מאסטרס ומרגריטה

ביום שישי, לאחר שהפקדתי את בני הפעוט בידיה הבטוחות של הגננת, שמתי פעמיי אל מכון וינגייט. אומנם הסיבה העיקרית לביקור הייתה ראיון עם זוהר שיקלר, שתייצג אותנו בריו במשחה 50 חופשי, (אז שווה לקרוא את הפוסט הבא), אבל במקרה יצא שאליפות ישראל למאסטרס התקיימה בסוף השבוע, כך שיכולתי לתפוס שני דגי זהב בחכה אחת. עם תום הריאיון פניתי אל הבריכה הלאומית, אך רגע לפני שהדלתות ניחשו אותי מעצמן, נמלכתי בדעתי, ביצעתי פניית פרסה ושיניתי כיוון לבריכה הישנה.

תמיד אפשר לראות משהו מעניין בבריכה הישנה. אימון של אחד השחיינים המובילים, או אימון כדור מים, או שחיה אומנותית, או שחיינים צעירים. וביום שישי היה כמעט הכול מהכול. יעקוב תומרקין, עמית עיברי, קרן זיבנר, אנדי מורז ושאר חברי הנבחרת היו בעיצומו של אימון בוקר. די היה בזה בכדי שאשב על הטריבונה ואצפה בהם מתאמנים, אך לא בזה זה נגמר. במסלול לידם התאמן רונן פאוור, במסלול לידו התחממה עדינה פאוור כהכנה למשחה בתחרות המאסטרס. על שפת הבריכה התאמנו שתי שחייניות שחייה צורנית על יבש, מחכות שיתפנו המסלולים בכדי להיכנס למים. ובקצה הבריכה שחו להם קבוצת אנשים מבוגרים, בספק אם הם יודעים על כל מה שמתרחש שם מעבר למסלול.

מודה ומתוודה שכל הפעילות הזו החזירה אותי קצת אל תחילת שנות ה 90', פסטיבל ערד. אני וחברים שרועים בפינת רחוב כשלפתע אחד מהחברה מזהה את נושאי המגבעת הולכים לעברינו. אז לרגע, ביום שישי חזרתי להיות גרופי נלהב, אומנם בלי לבקש חתימה, ובלי שמלה אדומה ושתי צמות, אבל עם המון התלהבות. אחרי חצי שעה בערך, לאחר שחזרתי להיות אדם בוגר ולא גרופי נלהב, ולאחר ששאבתי מספר רעיונות לאימונים שלי, המשכתי אל הבריכה הלאומית, אלאליפות המאסטרס.

באליפות המאסטרס, לוקחים חלק כתף אל כתף שחיינים שחלקם לשעבר וחלקם לא, חלקם שוחים מגיל צעיר וחלקם גילו את השחייה בגיל מבוגר. אבל כולם חובבים וכולם אוהבים את הענף ואת השחייה, וכולם מתכנסים לתחרות שכולה כיף ופרגון. לכול קבוצת גיל מקצים משלה, וכולם יושבים ומריעים, מעודדים את חבריהם לקבוצה ששוחים. בשורה מתחתי ישבה ילדה, שעסקה כל העת באכילת צ'יטוס. הרגע היחיד שחדלה מלנבור בשקית היה כשאימא עלתה לקבל מדליית זהב. היא הניחה את השקית, נעמדה, מחאה כפיים, הריעה בקול וחזרה אל הצ'יטוס. כשהבטתי מסביב ראיתי עוד הרבה ילדים שבאו לתמוך בהורים ונכדים שמצטלמים עם הסבא או הסבתא והמדליה.
הנינוחות והחברותיות מצד אחד, והתחרותיות והאתגר מהצד השני, שכאילו אינן באמת משתלבות ביחד, איך שהוא התחברו ל מאין הלך רוח כללי של תחרות נטולת אגו, לחגיגה של שחייה לכאלו שעושים את זה מתוך אהבה בלבד. וזה גרם לי להבין שאומנם שחייה זה ספורט יחידני, וזה אתה במים עם עצמך, אבל סביבה תומכת ומפרגנת, משפחה, חברים, מאמן, כול אלו הופכים את השחיין לחלק ממשהו הרבה יותר גדול.

כשחזרתי הביתה הודעתי לדנה שאני חושב להתחיל להתחרות במאסטרס. לא נרשמה התלהבות מוחצת, ככול הנראה הגזמתי עם השיגעונות לשנה אחת.מאסטרס

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s