ארכיון חודשי: יוני 2016

שלא יגמר לעולם

קצת קשה לי להאמין, אבל אתמול הייתה מסיבת סיום בגן החובה של בני הגדול. ועוד יותר קשה לי לתפוס, שיום לפני היינו בפגישת היכרות בכיתה א'.

אני עומד שם בשורה השנייה של ההורים (בשורה הראשונה יושבות האימהות הדומעות), וצופה בבני וחבריו שרים ורוקדים, מחייכים ונרגשים. הם לא מבינים שזהו, נגמר הגן. מעכשיו מתחיל בית הספר. נגמרו המשחקים והשירים. הנה באים שיערי הבית ומבחנים והכתבות. בתוך כל זה אתה לא יכול שלא להיזכר ביום הראשון שלו בגן. בפעם הראשונה שהבאת אותו. הוא היה קטן כל כך, ומפוחד כל כך, והכול היה כל כך חדש ומאיים. ואתה נותן לו חיבוק ונשיקה, ועוד אחת, ועוד, ועוד, ועוד. ואתה מבין שזה ניסיון שלו לדחות את הפרידה, אבל תכלס, ברגע זה, זה מתאים לך בול. שלא יגמר לעולם. אבל אז מגיעה הגננת ועוטפת אותו בחיבוקים והדלת נסגרת לפניך, ואתה נשאר שם בחוץ, בידיים ריקות, צמא ליוד נשיקה אחת ועם תמונה של עיניו הגדולות מסתכלות עלייך במבט קרוע.

ולאט לאט הפרידה הזו הופכת לקלה יותר, עד שיום אחד הוא שוכח לנשק אותך, ואתה לא יודע אם לשמוח או לא. כי זה טוב, הוא התרגל, טוב לו שם, הוא מאושר. אבל הוא מאושר וטוב לו בלעדייך. ולך זה קצת פחות מתאים. והוא חוזר הביתה עם מילים ותובנות, ולחלץ ממנו סיפור של מה עשית היום בגן, זה קשה יותר מהלידה שלו. ופתאום אתה מבין את אמא שלך ששנאה כל כך את התשובה- פסדר. "איך היה היום? פסדר" מה עשיתם היום? פסדר". על כל דבר אתה מקבל את הפסדר הזה שלא אומר כלום אבל מסכם כל כך טוב את הכול.

וזה קצת כמו ללמד אותו לשחות.
בהתחלה אתה מראה לו את התנועות, ואתה מחזיק אותו במים, עוזר לו לצוף. ובכול פעם שאתה מרפה מעט, מנסה לשחרר אותו, הוא נלחץ, ולא מרפה. אבל לאט, לאט, הוא תופס ביטחון, והוא נותן לך לשחרר את היד, ולהתרחק מעט. והוא כבר חופשי יותר, ועושה כמה תנועות, ומתקדם בכוחות עצמו. ואחר כך הוא כבר לא צריך אותך ליד, הוא מסתפק בקיר או במסלול. ואתה עומד בצד גאה, אבל קצת מיותר. מאושר אבל קצת עצוב.

אחר כך ירדנו עם הילדים לחצר בגן, ואכלנו עוגות ושתינו מיץ, וכל ההורים אמרו מילות פרידה, והילדים שיחקו ונהנו. וניסיתי לומר לו שהוא היה מתוק ומקסים אבל הוא לא ממש התייחס אלי. ואז הוא נפל מהמגלשה, ונפלה לו שן, והוא רץ אליי בבכי. וחיבקתי ונישקתי, וניקיתי את הדם והרגעתי. וחזרתי להיות מאוד נחוץ וחיוני ושימושי, וזה קצת עשה לי טוב.

ואז נזכרתי שאני פיית השיניים.יובל

מודעות פרסומת

שיעור ראשון

ופתאום אתה עומד מול ילד, אולי שניים או שישה, ואתה אמור ללמד אותם לשחות.

לרוב זה מה שקורה כשמסיימים לימודי הוראה או הדרכה. אתה הופך להיות מורה, או מדריך. אבל משום מה לא באמת חשבתי שזה הולך לקרות גם לי. הרי לא הגעתי ללימודי השחייה בכדי לשנות קריירה, או כדי למצוא עבודה נוספת. ממש לא. בכול פעם שדיברנו על כך, על התכניות אחרי הקורס, אני היחיד שאמר שאין לו כל כוונה באמת לעבוד בזה. אז איך קורה שלא כל כך מוחלט, הופך ליום הדרכה קבוע בשבוע?

כנראה שהכול בגלל יניב "הנוגש" לוי, רכז השחייה בבית איזי שפירא, ובמקרה גם מאמן הקבוצה שלי. בגללו בכול יום רביעי נשימתי נעתקת מחזי, לשוני נדבקת לחיקי, ואני מאבד תחושה בימיני. עוד לא יבש הכלור על המגבת לאחר המבחן המעשי וכבר שאל (הודיע) אם אני בא לעבוד אצלו.
האמת שלא נדרש הרבה כדי שכול התירוצים שהמצאתי לעצמי יתמסמסו להם. כנראה שרציתי את זה הרבה יותר ממה שחשבתי. וככה קרה שביום רביעי, בדקה לשלוש, אני עומד במלתחה ואומר לעצמי- "קח אויר, תעשה בועות ויאללה כוסואומו, לעבודה". דקה אחר כך אני כבר במים, עם התלמיד הראשון שלי. אני לא חושב שהוא יודע, אבל מעולם לא חששו מילד בן שש כמו שאני חששתי ממנו באותו הרגע.
ככול שעברו השעות והתלמידים, הרגשתי כבר יותר בטוח בעצמי, יותר משוחרר ונוח. (אני לא אגיד כמו דג במים, כי שום דג לא ישרוד את כמויות הכלור האלו) ובשיעור האחרון כבר שכחתי שזאת הפעם הראשונה שלי.

מאז עוד לא עבר שבוע, ואני כבר מתכונן לשיעור הבא. מכין "שיעורי בית"- חושב על תרגילים, על דרכים מעניינות לתקן, לשפר וללמד את התנועות. אני מניח שייקח עוד קצת זמן עד שאכיר את התלמידים שלי מספיק טוב כדי לדעת מה מתאים להם יותר ומה פחות. ובטוח שייקח להם קצת זמן להכיר אותי ולהבין מה אני דורש מהם.

מי יודע, אולי אחד מהם, פעם יעמוד על הפודיום, ואולי הוא יזכור אותי בתור המורה הראשון שלו לשחייה.

הפרדת רשויות?

היום העברתי ליובל שיעור פרטי.

בני יובל, בן שש וחצי, ומאוד אוהב שחייה. או לפחות מאוד אוהב לאהוב שחייה. מאז שחיידק השחייה דבק בי, הוא מראה את כל הסימנים לכך ש "המחלה" הזו מדבקת. יובל שוחה קצת יותר משנתיים. בהתחלה בקבוצה שבה הם יותר שיחקו מאשר שחו, כיאה לגילו המוקדם. אחר כך בשיעור פרטני, והיום בקבוצה עם ילדים גדולים ממנו, אך לא יותר טובים. (הייתי חייב קצת להשוויץ כאן).

לפני שבועיים, כשאליפות אירופה התרגשה עלינו, יובל ואני היינו דבוקים למרקע (ומחוסר ברירה גם אשתי היקרה ואפילו בננו הפעוט, וכל מי שבא לבקר). או שיותר נכון, הוא ישב מול המסך עוקב אחרי כל מקצה, ואני בין בישול למדיח, קפצתי לבדוק את רגעי השיא. תפקידו של יובל היה מאוד מוגדר, לידע אותנו מתי שוחה שחיין משלנו.
"אבא, אבא" קרא בקולי קולות, בכול פעם שאחד משלנו קפץ למים "יש יהודי".
"ישראלי יובל, ישראלי" מיהרתי לתקן.
"אההה, נכון, שכחתי, ישראלי"
וכך סיפקה לנו אליפות אירופה הזדמנות ללמוד על חשיבות הפרדת דת ומדינה.

אתמול הבטחתי לו שאעביר לו שיעור שחייה. באימון האחרון שלו היה בולט מאוד שהוא מתקשה בשחיית חזה. הוא גם מתקשה לא למשוך את עצמו עם המסלול כשהמאמנת שלו לא מסתכלת, אבל זה כבר סיפור אחר. אז אחרי האימון כשדיברנו, הוא הציע שאני אעשה לו שיעור.
עוד לפני שהתחלנו לשחות ניהלנו שיחה. ניסיתי לקבוע כללים שיאפשרו לי להתנתק לרגע מלהיות האבא שלו. "אני עכשיו המאמן ואתה צריך להקשיב למה שאני אומר בלי ויכוחים", ניסיתי לשכנע אותו ואותי, אבל גם הפעם כמו בכול ניסיונות העבר שלנו היה ברור שקשה לנו מאוד להפריד בין אבא למורה, בין תלמיד לבן.
"עכשיו אני רוצה שתשחה שתי בריכות חתירה אבל להקפיד על נשימה מהצד" אני מבקש.
"יש לי רעיון, אולי נשחק את המשחק הזה עם הצלילה והמקלות?" הוא מציע.
"לא, אנחנו עכשיו מתאמנים. כשנסיים נשחק" אני מתעקש.
"בסדר, בסדר" אומר בטון הרגזני שלו.
"ועכשיו רק רגליים" אני מבקש לאחר שסיים.
"אוף, מתי נשחק?"
"כשנסיים יובל! אמרנו שעושים אימון כמו שצריך נכון?"

וככה זה חוזר על עצמו. כשהוא לא מקשיב אני מתעצבן והוא נעלב. כשאני דורש יותר, הוא מתפנק ואני מתעצבן והוא נעלב. וכשהוא מצליח ממש יפה, אז אני מתלהב ודורש יותר ואז הוא מתפנק ואני מתעצבן והוא נעלב. בקיצור, קצת קשה לנו להבין מה מקומו של מי.
אולי בגלל זה נכון להפריד. אבא הוא אבא ומורה הוא מורה. וגם אם האבא הוא מורה, אז כשהוא אבא הוא אבא, וכשהוא מורה הוא מורה. כי אם זה נכון לדת ומדינה זה בטוח נכון גם בשבילנו, לא?

פתאום נגמר לי הכוח

פתאום, באמצע האימון, נגמר לי הכוח.
זו לא פעם ראשונה שזה קורה שנגמר לי הכוח, או יותר נכון, שבמהלך השחייה אני אומר לעצמי, "אולי די?", אבל זאת פעם ראשונה שבאמת הפסקתי את האימון. בדרך כלל כשזה קורה, אני מציב לעצמי יעדים קטנים, כאלה שקל להשיג. עוד מאה מטר, עוד 4 בריכות. לפעמים אני משחק במספרים. אם אני שוחה 1000 מטר אז אני לא אספור 40 בריכות, אני אספור 10 פעמים 4 בריכות. אם אני שוחה 1500, אז אני סופר שלושים בריכות בסדר עולה, ושלושים בסדר יורד.

אבל היום נגמר לי הכוח. לא היה לי כוח אפילו להתחיל לשחק במספרים. פשוט נגמר לי. רגע לפני שעצרתי נזכרתי בסצנה מתוך פורסט גאמפ. הסצנה ההיא בה הוא חוצה את אמריקה בריצה לאורכה ורוחבה. הוא רץ ורץ, ואנשים מצטרפים אליו ורצים אחריו. וברגע אחד נגמר לו הסוס. הוא עוצר, ומחליט לחזור הביתה. ככה הרגשתי (חוץ מהאנשים שהוא סוחף אחריו), פשוט כאילו נגמר לי הסוס.
יאמר להגנתי שזה היה אחרי יום עבודה מתיש, והאמת שכל מה שרציתי זה רק להיכנס למים, לשחות קצת ולשטוף ממני את כל היום הזה. מה גם שהימים האחרונים, ובעיקר הלילות האחרונים היו קשים מאוד. אילון, בני הקטן מצמיח עכשיו שיניים, וזה אומר המון שעות שינה שהולכות לאבדון. הפעם ההיא שאמרתי לדנה "יאללה כוסאומו, בואי נעשה עוד אחד" מראה בוודאות שישנם כמה אלמנטים שאתה פשוט שוכח מהם.

באחד הבקרים, או ה כמעט בוקר ליתר דיוק, אני ואילון שכבנו על הרצפה בסלון. אני על המזרן פעילות, והוא זוחל בכול כיוון. "יש לך עבודת רגליים לא רעה" אמרתי לו, "אבל שים לב שאתה משתמש בעיקר ברגל שמאל. אם תשתמש בשתי הרגלים באופן שווה, אתה תשמור על הכוח. ואז גם ההתקדמות שלך תהיה יותר מהירה, וגם תזחל יותר בריכות." הוא הביט בי בעיניים הכחולות הגדולות שלו כאילו הוא אומר- עזובתי אבא.

אז נכון שכל אלו תירוצים, ולהפסיק באמצע זה לא לעניין. אבל לפעמים אפשר סתם קצת לשחות, לא?. אז היום פשוט נגמר לי הכוח, וכל מה שרציתי זה רק להיזרק על הספה.