עם זוהר על הדשא/ראיון עם זוהר שיקלר

"לילה לפני התחרות לא הצלחתי להירדם. בבוקר אמרתי לדימה המאמן שלי – דימה, כל הלילה לא נרדמתי, ישנתי אולי שעתיים, הוא אמר לי – "זוהר, דיי, אל תעשי לי את זה". בבוקר שחיתי גרוע, לא הרגשתי את הידיים מרוב לחץ. ואז אמרתי לעצמי, זוהר, די, תשחררי, גם אם לא תצליחי הפעם, יש לך עוד זמן, יש עוד תחרויות, פשוט תשחררי. ודווקא אז, כשאני משחררת, כשאני לא חושבת על זה, אני מצליחה. " 25.18 שניות אחר כך, וזוהר שיקלר מבטיחה לעצמה מקום בנבחרת האולימפית לריו.

זוהר 1

4 שחייניות כוללת הנבחרת האולימפית שלנו לריו, ושיקלר היא הצעירה ביותר מהן. אני פוגש אותה בווינגייט ביום שישי, אחרי אימון הבוקר. אין ספק שווינגייט מספקת את האווירה המושלמת לראיון. אנחנו יושבים ליד הדשא, ממולנו הים, וזרם בלתי פוסק של שחייני מאסטרס שבאים לתחרות חולף על פנינו, ממחיש לנו עד כמה השחייה הוא ענף אהוב ופופולרי. היא מגיעה ממשפחה עם מסורת של שחייה, שלושת אחיה הגדולים שחו והתחרו, אבל איכשהו דווקא הילדה הקטנה ביותר בבית, שבהתחלה בכלל פחדה מהמים ולא רצתה לשחות, דווקא היא זו שהצליחה ביותר.

עד כמה המשפחה מעורבת בקריירת השחייה שלך?

"הם מאוד מפרגנים, לפני כול תחרות מאחלים בהצלחה, והם באים לתחרויות בארץ, בחו"ל כבר פחות, כי זה קשה להגיע לכולן. אבל לריו הם מגיעים. גם ההורים והאחים. אבא שלי קורא מאמרים על שחייה ואז בא ואומר לי זוהר תראי מה קראתי וכאלה. אבל הם לא אומרים לי כל הכבוד ושחית יפה, הם יודעים שאני לא אוהבת. את זה רק דימה אומר."

אחים שלך היו שחיינים. הם עדיין שוחים?

לא. אבל לפעמים לדוגמה טל אחי אומר לי – את יודעת לא נראה לי שאת עוקפת אותי. ואני אומרת, עזוב טל עזוב. אני עוקפת. והוא אומר לי, אולי נעשה תחרות, ואני אומרת לו, עזוב חבל טל, אין לך סיכוי."

זו תמיד הייתה המטרה, אולימפיאדה?

כשהייתי קטנה אף פעם לא הייתי הכי טובה. תמיד הייתי בין הראשונות, אבל לא הכי טובה. אז מי תיאר לעצמו לפני כמה שנים שאני אגיע לאולימפיאדה. גם עכשיו, לפעמים אני לא קולטת שאני שם, שאני השגתי את זה, שכבר יש לי את הקריטריון ושזה מאחורי, כי מי מגיע לאולימפיאדה? רק הכי תותחים בעולם. אז לא, זה לא לגמרי נתפס."

אבל הקריטריון לא הגיע בקלות, כי אם היה קל להשיג אותו אולי גם אני הייתי מגיע לאולימפיאדה. לפני שנה שיקלר פספסה את הקריטריון המיוחל ב 2 מאיות. 2 מאיות, זה אפילו לא זמן שניתן להמחיש אותו, לחשוב אותו לוקח יותר זמן, ובכול זאת הוא עמד בינה ובין האולימפיאדה.

זה קשה להגיע כל כך קרוב ולא להגיע. זה לא שובר?

"בהתחלה כן, זה שבר. בכיתי והתפרקתי. אבל אחר כך אספתי את עצמי והבנתי שלהפך. זה מראה לי שאני שם, שאני יכולה לעשות את זה. כי מה זה בעצם שתי מאיות, זה כלום. זה קיפר טיפה יותר טוב, זה יציאה יותר חזקה. זהו. זה לא אומר עליך בתור שחיינית כלום. בדיעבד, אני חושבת שזה שהשגתי את הקריטריון בשלב מאוחר יותר, רק עזר לי. כי אם הייתי משיגה אז את הקריטריון, יכול להיות שהייתי מגיעה היום יותר שאננה, פחות מוכנה."

יש שחיינים שעדין נלחמים על הקריטריון, גיא ברנע לדוגמה זה מאוד קשה להילחם ככה על המקום שלך, לא?

"מאוד. כשחיין, זה מאוד מאוד קשה להיות מוכן לתת את המאה אחוז שלך פעם אחרי פעם בפרקי זמן כל כך קצרים. צריך להיות מאוד חזק, גם מנטלית וגם פיזית. גיא עובד מאוד קשה בשביל זה. הייתי אתו עכשיו בתחרות ברומא. הוא באמת מהווה בשבילי סוג של ROAL MODEL, הוא קבע בתחרות האחרונה 6 מאיות מהקריטריון, שזה כלום. אני מאוד מקווה שהוא יצליח." (בזמן שהריאיון נערך, גיא ברנע היה במהלך הניסיון האחרון שלו לקבוע קריטריון. לצערו ולצער כולנו הניסיון לא צלח. לשמחת מי שמתכנן לנסוע למלדיבים יש לו סיכוי טוב לפגוש את ברנע במים הפתוחים) "המרדף הזה אחרי הקריטריון, זה ממש להיות או לא להיות, לחיים ולמוות."

ההתמודדות הזו עם כישלון, עם אכזבות היא חלק בלתי נפרד מחייו של כל ספורטאי. כמו שאסור לתת להצלחות שלך לעלות לראש ולהוציא אותך מפוקוס, חשוב לא לתת לאכזבות להסיט אותך מהדרך. זו עבודה מאוד קשה, לכול אדם, אחת כמה וכמה למי שנמדד על פי הצלחות.

"מי שדוחף אותי ומדרבן אותי אלו המשפחה והחברים שלי ודימה. שחר, חברה טובה שלי שהיא גם שחיינית לשעבר, וחבר שלי שהוא גם שחיין הם דוחפים אותי קדימה ונותנים לי המון כוח להמשיך. וכמובן שדימה המאמן שלי. הוא מצליח להוציא ממני דברים שאף אחד אחר לא הצליח. אני לא קלה לאימון, ואני לא אוהבת לעבוד קשה מידי, אבל דימה מצליח להוציא ממני את מה שצריך כדי להצליח."

את מתאמנת עם דימה הרבה שנים?

"בערך שלוש שנים. כילדה התחלתי לשחות בקריית אונו, ואז עברתי למכבי תל אביב בכפר המכביה, אחר כך הייתי גם בבני הרצליה, ואז ניסיתי פנימיית שחיה באנגליה. כשחזרתי עברתי ישר לדולפין נתניה, ואז הגיע אלינו דימה. בהתחלה לפעם בשבוע ואחר כך באופן קבוע. אין לי מספיק דרכים איך להודות לו. הוא שם בשבילי בכול רגע. אם זה לפני תחרות שחלק מהטקס שלי זה לדבר אתו, לקבל ממנו חיבוק, אם זה כשיש לי בעיה עם הצבא והוא עושה הכול כדי לפתור אותה. אם זה סתם שהוא דואג לי ומתקשר לבדוק איפה אני, מתי אני חוזרת הביתה, מה אני עושה. ואם זה באימון שהוא דוחף אותי לקצה"

כשזוהר מדברת על דימה, רואים בה משהו אחר. רואים שהוא לא רק מאמן, הוא הרבה יותר מזה. הוא שותף מלא, הוא נותן לה את הביטחון, את הכוח. הקשר הזה בין מאמן ומאומן, בין ספורטאי ומאמן, יכול לנוע על סקאלה כל כך רחבה של מערכות יחסים. אני חושב שבמהלך הריאיון היא אומרת יותר פעמים את השם דימה מאשר את המילה אני.זוהר ודימה 2

מה את הכי שונאת בשחייה?

"להיכנס למים ושנכנסים לי מים לאף. זה הורג אותי. אני עושה בלי סוף אפצ'ים. אני שונאת גם לקום מוקדם בבוקר, זה הורס אותי.

מה את הכי אוהבת בשחייה?

"לנצח. את האנשים והחברים. לסיים אימון כשאני אדומה ממאמץ ולהרגיש שנתתי את הכול."

מה המטרה שלך באולימפיאדה?

"להיות בפוקוס. אם אני אהיה ממוקדת ומפוקסת, אני יודעת שאני אצליח להגיע לחצי גמר. כשאני מצליחה לשמור על הריכוז ואני נותנת את הכול, פתאום כשאני נוגעת בקיר אני מגלה שהכול נעלם לי. אני לא זוכרת מה היה לפני שתי שניות במים. ושם במקום הזה אני מצליחה להגיע לתוצאות".

היום בסוף אימון בחוג הכדורגל, יובל, בני הבכור קיבל מדליה ותשבחות מהמאמן שלו. אני עמדתי מעבר לגדר ומחיתי כפיים בהתלהבות, חשתי כל כך גאה בו, כל כך מאושר. עברנו אתו דרך ארוכה בכדורגל, בהתחלה הוא בכלל לא רצה לשחק, היום הוא כמעט ולא מפספס אימון. ממש כמו זוהר בשחייה. אני יכול רק לדמיין מה חשים הוריה של זוהר, כמה גאווה מתרוצצת להם בחזה. הבת הקטנה שלהם הולכת לאולימפיאדה, והם יהיו שם כדי לעודד אותה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s