אווו, מלדיביים

בערב, לאחר עוד יום שבו שני הזאטוטים שלנו הצליחו לסחוט את כוחותינו, אני ויקירתי שרועים על הספה בסלון. היא שקועה עמוק בעולמם של הקרדשיאנס ואני על הפייסבוק. לפתע נתקלתי במודעה שהציתה את דמיוני.

"ממי, זוכרת את ההופעה שרצית ללכת?" שאלתי כלאחר יד.
"זו שאמרת שאני לא יכולה ללכת כי אנחנו חייבים לצמצם בהוצאות? כן, זוכרת!" הביטה בי בצמצום עיניים.
" אההה, כן זו. אז במחשבה שנייה אני חושב שאם את רוצה ללכת וזה חשוב לך, אז חבל שתפספסי. כי זה מאוד חשוב שנשקיע בדברים שעושים לנו טוב."
" אההה, נכון…" אמרה והביטה בי במבט שאומר – אני לא מאמינה לך לרגע.
" מה, אסור לבנאדם לפרגן לאשתו האהובה שמגדלת את ילדיו, ועובדת, ומבשלת, ומנהלת את משק בית?" היתממתי.
מבטה העיד על כך שהיא לא ממש קנתה את זה.
" טוב אז בלי קשר לזה, יש כאן איזה טיול איזה קטן שמתארגן למלדיביים, זה טיול של שחייה במים פתוחים עם גיא ברנע, השחיין האולימפי, ו…חשבתי שאולי… אני אלך? זה יכול להיות אחלה פוסט לבלוג ,לא?"
" ברור." הסכימה איתי בהתלהבות.
"אז אני נרשם?" קפצתי מהספה.
" אהה, לא. זה היה יכול להיות אחלה פוסט, אבל זה לא יקרה." אמרה וחזרה לעולם הקרדשיאנס מבלי להניד עפעף.

למחרת, בעודי מזדחל בעומס התנועה בדרכי לאשדוד, הרשיתי לעצמי לשקוע בדמיונות. אט אט, האספלט השחור הפך בהיר יותר ויותר ושינה את צבעו לכחול ואז לכחלחל ואז לתכלת. המכוניות שמסביב כמו לא היו, ולפתע אני כבר לא יושב באוטו, אני חותר במרץ במים, בדבוקה אחת עם עוד כמה וכמה שחיינים. מתחתינו שונית אלמוגים צבעונית, דגים שוחים מכול עבר. הנוף ה תת מימי מרהיב כל כך שאתה פשוט לא רוצה להוציא את הראש ולנשום.

השחיין המוביל בדבוקה מסמן לנו לצלול. אנו צוללים מטה אל קרקעית הים, והוא מתחיל להסביר לנו על השונית ועל הדגים שחיים בה. אני לא יודע ממה להתלהב יותר, מהעובדה שזה גיא ברנע, מהשונית המהממת, או מעצם העובדה שאנחנו מתחת למים כבר כמה דקות ואני שומע כל מילה ממה שהוא אומר. גיא מרים את ידו ומצביע על להקת דולפינים שמתקרבת אלינו בצהלה. אנו אוחזים להם בסנפיר והם לוקחים אותנו לסיבוב.

הם לוקחים אותנו מסביב לאחד האיים, גיא מספר לנו שכאן צלמו את הסרט הלגונה הכחולה. אנו מביטים אל החוף וברוק שילידס עומדת ומנפנפת לנו לשלום. אניית שודדים גדולה מגיעה, זו הפנינה השחורה ועליה קפטן ספארו וקירה נייטלי, מסתבר שהם מיצו את הקריביים והחליטו לשנות מיקום. הדולפינים מחזירים אותנו לחוף. גיא שולף חופן דגיגים וזורק להם באוויר. בלהטוטנות מרהיבה הם קופצים, עושים בורג סלטה ו צוקהרה, ונוחתים במים, לא לפני שהם צועקים בקול "היו שלום ותודה על הדגים". היי, זה המשפט הידוע מהספר של דגלאס אדאמס אני קורא בהשתוממות. כן, אומר גיא, גם הוא היה אצלי בטיול שחייה.

אנחנו ממשיכים לשחות כשמעלינו שלט גדול וירוק מסמן את הירידה אל אשדוד. אני פונה ימינה, מנופף להם לשלום בעוד הם ממשיכים לחתור במרץ אל האופק. אט אט המים הופכים שחורים ופחות נוזליים, האספלט חוזר להתגבש לכביש והמכוניות מסביב חזרו להידחק זו אחר זו, האוויר הנקי מתחלף בריח מפעלים ואני חוזר אל המציאות.

כנראה שאני כבר לא אסע השנה לטיול שחייה במלדיביים. נו שויין
אני אתנחם במלון הכול כלול ביוון.
גיא ברנע מלדיביים

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אווו, מלדיביים

  1. פינגבק: לשחות עם נפטון | תנועה וחצי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s