17 שניות בדרך לטוקיו

(צילום תת מימי- תומר אבני)

"תראה, יש לנו 17 שניות להוריד ב 4 שנים, עד 2020" אומר לי דויד, והביטחון העצמי, הנחישות, השלמות, הכול מצביע על כך שזה עומד לקרות.

unnamed

את דויד הכרתי בקורס מדריכי השחייה בווינגייט. ילד בלונדיני בן 19, יפה בלורית, כתפיים רחבות ויציבה של ת'ור. כל אלה הבהירו לי שלא מדובר בעוד אחד שבא לכאן כדי ללמוד כיצד ללמד שחייה. כשנכנסנו בפעם הראשונה למים זה כבר היה ברור.

אז איך בעצם התחלת לשחות?

הייתי ילד שמנמן. לא שמן, שמנמן, חמוד כזה. אז בגיל 7 ההורים שלי רשמו אותי לחוג שחייה. תוך שבועיים אמרו להם – הוא לא מתאים לפה. הוא צריך קבוצה יותר רצינית ומהר מאוד הגעתי לשחייה תחרותית. בגיל 9 התחלתי להתחרות, בגיל 11 זכיתי במדליה ראשונה, 100 גב, דקה ועשרים, מקום שלישי. לא אשכח את זה בחיים. זו הייתה גם המדליה הראשונה של האגודה. זה היה כיף.

עד כמה אתה תחרותי?

מאוד תחרותי. אפילו סתם עם חברים, ברמה של מי מגיע ראשון, או אפילו מי נרדם ראשון בטיול או משהו כזה.

וכלפי עצמך, אתה תחרותי, או יותר נכון, עד כמה אתה מחמיר עם עצמך?

פעם הייתי מאוד מחמיר עם עצמי. אם הייתי נכשל או לא מגיע לתוצאה שרציתי, התחלתי להיכנס לפרנויות ופחדים שהכול גמור, ושאם אני לא אצליח עכשיו, אז זהו, נגמר. וזה לא נכון. תמיד יש עוד הזדמנויות. תמיד יש אפשרות לשפר, להצליח.

באחד הימים, לפני תחילת השיעור, שחינו אני ודויד יחד במסלול. ביצענו תרגיל של שחיה משותפת, בו בכול פעם שפונים לאותו הכיוון נותנים כיף באוויר. בכדי להצליח לעמוד בקצב בתנועות שלו, הייתי צריך לדחוף את עצמי בכול הכוח. אחרי האימון, דויד אמר שהוא התאמץ להאט את עצמו כדי לעמוד בקצב שלי. עד כדי כך המרחק בינינו גדול.

מה המקצה העיקרי שלך?

ארבע מאות מטר מעורב. אבל גם 200 מעורב, וגם גב, ופרפר.

ואיך מגיעים להתרכז דווקא ב 400 מעורב?

התחלתי כשחיין גב. בגיל 13 השגתי 4 מדליות באליפות ישראל, זהב במאה מטר ומאתיים מטר, ומדלית כסף ב- 200 מעורב. התחלנו להתאמן במעורב ופתאום קלטנו שיש כאן משהו, ופתאום אני באליפות ישראל 10 שניות לפני מקום שני. אז התמקדנו בזה, והשיא היה בשנה הראשונה שלי בווינגייט, הורדתי 12 שניות מהשיא האישי שלי בבריכות קצרות וקבעתי את הקריטריון לפסטיבל נוער אירופאי. חוויה מדהימה, כפר אולימפי, מאוד מרגש. לצערי התוצאות שם לא היו טובות. שבועיים לפני הפסטיבל אבא שלי נפטר, והשבעה יצאה על האימונים. הייתי יוצא ב- 4 בבוקר וב-10 בלילה מהשבעה לאימונים לקראת פסטיבל הנוער. ואז גם נגמרה התקופה "היפה" שלי בשחייה.

כלומר?

הקפיצות הגדולות בזמנים, השיפורים הגדולים נגמרו. לא הגעתי כבר לאותן התוצאות.

עד כמה זה קשור לאבא שלך? עד כמה הוא היה מעורב בשחייה?

מאוד. אני אתן לך דוגמא – לא משנה איזו תחרות זאת הייתה, לא משנה איפה, לא משנה מתי, הוא היה עוזב הכול ובא עם דבר אחד ביד. מצלמה. הוא היה נעמד במקום הכי הזוי בבריכה ומצלם. ולא משנה מה, לפני כל משחה הייתי רואה אותו שם. וזה היה נותן לי כוח מטורף. כשהייתי רואה אותו שם בבריכה ידעתי שהוא איתי שם. ובסוף התחרות, לא משנה אם ניצחתי או לא (למרות שבדרך כלל הייתי מנצח), היינו יושבים בבית וצופים בקלטת. היינו נותנים הערות, ובסוף ההקלטה אומרים את התאריך, איזה תחרות וכמה עשיתי. וממש עקבנו ככה אחרי כל תחרות.

יש לך עוד את הקלטות?

כן, אבל אני לא מסוגל לגעת בהן, זה קשה מידי.

ממה הוא נפטר?

סרטן במוח.

בן כמה היית?

15

זה שינה אותך?

בטח. נגמר להיות ילד.

הרגשת את זה? שזה הזמן להפסיק להיות ילד? שצריך להתבגר?

אם הרגשתי? אמרו לי זהו, דויד זה נגמר. אז לקחתי את עצמי בידיים ומאז אני לימדתי את עצמי לעשות הכול, לקדוח, לצבוע, אפילו לתקן את מכונת הכביסה למדתי אחרי הרבה מאוד ניסיונות.

דויד

לפני הריאיון הגעתי אל בריכת האימון של אגודת השחייה, "עירוני הוד השרון" שם דויד מתאמן, לצפות בו קצת ולנסות להבין מה עושה ספורטאי תחרותי באימון ששונה מאימון של חובב כמוני. הם היו כעשרה שחיינים, בגילאים שונים. הם עשו אימון רגוע, כך הגדיר את זה המאמן שלהם, כי זה היה האימון השלישי באותו ערב. לי זה לא היה נראה רגוע.
"הבעיה של דויד היא לא בבריכה" אומר לי המאמן שלו. "אצל דויד הבעיות מתחילות מחוץ למים. הוא חזק, הוא מתאמן ברצינות, בכול הכוח. אבל על דויד עברו שנתיים לא קלות בווינגייט, הוא לא התקדם מספיק."

אז מה התכניות? לאן אתה מכוון בעצם? אני שואל את דויד.

התכנית הגדולה? טוקיו, 2020. לשם אני מכוון. ויש לי 17 שניות להוריד ב- 4 שנים כדי לקבוע את הקריטריון.

וזה ראלי? 17 שניות זה המון.

נכון זה באמת הרבה. אבל אני מאמין בתוכנית האימון שלי, ואני באמת מאמין במאמנים שלי ומאמין בעצמי. ואני יודע שאני יכול לעשות את זה. אני לא אשקר לך, זה לא פשוט. כרגע התנאים הם לא אופטימליים. היום לדוגמה, עשיתי אימון בוקר, אחרי האימון הייתי גמור. במקום ללכת הביתה ולהתאושש לאימון הבא, הלכתי לצבא וצבעתי קיר. אחר כך חזרתי הביתה. נחתי אולי חצי שעה וחזרתי לבריכה לעבוד. ואחר כך היו לי עוד שני אימונים. שחיין שרוצה להגיע לאולימפיאדה צריך להתרכז באימונים. הוא לא עובד, הוא לא צובע קיר בצבא. הוא מתאמן ונח. מתאמן ונותן לגוף שלו להתאושש לקראת האימון הבא. וכרגע אצלי הכול מתנגש אחד עם השני. השחייה עם הצבא עם העבודה. וזה מאוד מאוד קשה להגיע ככה לתוצאות שאני מכוון אליהם.

אתה לא מקבל תמיכה?

אני מקבל מהאגודה המון עזרה, ואני מקבל גם מלגה לצורך ציוד והוצאות על מחנות אימונים וכאלה. אבל אני חייב לעבוד כדי לעזור בבית וכדי לכלכל את עצמי. וזה לא פשוט.

והמשפחה?

אמא שלי ואחותי מאוד תומכות בי ועוזרות והכול במה שהן יכולות. הן באות לכול תחרות ומעודדות. הכי כיף זה כשסבתא באה. כשסבתא נמצאת בבריכה אני חייב לשחות הכי מהר שאני רק יכול."

וספונסרים, חסויות?

זה היה מאוד יכול לעזור כרגע, אבל זה בשלב קצת יותר מתקדם. כרגע המטרה היא מדליה ראשונה באליפות ישראל לבוגרים. כל מדליה. לא משנה איזה צבע, העיקר שתהיה מדליה.

ומה התכניות מעבר לשחייה?

לעתיד? אני רוצה להיות מסוגל לספק למשפחה שלי את כל מה שהם יצטרכו, לקנות לאמא שלי בית. שהכסף לא יהיה העניין בחיים שלי.

רגע לפני סוף הריאיון אני מחפש לדעת עוד דבר על דויד. הרי לאדם עם מטרה ברורה כל כך יש דמות שהוא נושא אליה עיניים.

מי האיידול שלך?

זה ישמע שחוק אבל זה מייקל פלפס. ואני אגיד לך למה. בתור התחלה אנחנו שוחים את אותם מקצים. אבל חוץ מזה, נגיד כשאנחנו במחנה אימון, אנחנו קורעים את הצורה. שלושה אימונים ביום. בכול בכוח, נותנים את הנשמה. אבל אתה יודע שעוד מעט נגמר המחנה אימונים וזהו, חוזרים הביתה, לשגרת אימונים רגילה. מייקל פלפס עבד ככה, ארבע שנים ברצף! בלי שבתות, ובלי מנוחות וחופשים. ואחרי שאתה חווה את כל זה אתה מצליח להבין מאיפה מגיעים הסיפורים על סמים ונהיגה בשכרות. כי אחרי עבודה כל כך קשה ואינטנסיבית, הבן אדם חייב להתפרק.

כשהגעתי הביתה אחרי הריאיון עם דויד, לא יכולתי להיכנס למיטה. הילד הזה הדהים אותי. הנחישות שלו, המסירות למטרה הזו שהוא מכוון אליה, היא לא מובנת מאליה אצל אף אחד, בטח ובטח לא אצל בחור בגילו. זה לא פשוט לאבד אדם כל כך משמעותי בחייך בגיל כל כך צעיר ולהישאר ממוקד מטרה, או אפילו להתכוונן עליה יותר. שכשכולם מסתכלים על האיידול שלו כמכונת מדליות, הוא רואה בו את הצד האחר. את הפגיעות, את הצד האנושי. ואני חושב שזה מה שבולט אצל דויד, אמנם החזות שלו מציגה דבר אחד- ילד בלונדיני, יפה, ילד שמנת מהוד השרון. אבל לא צריך לגרד הרבה את הקליפה כדי למצוא שם סיפור שונה לגמרי.
" 4 שנים, 17 שניות. רק תגיע לטוקיו ואני אעמוד שם בקהל לראות אותך" אני מבטיח לו בלב רגע לפני שאני הולך לישון.

(צילום תת מימי תומר אבני.)

דויד 2

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s