ארכיון חודשי: אוגוסט 2016

לילה בים

לילה בים

בסוף השבוע עשינו קמפינג בים.
לדעתי הפעם האחרונה שישנתי באוהל הייתה בערך לפני 20 שנה, כשיצאנו לטיול ספינה (חיל הים) לכינרת. מאז ועד היום לא העברתי לילה אחד באוהל, לא בטיול בחו"ל ולא בארץ. הפעם הכי קרובה לכך הייתה כשהקמתי אוהל לבני בחצר של הוריי, אבל גם שם לא הסכמתי לישון. אז היינו שם בערב, הלכנו לישון במיטה וחזרנו בבוקר. אבל, לכבוד מסיבת החתונה של הדס ויובל החלטנו לחרוג ממנהגנו, לחרף את נפשנו ולעשות קמפינג.

את הדס הכרנו בטיול שלנו להודו. דנה הכירה אותה עוד כשטיילה לבד, וכשהצטרפתי אליה, גם אני התוודעתי אל הגברת המתולתלת. מאז עברו כמעט 15 שנה, היא עדיין איתנו. עברנו איתה כברת דרך לא קצרה, כשהיא תמיד הייתה שם בכול אירוע שלנו, גדול כקטן. היא הייתה עדה בחתונה ועמדה לצדנו כששברנו את הכוס, כשקנינו את הבית, כשיובל נולד, כשאילון נולד, ועוד, ועוד, ועוד. לכן היה ברור לשנינו שלמרות שהחגיגה הזו היא מחוץ לאזור הנוחות שלנו, לעולם לא נפספס את זה. אז הפקדנו את החבילות הקטנות אצל הסבתא, והיידה צפונה, אל חוף שדות ים.

רגע לאחר הקמת האוהל כבר הייתי במים. נותן לגלים להכות בי, להוציא ממני בכוח את כל מה שהשבוע שעברנו דחס בי. אחר כך נשכבתי על הגב ונתתי למים לטלטל אותי לכול כיוון, לנער אותי היטב ולהוציא ממני עוד קצת ממה שמקומו לא איתי. ולבסוף גלשתי על הגלים עד החוף. הגל זורק אותי לחוף ואני חוזר ומבקש עוד, נזרק ומבקש עוד. ללא הפסקה, עד שהחושך החל לרדת ודנה סימנה לי שהגיע הזמן להתייחס גם אליה. אז גם הגיעו המיועדים, ועוד אורחים ושתינו וצחקנו, ושרנו וניגנו ולבסוף אפילו נרדמנו באוהל. בבוקר, רגע אחרי שפקחתי עיניים, כבר הייתי מול הים. נותן לטיפות השינה שעוד נותרו בעיניי לטפטף אל החול שמתחת לרגלי, בעודי מתכנן את שחיית הבוקר. כמה דקות אחר כך, חגור במצוף הסימון החדש שלי כבר הייתי במים.

זו פעם ראשונה שאני שוחה במים פתוחים שלא במשחה, ללא אנשים ששוחים מסביבי, ללא מדידת זמן או מרחק או כיוון מוגדר. הפעם היינו רק אני והמצוף, שנינו האורחים, והים שתמיד שם. בניגוד לשחייה בבריכה, שלוקח לי תמיד זמן לאבד את עצמי במים, הפעם זה קרה כל כך מהר, שאין לי מושג מתי ואיך. רגע אחד עוד ניסיתי לתכנן לאן לשחות, וברגע השני אני במקום אחר, בזמן ללא זמן. אולי זו המליחות שבמים או תנודות הגלים והזרמים, או אולי זו ההבנה שאתה רק פסיק קטן במים, אורח לרגע. אבל באותו הרגע, הכול מסביב הפסיק להתקיים. היינו רק אני והמצוף, אוחזים זה את זה, חולקים רגע. אחד מהרגעים האלו שמספיק שאחר כך רק נביט אחד בשני, מבלי לומר מילה, ועדיין נדע בדיוק על מה כל אחד חושב. אני לא ממש יודע כמה זמן שחיתי ולאיזה מרחק, זה גם לא משנה. שחיתי ושחיתי עד שהרגשתי שזה הזמן הנכון לחזור לחוף.

אחר כך, בדרך הביתה, הבנתי למה שחייני הים אומרים שקשה לחזור לבריכה אחרי שטעמת מהמלח. הבנתי גם למה אנשים אוהבים לעשות קמפינג, והבנתי גם עד כמה הדס היא חלק מאתנו, ועכשיו גם יובל.

 

הערת שוליים –
בשולי מאורעות סוף השבוע, היו גם ג'יפים שנסעו על החוף וסיכנו חיים, והיו אופנועי ים שקפצו והשתוללו וסיכנו חיים בים. לרוב הם הגיעו ביחד, הג'יפים ואופנועי הים. לרוב הם גם הותירו אחריהם כמויות של זבל על החוף – בקבוקי בירה, פחיות שתייה, שקיות, ועוד מיני מפגעים, וזה בנוסף לרעש ולריח הסולר השרוף. אנחנו אספנו אחריהם את הזבל שהשאירו.
אין לי בעיה לנקות את החוף, יש לי בעיה עם אנשים שמלכלכים, זה מכעיס אותי, זה כואב לי וזה מעצבן אותי מאוד.

מודעות פרסומת

לעשות, או לא לעשות?

גם הפעם, כמו בכול אולימפיאדה, או אליפות שחייה, או כל תחרות שחייה שמקבלת איזו התעניינות תקשורתית, מגיע הכתב התורן שמסכם את הכתבה שלו בשאלת התחקיר העניינית ביותר – "האם שחיינים עושים פיפי בבריכה?"

הרי, איך כתבה על שחייה לא תהיה שלמה מבלי לדעת מה הם הרגלי ההתפנות של השחיינים? ומה חשוב יותר לדעת, כמה תנועות פרפר מותר לעשות בחזה, או האם השחיין מנער או סוחט? כי אם במשך אלפי שנים לא הצליחה התקשורת לפתור את נושא, מאין משתין הדג, לפחות שתפתור את – לאן משתין השחיין.
אז כשרות לציבור שנקעה שלפוחיתו מכתבות מאין אלו, להלן פתרון החידה: השחיין משתין במים. כל שחיין משתין במים. כל שחיין בכול מים. שחיין מקצועי, שחיין חובב, בים הפתוח או בבריכה (יש כאלה שאפילו במקלחת).
ילד משתין

אז לפני שנתחיל לצקצק בלשון ולהצטייד בנייר לקמוס לפני כול רחצה בבריכה, בואו נחשוב על זה בהגיון. שחיינים נמצאים בבריכה כמה שעות טובות ביום, גם בקיץ וגם בחורף. הם נכנסים ויוצאים, שוחים ושוחים, קופצים וצוללים. אפשר להאשים אותם שאין כוח לצאת שוב מהמים רק כדי ללכת לשירותים? לא. אבל אם זה לא הסבר מספיק טוב, אז הנה עוד כמה סיבות טובות.

– כולם בולעים מים בבריכה, אפילו אני. אפילו מייקל פלפס או ראיין לוכטה, ומה יותר טבעי מלהחזיר את המים למקום שממנו הם באו? אגב, זה הנושא היחיד שבו אני ופלפס נוזכר באותו המשפט.

– במים קר. גם בקיץ יכול להיות במים קר, ובטח ובטח שבחורף. אז באמת מישהו יצא מהמים, כשקר, וכשבחוץ עוד יותר קר? במיוחד כשהפתרון הוא רגע אחד חמים בפלג הגוף התחתון?

– אם אמרנו שכולם עושים במים, אז למה כבר להתאפק? הסבירות היא שמישהו עשה את זה כבר קודם. ואם מישהו עשה את זה לי, עכשיו תורי לעשות לבא אחרי לא?

– מסתבר שלשתן יש גם סגולות מרפא. הוא טוב לריפוי עקיצת מדוזה, לריפוי פטריות ברגליים. אם נתקעתם באי בודד רק עם מזקקת וללא מים, תוכלו תמיד להתפיל את השתן למי שתייה. (אם בר גרילס עשה את זה, אנחנו בטוח נצליח), וכמובן השתן עוזר לנו לסמן את הטריטוריה בה אנו שוחים. ממש כמו כלבי הים.

אז הנה, אלו מספר סיבות טובות למה לא לפחד מלהשאיר חותם במים. ובפעם הבאה שאתם רואים מישהו אתכם במסלול, שחדל לרגע מלשחות ומבטו נודד אל עבר מקום לא ברור, תדעו שהוא לא מחפש פוקימונים.
ואם אני נשמע כאילו אני מעודד אתכם לעשות את זה אז לא. ממש לא.
במיוחד אם אתם שוחים איתי בבריכה.

הכי חשוב

יומיים לפני הטיסה ליוון חזר אלי פליקס מכפר המכביה.
– "אנחנו פותחים את חוגי השחייה גם ללא מנויים" הוא כתב לי, "אתה מוזמן להביא את הבן שלך למבדק לקבוע את הרמה שלו ולאיזה קבוצה הוא מתאים"
– "מעולה. מיד אחרי החופשה נגיע" הודעתי לו בהתלהבות.
אנחנו גרים במרחק נסיעה של שלוש דקות מכפר המכביה, (וזה עוד ביום שבו מתקיים מרוץ רמת גן ברחוב שלנו), וכבר הרבה זמן שאנו נאלצים לנסוע למקומות רחוקים הרבה יותר בשביל חוג השחייה שלו. ועם כל הכבוד לחשיבות הספורטיבית, ולאהבה המשפחתית שלנו לשחייה, גם לנוחות יש דבר מה להגיד בנושא.

– "יובל" הודעתי לו, "עכשיו בחופשה אנחנו צריכים להתאמן".
– "אבל לא כל הזמן. גם נעשה כיף, נכון?".
– "ברור, אבל קודם אימון".
כנראה שפקידת הקבלה שמעה את השיחה הזו, למרות שבאותו הרגע היא הייתה ביוון ואנחנו בבית. אחרת אין לי איך להסביר את העובדה ששוכננו ליד הבריכה הקטנה של המלון. בריכת 25 מטר, שקטה, ללא כל המולת האורחים האחרים, בלי צוותי הבידור והאגדו דו דו. בכול בוקר השכמתי קום לאימון הבוקר שלי בן החצי שעה (ולתפוס מקום בקו הראשון ליד המים), אחר כך ארוחת בוקר ותחילת שיגרת הבריכה שלנו.

שתי דילמות מרכזיות עמדו במרכז החופשה. באיזו ממסעדות המלון נאכל את ארוחת הערב, ובאיזה שעה לגיטימי להתחיל לשתות בירה. הדילמה הראשונה נפתרה בכך שהחלטנו בכול ערב לנסות מסעדה אחרת, אך בפועל התעצלו ללכת לכולן ואכלנו בחדר האוכל המרכזי. השנייה והמהותית יותר, נעה סביב השעה 11 בבוקר, ואט אט זלגה לכיוון עשר ואף קצת לפני. אבל לפני הבירה, אימון בוקר ליובל. חתירה שתי בריכות, חזה שתיים, גב שתיים. קצת קפיצות ראש, קצת זינוקים למים, קצת חץ. ואחרי כול זה התחלנו לשחק על מזרון הים, וכדור, ואקרובטיקה במים, ותחרויות.

יוון 1
ברגעי המנוחה, כשכוס הבירה בידי,התפעלנו אני ויקירתי מהחופשיות שלו במים. ילדים גדולים ממנו שחו עם מצופים, שחו חצי חזה, שחו עם ראש מחוץ למים או שחיית כלב, והוא בכזו קלילות וחופשיות מגיע לכול מקום בבריכה. אין ספק ביטחון במים הוא חשוב. היכולת להרגיש בנוחות בסביבה לא טבעית לגוף, תורמת המון לביטחון העצמי, וזה ניכר בו מאוד.

היום בערב בזמן שהפגין את יכולתו בפני פליקס, אני עומד בצד, גאה ומתגאה. אני מחזיק את עצמי כדי לא למחוא לו כפיים ולעודד אותו, כי הבטחתי לו שלא אעשה לו בושות (כרגיל). ולמרות שזה רק מבדק קטן ולא יותר, זה כל כך מרגש לראות את הילד הקטן הזה שלי, נבחן במשהו שהוא ואני כל כך אוהבים, ועוד עושה את זה בכזו קלילות, מבלי להתרגש ומבלי להבין את המשמעות של זה עבורנו, לאבא ואמא שלו. אחר כך, בבית, סיפרנו הכול לדנה. איך היה, ומה עשה, ואיך שחה, ומה פליקס אמר.
– "הוא יכול לשחות בקבוצה של הגדולים יותר, שזה שלושה אימונים בשבוע. והוא יכול לשחות בקבוצה של בני גילו, שזה שני אימונים בשבוע" הסברתי ועברנו על היתרונות והחסרונות של כול קבוצה.
– "מה אתה אומר, יובל? מה אתה מעדיף?" שיתפתי אותו בהחלטה.
– "אבא, אני חושב שזה בכלל לא משנה אם זה בגדולים או בקטנים, הכי חשוב זה שאני אשחה ושיהיה לי כיף, לא?"

וככה, במשפט קצר, הילד הזה שוב מוכיח לי כמה חכמה יש בתוך הגוף הקטן הזה, ואיך הדברים הרבה יותר פשוטים דרך העיניים האלו שלו.

יוון 2

ידה ידה אולימפיאדה

בעוד פחות משבוע טקס הפתיחה של האולימפיאדה ירתק מאות מיליונים של אנשים למרקע הטלוויזיה, ולמשך כמעט חודש ימים הדיווחים החשובים ביותר בחדשות יהיו מי זכה במה, וכמה, והאמת היא שאני מאוד מתרגש מהעניין.

באולימפיאדת סידני 2000 הייתי בין עבודות, ובאופן מקרי בין חיפוש עבודה בצפון ובין תהיה לאן חיי יובילו אותי, מצאתי את עצמי שרוע על הספה בסלון בית הורי וצופה באולימפיאדה. וכשאני אומר באולימפיאדה אני מתכוון לכמעט כל שידור שהיה. אתלטיקה קלה, התעמלות אומנותית, קליעה למטרה, חץ וקשת, בדמינטון, גלישה ומה לא. אבל גם אז, 13 שנים לפני כניסתי לעולם השחייה, ההתרחשויות בבריכה ריתקו אותי במיוחד. אומנם פרט לשמות של שחיינים אני לא זוכר הרבה,(מעולם לא הייתי אנציקלופדיה מהלכת), אבל שם אחד לעולם לא אשכח, ולא חושב שמישהו מאתנו יכול לשכוח, כי בפעם הראשונה באולימפיאדת סידני שחיין ישראלי עלה לגמר.

לפני שלושה חודשים סגרתי מעגל (קטן) מבחינתי, וראיינתי את איתן אורבך כאן אצלי בבלוג. אומנם נושא הריאיון היה בית הספר לשחייה שבבעלותו, אך כמובן שנגענו גם באולימפיאדה ובקריירת השחייה שלו. בסידני 2000, הגיע אורבך שמיני בגמר מאה מטר גב, וקבע שיא ישראלי בחצי הגמר. כשאתה מנותק מעולם הספורט וצופה בתחרויות שכאלו מידי פעם, אתה יכול לטעות ולהסתכל על הספורטאים שמאחור ולהמעיט בגודל ההישג שלהם. אבל כאשר אתה באמת מתעמק ונכנס לעולם הספורט ולומד להכיר מקרוב את גודל ההשקעה וההקרבה שלהם, אתה מבין עד כמה גדול ההישג של הספורטאי שהגיע לאולימפיאדה, ואחת כמה וכמה להגיע לחצי גמר או גמר.

בכדי להגיע לאולימפיאדה צריך הספורטאי לקבוע קריטריון שנקבע על ידי הוועד האולימפי. הקריטריון הוא בעצם סף הכניסה, הוא הבורר, הוא הסלקטור בכניסה למועדון. הקריטריון יכול להיות מרחק, או זמן או כמות ניצחונות. הוועד האולימפי של כול מדינה יכול גם להקשיח את הקריטריון ולהקשות על סף הקבלה. הספורטאים נלחמים במשך ארבע שנים כדי לקבוע את הקריטריון המיוחל. אלו שהצליחו לעמוד במשימה יוכלו להצטרף למועדון מצומצם של צמרת הספורטאים- האולימפיים. אלו שלא, נידונו לעוד ארבע שנים של מאבק. ויש מקומות שבהם למרות שקבעת את הקריטריון, אתה עוד צריך להילחם על המקום שלך בנבחרת.

במהלך ארבעת השנים ובמיוחד ככול שמתקרב מועד נעילת קביעת הקריטריון, הספורטאים נלחמים על חייהם המקצועיים, שכן בחלק ניכר מענפי הספורט התחרותי, אולימפיאדה היא שיא השיאים. מדליה אולימפית לא משתווה לאף מדליה אחרת ושיא אולימפי הוא השיא המתוק ביותר. כשאתה עוקב אחרי שחיינים ורואה את המלחמה והרדיפה אחרי הקריטריון האולימפי המיוחל, אתה מבין מה זה באמת להיות ספורטאי. זוהר שיקלר פספסה את הקריטריון ב 2 מאיות השנייה, בטרם הצליחה להשיגו. קרן זיבנר ב מאית, גיא ברנע ב 6 מאיות.

אז אם אתם לא מכירים- קבלו את נבחרת השחייה שלנו-

יעקוב טומרקין
יעקוב טומרקין – הופעה שנייה באולימפיאדה ומחזיק בהשיג הישראלי הטוב ביותר בכול הזמנים, מקום שביעי באולימפיאדת לונדון, 200 גב.

 

 

עמית-עברי-ברלין-איגוד-פרפר

 

עמית עברי – לה זו הופעה שלישית באולימפיאדה עם הופעה
בחצי גמר 200 מעורב אישי בלונדון.

 

 

גל נבו

גל נבו- הופעה שלישית ומקום עשירי בלונדון ב400 ו 200 מעורב אישי.

 

 

שיקלר

 

זוהר שיקלר– פעם ראשונה באולימפיאדה. 50 מטר חופשי.

 

קלנטרוב


זיו קלנטרוב- פעם ראשונה באולימפיאדה 50 חופשי.

 

 

 

 

מורז

 

אנדרה מורז– אולימפיאדה ראשונה לעולה החדשה לארצנו. תשחה 50, 100 חופשי

 

 

זיבנר

 

קרן זיבנר– סוגרת את רשימת הנבחרת עם הצטרפות בדקה ה 99 ל100X4 חופשי.

 

 

 

אלו הנציגים שלנו לאולימפיאדה. אלו שהעבודה הקשה והסיזיפית הזו גם נשאה פרי. בעקבותיהם, בכול ארבע שנים יגיעו עוד ועוד שחיינים, ועוד שיאים ישראלים ישברו, ולבסוף (אמן בימים הקרובים) גם נגיע למדליה של כלור. וכדאי לצבור עכשיו הרבה שעות שינה, כי באולימפיאדה הזו, הכול הולך לקרות בשעות הקטנות של הלילה.

נבחרת ריו