הפרדת רשויות?

היום העברתי ליובל שיעור פרטי.

בני יובל, בן שש וחצי, ומאוד אוהב שחייה. או לפחות מאוד אוהב לאהוב שחייה. מאז שחיידק השחייה דבק בי, הוא מראה את כל הסימנים לכך ש "המחלה" הזו מדבקת. יובל שוחה קצת יותר משנתיים. בהתחלה בקבוצה שבה הם יותר שיחקו מאשר שחו, כיאה לגילו המוקדם. אחר כך בשיעור פרטני, והיום בקבוצה עם ילדים גדולים ממנו, אך לא יותר טובים. (הייתי חייב קצת להשוויץ כאן).

לפני שבועיים, כשאליפות אירופה התרגשה עלינו, יובל ואני היינו דבוקים למרקע (ומחוסר ברירה גם אשתי היקרה ואפילו בננו הפעוט, וכל מי שבא לבקר). או שיותר נכון, הוא ישב מול המסך עוקב אחרי כל מקצה, ואני בין בישול למדיח, קפצתי לבדוק את רגעי השיא. תפקידו של יובל היה מאוד מוגדר, לידע אותנו מתי שוחה שחיין משלנו.
"אבא, אבא" קרא בקולי קולות, בכול פעם שאחד משלנו קפץ למים "יש יהודי".
"ישראלי יובל, ישראלי" מיהרתי לתקן.
"אההה, נכון, שכחתי, ישראלי"
וכך סיפקה לנו אליפות אירופה הזדמנות ללמוד על חשיבות הפרדת דת ומדינה.

אתמול הבטחתי לו שאעביר לו שיעור שחייה. באימון האחרון שלו היה בולט מאוד שהוא מתקשה בשחיית חזה. הוא גם מתקשה לא למשוך את עצמו עם המסלול כשהמאמנת שלו לא מסתכלת, אבל זה כבר סיפור אחר. אז אחרי האימון כשדיברנו, הוא הציע שאני אעשה לו שיעור.
עוד לפני שהתחלנו לשחות ניהלנו שיחה. ניסיתי לקבוע כללים שיאפשרו לי להתנתק לרגע מלהיות האבא שלו. "אני עכשיו המאמן ואתה צריך להקשיב למה שאני אומר בלי ויכוחים", ניסיתי לשכנע אותו ואותי, אבל גם הפעם כמו בכול ניסיונות העבר שלנו היה ברור שקשה לנו מאוד להפריד בין אבא למורה, בין תלמיד לבן.
"עכשיו אני רוצה שתשחה שתי בריכות חתירה אבל להקפיד על נשימה מהצד" אני מבקש.
"יש לי רעיון, אולי נשחק את המשחק הזה עם הצלילה והמקלות?" הוא מציע.
"לא, אנחנו עכשיו מתאמנים. כשנסיים נשחק" אני מתעקש.
"בסדר, בסדר" אומר בטון הרגזני שלו.
"ועכשיו רק רגליים" אני מבקש לאחר שסיים.
"אוף, מתי נשחק?"
"כשנסיים יובל! אמרנו שעושים אימון כמו שצריך נכון?"

וככה זה חוזר על עצמו. כשהוא לא מקשיב אני מתעצבן והוא נעלב. כשאני דורש יותר, הוא מתפנק ואני מתעצבן והוא נעלב. וכשהוא מצליח ממש יפה, אז אני מתלהב ודורש יותר ואז הוא מתפנק ואני מתעצבן והוא נעלב. בקיצור, קצת קשה לנו להבין מה מקומו של מי.
אולי בגלל זה נכון להפריד. אבא הוא אבא ומורה הוא מורה. וגם אם האבא הוא מורה, אז כשהוא אבא הוא אבא, וכשהוא מורה הוא מורה. כי אם זה נכון לדת ומדינה זה בטוח נכון גם בשבילנו, לא?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s