הכי חשוב

יומיים לפני הטיסה ליוון חזר אלי פליקס מכפר המכביה.
– "אנחנו פותחים את חוגי השחייה גם ללא מנויים" הוא כתב לי, "אתה מוזמן להביא את הבן שלך למבדק לקבוע את הרמה שלו ולאיזה קבוצה הוא מתאים"
– "מעולה. מיד אחרי החופשה נגיע" הודעתי לו בהתלהבות.
אנחנו גרים במרחק נסיעה של שלוש דקות מכפר המכביה, (וזה עוד ביום שבו מתקיים מרוץ רמת גן ברחוב שלנו), וכבר הרבה זמן שאנו נאלצים לנסוע למקומות רחוקים הרבה יותר בשביל חוג השחייה שלו. ועם כל הכבוד לחשיבות הספורטיבית, ולאהבה המשפחתית שלנו לשחייה, גם לנוחות יש דבר מה להגיד בנושא.

– "יובל" הודעתי לו, "עכשיו בחופשה אנחנו צריכים להתאמן".
– "אבל לא כל הזמן. גם נעשה כיף, נכון?".
– "ברור, אבל קודם אימון".
כנראה שפקידת הקבלה שמעה את השיחה הזו, למרות שבאותו הרגע היא הייתה ביוון ואנחנו בבית. אחרת אין לי איך להסביר את העובדה ששוכננו ליד הבריכה הקטנה של המלון. בריכת 25 מטר, שקטה, ללא כל המולת האורחים האחרים, בלי צוותי הבידור והאגדו דו דו. בכול בוקר השכמתי קום לאימון הבוקר שלי בן החצי שעה (ולתפוס מקום בקו הראשון ליד המים), אחר כך ארוחת בוקר ותחילת שיגרת הבריכה שלנו.

שתי דילמות מרכזיות עמדו במרכז החופשה. באיזו ממסעדות המלון נאכל את ארוחת הערב, ובאיזה שעה לגיטימי להתחיל לשתות בירה. הדילמה הראשונה נפתרה בכך שהחלטנו בכול ערב לנסות מסעדה אחרת, אך בפועל התעצלו ללכת לכולן ואכלנו בחדר האוכל המרכזי. השנייה והמהותית יותר, נעה סביב השעה 11 בבוקר, ואט אט זלגה לכיוון עשר ואף קצת לפני. אבל לפני הבירה, אימון בוקר ליובל. חתירה שתי בריכות, חזה שתיים, גב שתיים. קצת קפיצות ראש, קצת זינוקים למים, קצת חץ. ואחרי כול זה התחלנו לשחק על מזרון הים, וכדור, ואקרובטיקה במים, ותחרויות.

יוון 1
ברגעי המנוחה, כשכוס הבירה בידי,התפעלנו אני ויקירתי מהחופשיות שלו במים. ילדים גדולים ממנו שחו עם מצופים, שחו חצי חזה, שחו עם ראש מחוץ למים או שחיית כלב, והוא בכזו קלילות וחופשיות מגיע לכול מקום בבריכה. אין ספק ביטחון במים הוא חשוב. היכולת להרגיש בנוחות בסביבה לא טבעית לגוף, תורמת המון לביטחון העצמי, וזה ניכר בו מאוד.

היום בערב בזמן שהפגין את יכולתו בפני פליקס, אני עומד בצד, גאה ומתגאה. אני מחזיק את עצמי כדי לא למחוא לו כפיים ולעודד אותו, כי הבטחתי לו שלא אעשה לו בושות (כרגיל). ולמרות שזה רק מבדק קטן ולא יותר, זה כל כך מרגש לראות את הילד הקטן הזה שלי, נבחן במשהו שהוא ואני כל כך אוהבים, ועוד עושה את זה בכזו קלילות, מבלי להתרגש ומבלי להבין את המשמעות של זה עבורנו, לאבא ואמא שלו. אחר כך, בבית, סיפרנו הכול לדנה. איך היה, ומה עשה, ואיך שחה, ומה פליקס אמר.
– "הוא יכול לשחות בקבוצה של הגדולים יותר, שזה שלושה אימונים בשבוע. והוא יכול לשחות בקבוצה של בני גילו, שזה שני אימונים בשבוע" הסברתי ועברנו על היתרונות והחסרונות של כול קבוצה.
– "מה אתה אומר, יובל? מה אתה מעדיף?" שיתפתי אותו בהחלטה.
– "אבא, אני חושב שזה בכלל לא משנה אם זה בגדולים או בקטנים, הכי חשוב זה שאני אשחה ושיהיה לי כיף, לא?"

וככה, במשפט קצר, הילד הזה שוב מוכיח לי כמה חכמה יש בתוך הגוף הקטן הזה, ואיך הדברים הרבה יותר פשוטים דרך העיניים האלו שלו.

יוון 2

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s