איתן, במלרע.

את איתן אני פוגש בבית קפה בתל אביב. הוא יושב מול יומן ומחשב, ותוך כדי שיחת טלפון הוא מסמן לי לשבת ומתנצל. אני מבין מהשיחה שהוא מוסר פרטים על שיעורי השחייה בבית הספר שברשותו.
"אני מאוד שירותי" הוא אומר לי אחר כך במהלך הריאיון. "איתי מדברים בטלפון לקבוע שיעורים, אני מנהל את החוגים. יותר מזה, אני מאמין ששחייה הוא מוצר צריכה בסיסי, וכול אחד צריך לדעת לשחות. ובגלל שאני הייתי בצד השני כל כך הרבה שנים, בלימוד שחיה, ובחוג, ובאגודה ובווינגייט, ואני יודע מה זה אומר לכיס של ההורה, אז בבית הספר שלי אני אומר, אם אתה לא מרוצה, אם לא קיבלת ערך לכסף שלך, אל תשלם." אבל בינינו איך אפשר להיות לא מרוצה כשאיתן אורבך, שחיין אולימפי, אולי הדמות שהכי מזוהה עם עולם השחייה הישראלי, הוא המורה של הבן שלך לשחייה?

– "אז למה אתה, איתן אורבך, השחיין הישראלי הראשון ועד לא מזמן היחיד שהשתתף בגמר אולימפי, לא לוקח את הידע שלו, ואת היכולת והניסיון שלו והולך לחפש את השחיין הבא של ישראל ,להיות כמו ליאוניד קאופמן לדוגמא. למה ילדים?"

"עשיתי את זה. עבדתי עם שחיינים בכול הרמות, מילדים ועד הרמות הגבוהות. ואני יכול להגיד לך, שעבודה עם ילדים, אותי, הכי מספקת. בבית הספר לשחייה הראשון שלי עשיתי את הכול, לימוד, טלפונים, גביה , הכול. ומזה אני הכי נהניתי. מה גם שהחומר האנושי אצל ילדים שונה מכול דבר אחר. חוץ מזה, שכדי להיות מאמן טוב אתה לא צריך להיות שחיין טוב, ולהיפך. מאמן טוב צריך תכונות שונות משחיין טוב. אני לא חושב שנכון להשוות אותי ללאוניד. אני הייתי ספורטאי מצוין, ואני חושב שאני גם מאמן מצוין, אבל פחות מעניין אותי להתעסק באימון שחיינים מקצועיים. מה גם שבאיזשהו מקום זה לחזור לאותו עולם שכבר הייתי בו רק מהצד השני"

– "מתי ידעת שאתה רוצה לעזוב את העולם הזה? הייתה נקודה מסוימת או שזה תהליך שנבנה?"

"אני פרשתי בתחילת 2002. בתחילת העונה אמרתי ללאוניד שאני לא בטוח שאני רוצה להמשיך, אז החלטנו שנתחיל בנפרד מהקבוצה בכול בוקר ונראה איך נתקדם משם. ככה כל בוקר משש עד שמונה בבוקר. ויום אחד אני במים ממש בתחילת האימון, משהו כמו שש וחצי, ואני שואל את עצמי: איתן בשביל מה אתה שוחה? ואני עונה לעצמי- כדי להשתפר. ומה זה אומר להשתפר? באולימפיאדה הקודמת הייתי בגמר, נכון במקום השמיני, אבל זה גמר. אז מכאן להשתפר זה מדליה. כי מבחינתי מקום רביעי עד שמיני זה אותו דבר. שאלתי את עצמי, איתן, אתה יכול להביא מדליה? לא, יהיה לי מאוד מאוד קשה לעשות את זה. אז אם לא, מה הטעם? למה אני שוחה? הרי אני לא מחפש לשחזר את פעם שעברה כי שם הייתי כבר. באותו רגע אמרתי לעצמי, אם ככה אז די. הפסקתי לשחות, יצאתי מהמים והלכתי. לאוניד לא הבין מה קרה, חשב שהתעייפתי, שלא באתי טוב באותו היום. הלכתי הביתה וההכרה הזו שזה הסוף באה אלי באותו הרגע. בכיתי, ונתתי לעצב הזה לסחוף אותי. הגעתי הביתה, נכנסתי למיטה ובדמעות אמרתי לחברה שלי שעדיין ישנה, זהו, נגמר. והיה פה מצד אחד שחרור, סוף של משהו שהיה עד עכשיו חלק מאוד גדול מהחיים שלי, ומצד שני פתאום לא ידעתי איך להגדיר את עצמי, כי עד עכשיו אני הייתי ספורטאי. אז מה אני עכשיו? סטודנט?"

לא קשה לראיין את איתן, להפך. הוא חולק, הוא מספר, הוא מאוד משתף פעולה. לראיון הגעתי מלא בחששות. זה הריאיון הראשון שלי. אולי קפצתי קצת מעל הפופיק? אבל מהר מאוד הבנתי שזה הולך להיות אחרת ממה שחשבתי. עוד לפני שהתחלנו את הריאיון, איתן שואל עלי, מי אני? מה הקשר שלי לשחייה? סיפרתי לו קצת עלי, על הרקע שלי, ועל כך שיש לי בן בגיל של התלמידים שלו.

-"מה אתה מביא אתך לבית הספר? במה בית הספר של איתן אורבך שונה מבתי ספר אחרים?"

"האני מאמין שלי זה שדבר ראשון לימוד שחייה צריך להיות כיף. התלמיד, הילד, צריך ליהנות מזה ולרצות את זה. אם יבוא אלי הורה ויגיד לי- שמע, אני רוצה שהבן שלי ילמד לשחות אבל הוא לא רוצה, אז תהיה לנו בעיה. כי זה לא יעבוד. הוא לא ירצה להיכנס למים, או יפחד, או לא יתחבר למורה, או לא ירצה להגיע. זה לא יזרום. זה צריך לבוא ממנו. כי ברגע שהוא נהנה יש לנו בסיס לעבודה. אני מאוד אוהב את ענף השחייה, וחשוב לי שכמה שיותר אנשים ישחו, וככול שיותר אנשים ישחו, ככה הקדקוד של הפירמידה יגדל. לא מיד, זה תהליך אבל זה יקרה. וכמובן שברמה המקצועית יש לי את הידע והניסיון הכי גדול שיש בתחום. לדוגמא, אנחנו מתחילים ללמד קודם כל חזה. למרות שאני יודע שחתירה נשמע יותר סקסי, ונראה יותר טוב ושהיום הרוב מלמדים קודם חתירה"

– "אז למה דווקא חזה קודם?"

" קודם כל כי חתירה זה סגנון קשה יותר אירובית. חזה לא. קשה יותר ללמד חזה, יש שם תנועות פחות טבעיות, אבל לאורך זמן ומרחק, חתירה יותר קשה לביצוע. לילד יהיה קשה מאוד לסיים בריכה בחתירה. בחזה הוא יצליח, אולי יותר לאט, אבל יצליח. דבר שני, לא תמיד אנחנו שוחים בבריכה, לפעמים סתם משחקים בעמוקים, או בים. איך יותר קל להישאר על פני המים? עם הרגליים בצורת חתירה כמה זמן אפשר להחזיק? דקה? עם הרגליים חזה הרבה יותר קל יהיה להישאר על פני המים. סגנון שחייה חזה הוא הרבה יותר בסיסי מחתירה, אתה לא בהכרח תשחה מהר, אבל אתה יכול לשחות. אפשר לזרוק אותך לעמוקים ותוכל להסתדר."

– "ומהאתה מחפש במדריכים?"

"אני מעסיק רק מדריכים עם תעודה. אבל מה שאני באמת מחפש במדריך זו הגישה. הכי חשוב זו הגישה לילדים, הגישה לשחייה. כי את הטכניקה מאוד פשוט ללמד, אתה לא באמת צריך תעודה בשביל זה. אבל גישה זה משהו שאי אפשר ללמוד. גם לא חשוב לי מאיזו שיטה הם באים. כלומר יש את האני מאמין שלי שאני מעביר לכול המדריכים, קודם רגליים או ידיים, אבל אני נותן להם את החופש להעביר את השיטה שמתאימה להם. הכי חשוב זה איך לדבר אם הילדים ואיך להתנהג עם ההורים, ולשמור על ביטחון שמקרין גם לתלמידים. ללמד זה דבר שלומדים, וצריך את הניסיון וההתנסות, אבל הגישה, זה הכי חשוב בעיניי."

"ומבחינת הורים, מה מידת המעורבות הנכונה להורה שרוצה שהבן שלו יהיה שחיין?"

" תראה, במשך השנים בתחום ראיתי הכול, ראיתי הורים שבאים, שמים את הילד באימון והולכים. וראיתי הורים שעומדים על שפת הבריכה עם סטופר מאחורי הגב ומודדים זמנים, ואחר כך גם באים לילד ואומרים לו למה עשית ככה, ואיך נשפר את זה. יש ילדים שזה מתאים להם ויש כאלו שזה מתאים. המידה הנכונה היא איפה שהוא באמצע. להיות מעורב במידה. להתעניין, לבוא ולצפות בתחרויות, אבל שהילד לא יחיה בתוך הלחץ הזה, שהבית יהיה סביבה שונה. אתה רוצה שהילד יתקדם וימשיך, תשאיר את זה במסגרת של כיף, בלי לחץ. הרבה פעמים ילדים שמגיל שבע קורעים את המים, בגיל חמש עשרה זהו, נשרפים, עוזבים את זה. אתה רוצה לדרבן אותו, תעשה את זה בדרך אחרת. ילד שרואה את אבא שלו או אמא שלו שוחים, או רצים, ירצה להיות כמוהם. זה ידרבן אותו, הדוגמא האישית תידחף אותו, הוא ירצה להיות כמוהם אתה תראה שהוא יבוא לבריכה בכיף."

"אתה עדיין אוהב לשחות?"

"כן, מאוד. אפילו אולי יותר מפעם."
– "באמת יותר מפעם?"
"כן, התחלתי לשחות בגיל צעיר מאוד, בחמש וחצי למדתי לשחות וחזרתי אל הבריכה בגיל שלוש עשרה. ומשני אימונים בשבוע זה הפך לשלוש, וארבע ותשע ועשר וארבע עשרה, ואיפה שהוא בדרך זה הפך לקריירה. עברתי לווינגייט וחייתי בסביבה שכולם עושים את אותו הדבר. דווקא בארה"ב שהתאמנתי התחילו יחסי "אהבה/שנאה" שלי לשחייה. האימונים היו מאוד קשים ובלי הגיון, ואינטנסיביים מאוד. ולא באמת האמנתי בהם, וכשאתה לא ממש מאמין בהם הרבה יותר קשה לבצע. מאז תמיד לפני אימון הייתי מגיע בחשש כלשהו. היום, היום אני שוחה פעמיים בשבוע, בלי זמנים בלי לחץ, בקבוצה עם הווי, אף אחד לא עומד לי על הראש."

לא ממש שמתי לב אבל כבר שעה כמעט עברה, וברור לי שאני צריך לשחרר את איתן לענייניו. הרי זו בדיוק תחילתה של עונת לימוד השחייה, וכול טלפון שהוא לא עונה בגללי זה מקום שאולי מתפספס בשיעור.

– "יש לך טיפ לשחיין חובב?"

"טיפ? תמצא לך את המסגרת הנכונה לך. יש כאלו שמעדיפים לשחות לבד. יש כאלה שבקבוצה. אני יכול להעיד על עצמי שאחרי הרבה שנים ששחיתי בכול מיני מקומות ולבד ובקבוצות, אני שוחה היום במסגרת שיש בה ימים ושעות קבועות, ויש הווי וחברה, ולי זה מאוד כיף. אז הטיפ שלי הוא שתמצא לך מסגרת שתהנה ממנה, שמתאימה לך ונוחה לך."

כשאיתן מדבר על עצמו הוא קורא לעצמו איתן, במלרע.
אני אוהב כשמקפידים בשמות על הגייה במלרע. אולי זה תסביך של ילד עם הברה אחת, ואולי זו החיבה שלי לפינה של אבשלום קור, אבל הגייה נכונה של שמך הפרטי אומרת הרבה עליך כבנאדם. הוא גם לא מתקן אותך כשאתה טועה בהטעמה של שמו, הוא פשוט הוגה את שמו כפי שצריך, ואתה מבלי לשים לב, נסחף אחריו, דבק במלרע. הרי זה מה שמורה טוב אמור לעשות, לא?

eithanswim.com

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s