ארכיון חודשי: יולי 2016

"גל היא ילדה של ים"

"גל היא ילדה של ים
לפעמים אבא שלה מספר לה
שמצאו אותה בכלל בים
או על החול או בין הצדפים כשהייתה תינוקת.
אבל היא צוחקת ולא מאמינה."
(גל היא ילדה של ים, יהונתן גפן)

לפעמים אני שוכח עד כמה אני אוהב את הים.
זה מוזר, אבל קל לשכוח את זה כשהים לא במרחק נגיעה. כשהנסיעה לים כרוכה בהתארגנות של שעה פחות או יותר, מציאת חנייה, מציאת מקום ישיבה נוח או לפחות נגיש. וצריך לשים כובע, לשים קרם, לשתות מים, לשים עין על הילד. כשהספונטניות הזו שכל כך מתחברת למושג ים הולכת לאיבוד, גם הרצון להגיע לים הולך אתה.
ואז כשהילד יושב על החוף ובונה ארמון או חופר בריכה אתה אומר לו- "אבא הולך להביא לך דגים", אתה לוקח לך רגע אחד, קופץ למים ונשאר שם לשניה. אתה עוצר את האוויר בריאות ונותן לתחושת המלח לעקצץ לך את השפתיים. ואז אתה נזכר איך פעם, הטעם המלוח הזה היה הטעם של החופש הגדול, הטעם של החיים, הטעם הטוב ביותר שיש בעולם. וכשאתה מגיח אל אויר העולם, רטוב ומלוח ונקי. ואתה נזכר שוב עד כמה אתה אוהב את הים הזה.

"גל היא ילדה של ים
והידיים שלה תמיד מלוחות
ויש גל אחד שהוא רק של גל
ותמיד היא רוכבת עליו ואומרת לו "דיו! דיו!"
כאילו המים הם סוס."

גדלתי באשקלון, ליד הים, והים תמיד היה באוויר. המליחות שבנשימה, או שאון הגלים בחורף. הכחול הזה בזווית העין, או החול שתמיד בנעליים. כשאבא היה הולך לגלוש היינו יושבים על החוף או משחקים במים, מחכים לו. היינו ממציאים לעצמנו עולם או סיפורים, היינו משחקים על הגלים.
מעולם לא פחדתי מהים. ידעתי שלא יקרה לי כלום. סמכתי על עצמי אבל בעיקר עליו. כי אם לי קוראים גל, אין סיכוי שאחיי הגלים ירעו לי. הם ישמרו עלי, תמיד. גם כשהיה מגיע גל גדול והופך אותי ומטלטל אותי, ידעתי שהוא סתם חומד לצון.
אהבתי לפעמים לשבת לבד, להסתכל אל האופק לדמיין את העולם שמעבר לים. הוא אחר? הוא כמו העולם שלנו? אולי יש שם ילד שקוראים לו גל רק בשפה אחרת, והוא יושב וחושב אותו הדבר?

"גל היא ילדה של ים
והיא יודעת לעשות ארמונות מלכים
ולהגיד שהארמונות הם חיפה או נהלל.
והיא יודעת להגיד גם: היום הים סוער וכועס מאוד
אבל מחר הוא שוב יחייך ויצהל."

את שירותי הצבאי ביליתי בחייל הים. ממש כמו אבא שלי. הוא היה בנחתות בשארם, אני הייתי בדבורים באשדוד. יכולתי לראות במשקפת את הבית בכול פעם שעברנו בדרך או בחזרה מבט"ש. ראיתי כל כך הרבה כחול בימים האלו, שהצבע הזה הפך לחלק ממני. היו ימים שדולפינים היו מקפצים מסביב לסירה והיו ימים שהים כאילו ניסה לסלק אותנו בכוח. היו לילות של ירח מלא, שהים היה מלא בכול כך הרבה דייגים וסירות דייג עם פנסים, שלא יכולת לדעת איפה הים ואיפה היבשה.
את הקיץ לאחר השחרור ביליתי בים. את כולו ביליתי בים. בכול יום לאחר העבודה במוסך היינו נפגשים כמה חברים בים. מבלי לקבוע ומבלי לטלפן, פשוט מגיעים. ולפעמים הים היה כל כך חלק שלא רצית להיכנס ולהרוס אותו, ולפעמים כל כך סוער שפחדת שיהרוס אותך. והיו פעמים שהים היה פשוט מושלם. היינו מתחרים בתפיסת גלים, והגלים היו מתחרים בתפיסתנו. היינו גולשים עליהם בלי גלשן, הגוף על המים, זרם המים מתחתיו. לפעמים מגיעים עד לחוף, לפעמים מוטחים לקרקעית הים. ואחר כך בשקיעה יושבים ולפעמים מדברים ולפעמים לא.
ככה כל יום, כל הקיץ.

"גל היא ילדה של ים
וכשהים רועש היא אומרת
שהוא מספר לה סודות בשפה מיוחדת
שרק היא מבינה אותה."
(גל היא ילדהשל ים, יהונתן גפן)

hyuvali

לפעמים אני שוכח עד כמה אני אוהב את הים, ועד כמה יש לו חלק ממני. אבל אז אני קופץ לשנייה למים ועוצר את הנשימה. מרגיש את עקצוץ המלח על השפתיים, והכול חוזר אלי בחזרה.

מודעות פרסומת

גיבורי העל שבינינו

מי לא חלם פעם על כוחות על כמו של הגיבורים שקראנו בחוברות הקומיקס (וחלקינו עדיין קוראים… רמז, אני). מי לא חלם שיהיה לו את הכוח לעוף, או להיות חזק או מהיר, או אולי לירות קרן לייזר מהעיניים או אפילו להיות בעל חוש הריח הטוב ביותר בעולם (ולדעת בדיוק מתי משהו טוב מתבשל במטבח באזור).
בילדותי הייתי לובש את תחפושת הסופרמן שלי, מושיט יד קדימה וקופץ, בשאיפה שהפעם לא אמצא את עצמי שרוע על הדשא. היום אני כבר לא מנסה לעוף, אבל כן, לפעמים אני עדיין נהנה לדמיין מה היה לו היו לי כוחות על.
דויד גמבורג
דויד (THE FLASH) גמבורג

כוחות על – זהב 100 מטר חופשי, זהב 100 מטר גב, כסף 200 גב,
ארד 200 חופשי
לפני הקרב – אין משהו קבוע, תמיד מחפש ומשנה.
נבל על – האימונים
נלחם בעבור – התחרות, ההישגים

 

עמית (WONDER WOMAN) עברי

עמית עבריכוחות על -זהב ב 200 מטר חזה, כסף ב 100 פרפר
לפני הקרב- חזרה על התנועות שלי, להקשיב
לשפת הגוף שלי.
נבל על- לא להצליח, לא להגיע לאן שאני רוצה.
נלחמת בעבור- השקט שבשחייה, הוצאת האנרגיה, הספורטיביות,
ההנאה שבספורט.

גיבורי העל הם תמיד חזקים מאוד, ויפים מאוד (חוץ מדדפול) ושרירים מאוד ומוסריים מאוד (שוב חוץ מדדפול), אבל הם מאוד לא אמיתיים. כי הם מיצגים איזו אוטופיה אנושיות, איזה רצון שלנו להיות יותר, או אולי רצון שלנו למישהו שיגאל אותנו מעצמנו, מהאנושיות היומיומית הסיזיפית שלנו. מישהו שיהיה טוב מוחלט, שנוכל לשאת אליו עיניים, שנוכל לראות אותו ולרצות להיות כמוהו. אבל, אני חושב שהשבוע מצאתי את גיבורי העל האמיתיים.

קרן (CAT WOMAN) זיבנרקרן זיבנר

כוחות על – זהב 200 גב, זהב 200 פרפר , זהב 100 פרפר (ועוד חמש!)

לפני הקרב – שותה קפה שחור, עושה יוגה ,צוחקת עם
חברים, משתדלת להשתחרר.

נבל על- להיכנס למים בחורף כשקר.
נלחמת בעבור- השאיפה לשלמות, התחרותיות, אורח החיים התובעני אך המיוחד מאוד.

השבוע התקיימה בוינגייט אליפות ישראל. וכמובן שהלכנו, אני ובני הגדול, ואחר כך גם אשתי והעולל הצטרפו אלינו, כדי לעודד ולתמוך וליהנות מחוויית התחרות.
בעודי יושב שם, מביט בנערות ונערים, נשים וגברים, כולם כל כך מסורים וכל כך מאושרים (וכל כך רטובים), נפל לי האסימון. גיבור העל הוא לא זה שיש לו כוחות מיוחדים. גיבור העל הוא זה שמצליח בכוחות הרגילים, במגבלות הגוף שחלות על כולנו, להתעלות על עצמו ולהביא את עצמו למקומות והישגים חדשים.
זו לא חוכמה להגיע מכוכב אחר, ולהיות בעל כוחות על בכדור הארץ. אבל נראה אותך קם בכול יום מוקדם בבוקר נכנס לבריכה, גם כשקר וקפוא בחוץ, שוחה, הולך לחדר כושר, קורע את הגוף, הולך לנוח, קם והולך לבריכה שוב, מתאמן, לפעמים עוד שני אימונים. מגיע הביתה, הולך לישון ולמחרת חוזר חלילה. ככה בכל יום. ואחרי העבודה הכול כך סיזיפית הזו, מגיעה תחרות, ובמקרה הטוב הצלחת להוריד עוד כמה מאיות השנייה מהשיא האישי שלך ואולי לזכות במדליה, ובמקרה הרע, לראות איך כל המאמץ הזה לא מניב פרי כי נפסלת, או כי לא היית חד באותו היום, או שדברים לא התחברו נכון ,ואולי לא הרגשת טוב, ולא יכולת לתת את הכול. כי אתה אנושי. גיבור על אנושי.

מרק (IRON MAN) חינאווימרק חינאווי

כוחות על- כסף 400 חופשי, זהב, 800 חופשי.
לפני הקרב- ג'ל היי פייב, יושב ומתרכז, משפריץ על עצמי מים, מצטלב.
נבל על- אימוני בוקר בעיקר כשקר.
נלחם בעבור- האדרנלין, הניצחון.

 

 

ענבל (STORMׂׂ) פיזרוענבל פיזרו

כוחות על – כסף ב- 200 מעורב אישי, ארד 200 ו 100 חופשי
באליפות אירופה.
לפני הקרב – הכנה מנטלית, הכנה פיסית, טייפר.
נבל על – לשחות ללא מטרה.
נלחמת עבור – לדחוף את הגבולות של עצמך

 

 

אז אלו הם גיבורי העל שלי או יותר נכון חלק קטן מהם. אלו אותם הספורטאים שלוקחים עצמם אל הקצה. הם לא נלחמים באיזה רשע על שמתכנן שואה גרעינית, והם לא מתכוונים להציל את העולם. אבל כן, אם ניקח מהם דוגמה, אם נצליח להיות קצת כמוהם, אולי נצליח להציל בעצמנו את העולם, מעצמנו.

אווו, מלדיביים

בערב, לאחר עוד יום שבו שני הזאטוטים שלנו הצליחו לסחוט את כוחותינו, אני ויקירתי שרועים על הספה בסלון. היא שקועה עמוק בעולמם של הקרדשיאנס ואני על הפייסבוק. לפתע נתקלתי במודעה שהציתה את דמיוני.

"ממי, זוכרת את ההופעה שרצית ללכת?" שאלתי כלאחר יד.
"זו שאמרת שאני לא יכולה ללכת כי אנחנו חייבים לצמצם בהוצאות? כן, זוכרת!" הביטה בי בצמצום עיניים.
" אההה, כן זו. אז במחשבה שנייה אני חושב שאם את רוצה ללכת וזה חשוב לך, אז חבל שתפספסי. כי זה מאוד חשוב שנשקיע בדברים שעושים לנו טוב."
" אההה, נכון…" אמרה והביטה בי במבט שאומר – אני לא מאמינה לך לרגע.
" מה, אסור לבנאדם לפרגן לאשתו האהובה שמגדלת את ילדיו, ועובדת, ומבשלת, ומנהלת את משק בית?" היתממתי.
מבטה העיד על כך שהיא לא ממש קנתה את זה.
" טוב אז בלי קשר לזה, יש כאן איזה טיול איזה קטן שמתארגן למלדיביים, זה טיול של שחייה במים פתוחים עם גיא ברנע, השחיין האולימפי, ו…חשבתי שאולי… אני אלך? זה יכול להיות אחלה פוסט לבלוג ,לא?"
" ברור." הסכימה איתי בהתלהבות.
"אז אני נרשם?" קפצתי מהספה.
" אהה, לא. זה היה יכול להיות אחלה פוסט, אבל זה לא יקרה." אמרה וחזרה לעולם הקרדשיאנס מבלי להניד עפעף.

למחרת, בעודי מזדחל בעומס התנועה בדרכי לאשדוד, הרשיתי לעצמי לשקוע בדמיונות. אט אט, האספלט השחור הפך בהיר יותר ויותר ושינה את צבעו לכחול ואז לכחלחל ואז לתכלת. המכוניות שמסביב כמו לא היו, ולפתע אני כבר לא יושב באוטו, אני חותר במרץ במים, בדבוקה אחת עם עוד כמה וכמה שחיינים. מתחתינו שונית אלמוגים צבעונית, דגים שוחים מכול עבר. הנוף ה תת מימי מרהיב כל כך שאתה פשוט לא רוצה להוציא את הראש ולנשום.

השחיין המוביל בדבוקה מסמן לנו לצלול. אנו צוללים מטה אל קרקעית הים, והוא מתחיל להסביר לנו על השונית ועל הדגים שחיים בה. אני לא יודע ממה להתלהב יותר, מהעובדה שזה גיא ברנע, מהשונית המהממת, או מעצם העובדה שאנחנו מתחת למים כבר כמה דקות ואני שומע כל מילה ממה שהוא אומר. גיא מרים את ידו ומצביע על להקת דולפינים שמתקרבת אלינו בצהלה. אנו אוחזים להם בסנפיר והם לוקחים אותנו לסיבוב.

הם לוקחים אותנו מסביב לאחד האיים, גיא מספר לנו שכאן צלמו את הסרט הלגונה הכחולה. אנו מביטים אל החוף וברוק שילידס עומדת ומנפנפת לנו לשלום. אניית שודדים גדולה מגיעה, זו הפנינה השחורה ועליה קפטן ספארו וקירה נייטלי, מסתבר שהם מיצו את הקריביים והחליטו לשנות מיקום. הדולפינים מחזירים אותנו לחוף. גיא שולף חופן דגיגים וזורק להם באוויר. בלהטוטנות מרהיבה הם קופצים, עושים בורג סלטה ו צוקהרה, ונוחתים במים, לא לפני שהם צועקים בקול "היו שלום ותודה על הדגים". היי, זה המשפט הידוע מהספר של דגלאס אדאמס אני קורא בהשתוממות. כן, אומר גיא, גם הוא היה אצלי בטיול שחייה.

אנחנו ממשיכים לשחות כשמעלינו שלט גדול וירוק מסמן את הירידה אל אשדוד. אני פונה ימינה, מנופף להם לשלום בעוד הם ממשיכים לחתור במרץ אל האופק. אט אט המים הופכים שחורים ופחות נוזליים, האספלט חוזר להתגבש לכביש והמכוניות מסביב חזרו להידחק זו אחר זו, האוויר הנקי מתחלף בריח מפעלים ואני חוזר אל המציאות.

כנראה שאני כבר לא אסע השנה לטיול שחייה במלדיביים. נו שויין
אני אתנחם במלון הכול כלול ביוון.
גיא ברנע מלדיביים

 

עם זוהר על הדשא/ראיון עם זוהר שיקלר

"לילה לפני התחרות לא הצלחתי להירדם. בבוקר אמרתי לדימה המאמן שלי – דימה, כל הלילה לא נרדמתי, ישנתי אולי שעתיים, הוא אמר לי – "זוהר, דיי, אל תעשי לי את זה". בבוקר שחיתי גרוע, לא הרגשתי את הידיים מרוב לחץ. ואז אמרתי לעצמי, זוהר, די, תשחררי, גם אם לא תצליחי הפעם, יש לך עוד זמן, יש עוד תחרויות, פשוט תשחררי. ודווקא אז, כשאני משחררת, כשאני לא חושבת על זה, אני מצליחה. " 25.18 שניות אחר כך, וזוהר שיקלר מבטיחה לעצמה מקום בנבחרת האולימפית לריו.

זוהר 1

4 שחייניות כוללת הנבחרת האולימפית שלנו לריו, ושיקלר היא הצעירה ביותר מהן. אני פוגש אותה בווינגייט ביום שישי, אחרי אימון הבוקר. אין ספק שווינגייט מספקת את האווירה המושלמת לראיון. אנחנו יושבים ליד הדשא, ממולנו הים, וזרם בלתי פוסק של שחייני מאסטרס שבאים לתחרות חולף על פנינו, ממחיש לנו עד כמה השחייה הוא ענף אהוב ופופולרי. היא מגיעה ממשפחה עם מסורת של שחייה, שלושת אחיה הגדולים שחו והתחרו, אבל איכשהו דווקא הילדה הקטנה ביותר בבית, שבהתחלה בכלל פחדה מהמים ולא רצתה לשחות, דווקא היא זו שהצליחה ביותר.

עד כמה המשפחה מעורבת בקריירת השחייה שלך?

"הם מאוד מפרגנים, לפני כול תחרות מאחלים בהצלחה, והם באים לתחרויות בארץ, בחו"ל כבר פחות, כי זה קשה להגיע לכולן. אבל לריו הם מגיעים. גם ההורים והאחים. אבא שלי קורא מאמרים על שחייה ואז בא ואומר לי זוהר תראי מה קראתי וכאלה. אבל הם לא אומרים לי כל הכבוד ושחית יפה, הם יודעים שאני לא אוהבת. את זה רק דימה אומר."

אחים שלך היו שחיינים. הם עדיין שוחים?

לא. אבל לפעמים לדוגמה טל אחי אומר לי – את יודעת לא נראה לי שאת עוקפת אותי. ואני אומרת, עזוב טל עזוב. אני עוקפת. והוא אומר לי, אולי נעשה תחרות, ואני אומרת לו, עזוב חבל טל, אין לך סיכוי."

זו תמיד הייתה המטרה, אולימפיאדה?

כשהייתי קטנה אף פעם לא הייתי הכי טובה. תמיד הייתי בין הראשונות, אבל לא הכי טובה. אז מי תיאר לעצמו לפני כמה שנים שאני אגיע לאולימפיאדה. גם עכשיו, לפעמים אני לא קולטת שאני שם, שאני השגתי את זה, שכבר יש לי את הקריטריון ושזה מאחורי, כי מי מגיע לאולימפיאדה? רק הכי תותחים בעולם. אז לא, זה לא לגמרי נתפס."

אבל הקריטריון לא הגיע בקלות, כי אם היה קל להשיג אותו אולי גם אני הייתי מגיע לאולימפיאדה. לפני שנה שיקלר פספסה את הקריטריון המיוחל ב 2 מאיות. 2 מאיות, זה אפילו לא זמן שניתן להמחיש אותו, לחשוב אותו לוקח יותר זמן, ובכול זאת הוא עמד בינה ובין האולימפיאדה.

זה קשה להגיע כל כך קרוב ולא להגיע. זה לא שובר?

"בהתחלה כן, זה שבר. בכיתי והתפרקתי. אבל אחר כך אספתי את עצמי והבנתי שלהפך. זה מראה לי שאני שם, שאני יכולה לעשות את זה. כי מה זה בעצם שתי מאיות, זה כלום. זה קיפר טיפה יותר טוב, זה יציאה יותר חזקה. זהו. זה לא אומר עליך בתור שחיינית כלום. בדיעבד, אני חושבת שזה שהשגתי את הקריטריון בשלב מאוחר יותר, רק עזר לי. כי אם הייתי משיגה אז את הקריטריון, יכול להיות שהייתי מגיעה היום יותר שאננה, פחות מוכנה."

יש שחיינים שעדין נלחמים על הקריטריון, גיא ברנע לדוגמה זה מאוד קשה להילחם ככה על המקום שלך, לא?

"מאוד. כשחיין, זה מאוד מאוד קשה להיות מוכן לתת את המאה אחוז שלך פעם אחרי פעם בפרקי זמן כל כך קצרים. צריך להיות מאוד חזק, גם מנטלית וגם פיזית. גיא עובד מאוד קשה בשביל זה. הייתי אתו עכשיו בתחרות ברומא. הוא באמת מהווה בשבילי סוג של ROAL MODEL, הוא קבע בתחרות האחרונה 6 מאיות מהקריטריון, שזה כלום. אני מאוד מקווה שהוא יצליח." (בזמן שהריאיון נערך, גיא ברנע היה במהלך הניסיון האחרון שלו לקבוע קריטריון. לצערו ולצער כולנו הניסיון לא צלח. לשמחת מי שמתכנן לנסוע למלדיבים יש לו סיכוי טוב לפגוש את ברנע במים הפתוחים) "המרדף הזה אחרי הקריטריון, זה ממש להיות או לא להיות, לחיים ולמוות."

ההתמודדות הזו עם כישלון, עם אכזבות היא חלק בלתי נפרד מחייו של כל ספורטאי. כמו שאסור לתת להצלחות שלך לעלות לראש ולהוציא אותך מפוקוס, חשוב לא לתת לאכזבות להסיט אותך מהדרך. זו עבודה מאוד קשה, לכול אדם, אחת כמה וכמה למי שנמדד על פי הצלחות.

"מי שדוחף אותי ומדרבן אותי אלו המשפחה והחברים שלי ודימה. שחר, חברה טובה שלי שהיא גם שחיינית לשעבר, וחבר שלי שהוא גם שחיין הם דוחפים אותי קדימה ונותנים לי המון כוח להמשיך. וכמובן שדימה המאמן שלי. הוא מצליח להוציא ממני דברים שאף אחד אחר לא הצליח. אני לא קלה לאימון, ואני לא אוהבת לעבוד קשה מידי, אבל דימה מצליח להוציא ממני את מה שצריך כדי להצליח."

את מתאמנת עם דימה הרבה שנים?

"בערך שלוש שנים. כילדה התחלתי לשחות בקריית אונו, ואז עברתי למכבי תל אביב בכפר המכביה, אחר כך הייתי גם בבני הרצליה, ואז ניסיתי פנימיית שחיה באנגליה. כשחזרתי עברתי ישר לדולפין נתניה, ואז הגיע אלינו דימה. בהתחלה לפעם בשבוע ואחר כך באופן קבוע. אין לי מספיק דרכים איך להודות לו. הוא שם בשבילי בכול רגע. אם זה לפני תחרות שחלק מהטקס שלי זה לדבר אתו, לקבל ממנו חיבוק, אם זה כשיש לי בעיה עם הצבא והוא עושה הכול כדי לפתור אותה. אם זה סתם שהוא דואג לי ומתקשר לבדוק איפה אני, מתי אני חוזרת הביתה, מה אני עושה. ואם זה באימון שהוא דוחף אותי לקצה"

כשזוהר מדברת על דימה, רואים בה משהו אחר. רואים שהוא לא רק מאמן, הוא הרבה יותר מזה. הוא שותף מלא, הוא נותן לה את הביטחון, את הכוח. הקשר הזה בין מאמן ומאומן, בין ספורטאי ומאמן, יכול לנוע על סקאלה כל כך רחבה של מערכות יחסים. אני חושב שבמהלך הריאיון היא אומרת יותר פעמים את השם דימה מאשר את המילה אני.זוהר ודימה 2

מה את הכי שונאת בשחייה?

"להיכנס למים ושנכנסים לי מים לאף. זה הורג אותי. אני עושה בלי סוף אפצ'ים. אני שונאת גם לקום מוקדם בבוקר, זה הורס אותי.

מה את הכי אוהבת בשחייה?

"לנצח. את האנשים והחברים. לסיים אימון כשאני אדומה ממאמץ ולהרגיש שנתתי את הכול."

מה המטרה שלך באולימפיאדה?

"להיות בפוקוס. אם אני אהיה ממוקדת ומפוקסת, אני יודעת שאני אצליח להגיע לחצי גמר. כשאני מצליחה לשמור על הריכוז ואני נותנת את הכול, פתאום כשאני נוגעת בקיר אני מגלה שהכול נעלם לי. אני לא זוכרת מה היה לפני שתי שניות במים. ושם במקום הזה אני מצליחה להגיע לתוצאות".

היום בסוף אימון בחוג הכדורגל, יובל, בני הבכור קיבל מדליה ותשבחות מהמאמן שלו. אני עמדתי מעבר לגדר ומחיתי כפיים בהתלהבות, חשתי כל כך גאה בו, כל כך מאושר. עברנו אתו דרך ארוכה בכדורגל, בהתחלה הוא בכלל לא רצה לשחק, היום הוא כמעט ולא מפספס אימון. ממש כמו זוהר בשחייה. אני יכול רק לדמיין מה חשים הוריה של זוהר, כמה גאווה מתרוצצת להם בחזה. הבת הקטנה שלהם הולכת לאולימפיאדה, והם יהיו שם כדי לעודד אותה.

מאסטרס ומרגריטה

ביום שישי, לאחר שהפקדתי את בני הפעוט בידיה הבטוחות של הגננת, שמתי פעמיי אל מכון וינגייט. אומנם הסיבה העיקרית לביקור הייתה ראיון עם זוהר שיקלר, שתייצג אותנו בריו במשחה 50 חופשי, (אז שווה לקרוא את הפוסט הבא), אבל במקרה יצא שאליפות ישראל למאסטרס התקיימה בסוף השבוע, כך שיכולתי לתפוס שני דגי זהב בחכה אחת. עם תום הריאיון פניתי אל הבריכה הלאומית, אך רגע לפני שהדלתות ניחשו אותי מעצמן, נמלכתי בדעתי, ביצעתי פניית פרסה ושיניתי כיוון לבריכה הישנה.

תמיד אפשר לראות משהו מעניין בבריכה הישנה. אימון של אחד השחיינים המובילים, או אימון כדור מים, או שחיה אומנותית, או שחיינים צעירים. וביום שישי היה כמעט הכול מהכול. יעקוב תומרקין, עמית עיברי, קרן זיבנר, אנדי מורז ושאר חברי הנבחרת היו בעיצומו של אימון בוקר. די היה בזה בכדי שאשב על הטריבונה ואצפה בהם מתאמנים, אך לא בזה זה נגמר. במסלול לידם התאמן רונן פאוור, במסלול לידו התחממה עדינה פאוור כהכנה למשחה בתחרות המאסטרס. על שפת הבריכה התאמנו שתי שחייניות שחייה צורנית על יבש, מחכות שיתפנו המסלולים בכדי להיכנס למים. ובקצה הבריכה שחו להם קבוצת אנשים מבוגרים, בספק אם הם יודעים על כל מה שמתרחש שם מעבר למסלול.

מודה ומתוודה שכל הפעילות הזו החזירה אותי קצת אל תחילת שנות ה 90', פסטיבל ערד. אני וחברים שרועים בפינת רחוב כשלפתע אחד מהחברה מזהה את נושאי המגבעת הולכים לעברינו. אז לרגע, ביום שישי חזרתי להיות גרופי נלהב, אומנם בלי לבקש חתימה, ובלי שמלה אדומה ושתי צמות, אבל עם המון התלהבות. אחרי חצי שעה בערך, לאחר שחזרתי להיות אדם בוגר ולא גרופי נלהב, ולאחר ששאבתי מספר רעיונות לאימונים שלי, המשכתי אל הבריכה הלאומית, אלאליפות המאסטרס.

באליפות המאסטרס, לוקחים חלק כתף אל כתף שחיינים שחלקם לשעבר וחלקם לא, חלקם שוחים מגיל צעיר וחלקם גילו את השחייה בגיל מבוגר. אבל כולם חובבים וכולם אוהבים את הענף ואת השחייה, וכולם מתכנסים לתחרות שכולה כיף ופרגון. לכול קבוצת גיל מקצים משלה, וכולם יושבים ומריעים, מעודדים את חבריהם לקבוצה ששוחים. בשורה מתחתי ישבה ילדה, שעסקה כל העת באכילת צ'יטוס. הרגע היחיד שחדלה מלנבור בשקית היה כשאימא עלתה לקבל מדליית זהב. היא הניחה את השקית, נעמדה, מחאה כפיים, הריעה בקול וחזרה אל הצ'יטוס. כשהבטתי מסביב ראיתי עוד הרבה ילדים שבאו לתמוך בהורים ונכדים שמצטלמים עם הסבא או הסבתא והמדליה.
הנינוחות והחברותיות מצד אחד, והתחרותיות והאתגר מהצד השני, שכאילו אינן באמת משתלבות ביחד, איך שהוא התחברו ל מאין הלך רוח כללי של תחרות נטולת אגו, לחגיגה של שחייה לכאלו שעושים את זה מתוך אהבה בלבד. וזה גרם לי להבין שאומנם שחייה זה ספורט יחידני, וזה אתה במים עם עצמך, אבל סביבה תומכת ומפרגנת, משפחה, חברים, מאמן, כול אלו הופכים את השחיין לחלק ממשהו הרבה יותר גדול.

כשחזרתי הביתה הודעתי לדנה שאני חושב להתחיל להתחרות במאסטרס. לא נרשמה התלהבות מוחצת, ככול הנראה הגזמתי עם השיגעונות לשנה אחת.מאסטרס