקר. כמה דקות אחר כך, חגור במצוף הסימון החדש שלי כבר הייתי במים.

זו פעם ראשונה שאני שוחה במים פתוחים שלא במשחה, ללא אנשים ששוחים מסביבי, ללא מדידת זמן או מרחק או כיוון מוגדר. הפעם היינו רק אני והמצוף, שנינו האורחים, והים שתמיד שם. בניגוד לשחייה בבריכה, שלוקח לי תמיד זמן לאבד את עצמי במים, הפעם זה קרה כל כך מהר, שאין לי מושג מתי ואיך. רגע אחד עוד ניסיתי לתכנן לאן לשחות, וברגע השני אני במקום אחר, בזמן ללא זמן. אולי זו המליחות שבמים או תנודות הגלים והזרמים, או אולי זו ההבנה שאתה רק פסיק קטן במים, אורח לרגע. אבל באותו הרגע, הכול מסביב הפסיק להתקיים. היינו רק אני והמצוף, אוחזים זה את זה, חולקים רגע. אחד מהרגעים האלו שמספיק שאחר כך רק נביט אחד בשני, מבלי לומר מילה, ועדיין נדע בדיוק על מה כל אחד חושב. אני לא ממש יודע כמה זמן שחיתי ולאיזה מרחק, זה גם לא משנה. שחיתי ושחיתי עד שהרגשתי שזה הזמן הנכון לחזור לחוף.

אחר כך, בדרך הביתה, הבנתי למה שחייני הים אומרים שקשה לחזור לבריכה אחרי שטעמת מהמלח. הבנתי גם למה אנשים אוהבים לעשות קמפינג, והבנתי גם עד כמה הדס היא חלק מאתנו, ועכשיו גם יובל.

 

הערת שוליים –
בשולי מאורעות סוף השבוע, היו גם ג'יפים שנסעו על החוף וסיכנו חיים, והיו אופנועי ים שקפצו והשתוללו וסיכנו חיים בים. לרוב הם הגיעו ביחד, הג'יפים ואופנועי הים. לרוב הם גם הותירו אחריהם כמויות של זבל על החוף – בקבוקי בירה, פחיות שתייה, שקיות, ועוד מיני מפגעים, וזה בנוסף לרעש ולריח הסולר השרוף. אנחנו אספנו אחריהם את הזבל שהשאירו.
אין לי בעיה לנקות את החוף, יש לי בעיה עם אנשים שמלכלכים, זה מכעיס אותי, זה כואב לי וזה מעצבן אותי מאוד.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לילה בים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s