"גל היא ילדה של ים"

"גל היא ילדה של ים
לפעמים אבא שלה מספר לה
שמצאו אותה בכלל בים
או על החול או בין הצדפים כשהייתה תינוקת.
אבל היא צוחקת ולא מאמינה."
(גל היא ילדה של ים, יהונתן גפן)

לפעמים אני שוכח עד כמה אני אוהב את הים.
זה מוזר, אבל קל לשכוח את זה כשהים לא במרחק נגיעה. כשהנסיעה לים כרוכה בהתארגנות של שעה פחות או יותר, מציאת חנייה, מציאת מקום ישיבה נוח או לפחות נגיש. וצריך לשים כובע, לשים קרם, לשתות מים, לשים עין על הילד. כשהספונטניות הזו שכל כך מתחברת למושג ים הולכת לאיבוד, גם הרצון להגיע לים הולך אתה.
ואז כשהילד יושב על החוף ובונה ארמון או חופר בריכה אתה אומר לו- "אבא הולך להביא לך דגים", אתה לוקח לך רגע אחד, קופץ למים ונשאר שם לשניה. אתה עוצר את האוויר בריאות ונותן לתחושת המלח לעקצץ לך את השפתיים. ואז אתה נזכר איך פעם, הטעם המלוח הזה היה הטעם של החופש הגדול, הטעם של החיים, הטעם הטוב ביותר שיש בעולם. וכשאתה מגיח אל אויר העולם, רטוב ומלוח ונקי. ואתה נזכר שוב עד כמה אתה אוהב את הים הזה.

"גל היא ילדה של ים
והידיים שלה תמיד מלוחות
ויש גל אחד שהוא רק של גל
ותמיד היא רוכבת עליו ואומרת לו "דיו! דיו!"
כאילו המים הם סוס."

גדלתי באשקלון, ליד הים, והים תמיד היה באוויר. המליחות שבנשימה, או שאון הגלים בחורף. הכחול הזה בזווית העין, או החול שתמיד בנעליים. כשאבא היה הולך לגלוש היינו יושבים על החוף או משחקים במים, מחכים לו. היינו ממציאים לעצמנו עולם או סיפורים, היינו משחקים על הגלים.
מעולם לא פחדתי מהים. ידעתי שלא יקרה לי כלום. סמכתי על עצמי אבל בעיקר עליו. כי אם לי קוראים גל, אין סיכוי שאחיי הגלים ירעו לי. הם ישמרו עלי, תמיד. גם כשהיה מגיע גל גדול והופך אותי ומטלטל אותי, ידעתי שהוא סתם חומד לצון.
אהבתי לפעמים לשבת לבד, להסתכל אל האופק לדמיין את העולם שמעבר לים. הוא אחר? הוא כמו העולם שלנו? אולי יש שם ילד שקוראים לו גל רק בשפה אחרת, והוא יושב וחושב אותו הדבר?

"גל היא ילדה של ים
והיא יודעת לעשות ארמונות מלכים
ולהגיד שהארמונות הם חיפה או נהלל.
והיא יודעת להגיד גם: היום הים סוער וכועס מאוד
אבל מחר הוא שוב יחייך ויצהל."

את שירותי הצבאי ביליתי בחייל הים. ממש כמו אבא שלי. הוא היה בנחתות בשארם, אני הייתי בדבורים באשדוד. יכולתי לראות במשקפת את הבית בכול פעם שעברנו בדרך או בחזרה מבט"ש. ראיתי כל כך הרבה כחול בימים האלו, שהצבע הזה הפך לחלק ממני. היו ימים שדולפינים היו מקפצים מסביב לסירה והיו ימים שהים כאילו ניסה לסלק אותנו בכוח. היו לילות של ירח מלא, שהים היה מלא בכול כך הרבה דייגים וסירות דייג עם פנסים, שלא יכולת לדעת איפה הים ואיפה היבשה.
את הקיץ לאחר השחרור ביליתי בים. את כולו ביליתי בים. בכול יום לאחר העבודה במוסך היינו נפגשים כמה חברים בים. מבלי לקבוע ומבלי לטלפן, פשוט מגיעים. ולפעמים הים היה כל כך חלק שלא רצית להיכנס ולהרוס אותו, ולפעמים כל כך סוער שפחדת שיהרוס אותך. והיו פעמים שהים היה פשוט מושלם. היינו מתחרים בתפיסת גלים, והגלים היו מתחרים בתפיסתנו. היינו גולשים עליהם בלי גלשן, הגוף על המים, זרם המים מתחתיו. לפעמים מגיעים עד לחוף, לפעמים מוטחים לקרקעית הים. ואחר כך בשקיעה יושבים ולפעמים מדברים ולפעמים לא.
ככה כל יום, כל הקיץ.

"גל היא ילדה של ים
וכשהים רועש היא אומרת
שהוא מספר לה סודות בשפה מיוחדת
שרק היא מבינה אותה."
(גל היא ילדהשל ים, יהונתן גפן)

hyuvali

לפעמים אני שוכח עד כמה אני אוהב את הים, ועד כמה יש לו חלק ממני. אבל אז אני קופץ לשנייה למים ועוצר את הנשימה. מרגיש את עקצוץ המלח על השפתיים, והכול חוזר אלי בחזרה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “"גל היא ילדה של ים"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s