פעם ראשונה שלי

בכול חופש בתקופת ילדותי הלכתי עם אבי לעבודה.
אני די בטוח שזה היה יותר כדי לתת לאימא שלי מעט שקט ממני, מאשר שאבא שלי היה באמת זקוק לעזרתו המכונאית והבנתו הטכנית של ילד בן 6, אבל לי זה לא שינה הרבה. ולכן, חלק נכבד מנוף ילדותי הוא אזור התעשייה של אשדוד.
באחת הפעמים שלח אותי אבי אל המסגר השכן, פרוספר, לקטוף קצת נענע שיהיה לתה של צהריים. הלכתי בנחישות לבצע את המטלה הכל כך חשובה. כשביקשתי מפרוספר נענע הוא הצביע על הגינה ואמר לי- "לך קטוף כמה שאתה צריך". אז הלכתי וקטפתי. וכמו ילד, קטפתי כמה שאני צריך ומכול הלב. כעבור רגע צעקות שבר התגלגלו לעברי. נהג משאית גדול גוף התנפל עלי בצעקות. "מה אתה עושה? לא ככה קוטפים" ועוד כהנה וכהנה. ברחתי כל עוד נפשי בי אל אבא.
" מה קרה?" שאל כשראה אותי מגיע נסער.
" האיש הזה צעק עלי כשקטפתי את הנענע. מה הוא רוצה? זאת פעם ראשונה שלי"
את אבא שלי זה מאוד הצחיק. עד היום אבא שלי אוהב להקניט אותי- "מה אתה רוצה? זאת פעם ראשונה שלי", הוא אומר לי בכול פעם שהוא מתנסה בדבר חדש.
אתמול באכזיב, זו הייתה פעם ראשונה שלי על הפודיום.

מיד לאחר משחה תל אביב נרשמתי למשחה אכזיב. חווית המים הפתוחים השאירה אותי פעור פה ונלהב, רעב לעוד. לשמחתי הסתבר שמשחה אכזיב יוצא בסוף השבוע לאחר יום העצמאות, ובמקרה השנה הוא גם חל ביום הולדתי. חיש מהר מצאתי לנו בית לסופ"ש בישוב כליל שבצפון, ויצאנו כל המשפחה לחופש.
ימי הולדת לא עוברים לי לרוב בכיף. להיפך. יום הולדת תמיד מהווה איזה שהוא יום של חשבון נפש, מדידת ההישגים מול הכישלונות, ההצלחות מול הוויתורים, אשתי היקרה בכול שנה מנסה לארגן לי איזו מסיבה, מפגש חברים, וכמעט תמיד אני מסכל את תכוניותיה בחוסר רצון. אך השנה גם בגלל הולדת בני הקטן והחדש, וגם בגלל השחייה שהפכה לחלק כל כך חשוב בחיי, שום דיכאון לא נרשם באופק. להיפך. הסופ"ש שהתרגש עלינו והמשחה המתקרב רק המתיקו והעלו את ההתרגשות.

ביום שבת, לאחר יומיים של טיולים בצפון, ואוכל, והמון שקט ושלווה וירוק, עמדתי על שפת הים חבוש בכובע ומשקפת, ולצדי שאר חבריי למשחה ה 1500 מטר. רגע אחר כך אני כבר חותר במרץ, כדי להגיע אל קו הסיום מהר ככול האפשר. במשחה תל אביב קבעתי תוצאה של 32.40, חמישי בקבוצת הגיל. בשנה הבאה אני עובר קבצת גיל, ולך תדע מה מחכה שם, אז אני חייב לשפר. הרגשתי שאני שוחה מהר וטוב, הקפדתי על תנועות ארוכות, על נשימה רגועה, הרמתי את הראש בכול שני מחזורי ידיים כדי לא לשחות בזיגזג. המים היו כל כך נעימים, קרירים במידה הנכונה. הראש היה במקום הנכון, מרוכז ומפוקס, לא חושב יותר מידי, מצד שני לא נרגע יותר מידי. בדרך חזרה אל הצוף הראשון, בשליש האחרון של השחייה, גיליתי שלצדי שוחה דויד צ'רניך, חבר מהקורס בווינגייט ואחד השחיינים היותר מדהימים שראיתי. הוא שחה את ה 5000.

זה תמיד מעניין לשחות ליד שחיין מקצועי. היעילות שבתנועות, הניצול המקסימלי של הגריפה. הקלות והפשטות שהגוף זז במים, כל אלו מיצרים תנועה כל כך יעילה במים וכל כך מהירה, שאנחנו, חובבי שחיה שאינם בעלי רקע ספורטיבי מקצועי, יכולים רק להתקנא בה. כששחיתי לידו, אני הייתי לקראת סיום ה 1000, הוא ככול הנראה היה לקראת סיום ה 4000, והוא עקף אותי ברגע, כמו אופנוע ים ליד סירת פדלים. כמו כריש ליד דג מלוח.
כשהגעתי לחוף הייתי מותש. נתתי כל מה שהיה לי וזה לא הספיק לשיפור התוצאה. קבעתי זמן סיום של 33.5, דקה ועשר שניות יותר. אבל… הייתי שני בקבוצת הגיל. וזה אומר לעמוד על הפודיום.

עכשיו, אני יודע שזה רק משחה ולא תחרות, ואין לזה שום משמעות מעבר לקצת כיף והרגשה טובה. אבל האושר שהרגשתי, והחיוך על פניו של בני כשהלך עם המדליה על צווארו ואמר בקול וגאווה גדולה – "אבא שלי אלוף" כל זה שווה יותר מכל דבר אחר בעולם.

אכזיב 2016

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s