יאללה כוסאומו

היום, כשאני תנועה וחצי מגיל ארבעים (39 עוד שבועיים), אני יכול להגיד בוודאות שההחלטות הטובות ביותר שלי התחילו במשפט- "יאללה כוסאומו, מה כבר יכול להיות?" למשל- "יאללה כוסאומו, אני טס אחריה להודו, מה יכול להיות", או, " יאללה כוסאומו, נציע נישואים, היא לא תגיד לי לא", או, "יאללה כוסאומו, נקנה בית, במקסימום נמכור אותו" ואפילו, " יאללה כוסאומו, עושים עוד ילד, במקסימום לא נישן איזה שלוש שנים."

"יאללה כוסאומו, אני משתתף במשחה" אמרתי לדנה ביום שישי בלילה, אחרי שמהבוקר ועד לאותו הרגע, שיניתי את החלטתי בלי הפסקה. לפחות חמישים פעמים באותו היום החלטתי לשחות ואז מצאתי סיבה שלא – כי אני לא מוכן, עדיף להתאמן ולשחות באכזיב. כי המים קרים, ועדיף לחכות שיתחממו. כי אני לא בכושר, כי אני שמן, כי אין חנייה בתל אביב, כי אני שוקל להתחיל לשמור שבת. בשישי בערב, אחרי שהבנתי שסבלנותה של זו שסובלת אותי כבר כל כך הרבה זמן, עומדת לפקוע, התקשרתי לאלי – חבר מקורס מדריכיי השחייה, שחיין מים פתוחים ומנטור בנשמה. כי אם יש מישהו שיעזור לי להחליט זה אלי.
"קטן עלייך, אתה אוכל את זה בלי מלח." אמר ורק הזכיר לי עד כמה המליחות של המים היא גם גורם לחשוב עליו. "אני שוחה את ה 5000, נפגש אחר כך" אמר ויכולתי לשמוע את בלוריתו מתנפנפת בגאון. 5000? באמת? ואני מתבכיין על פקקטה 1500 מטר? וברגע זה גמלה ההחלטה בליבי. נשחה. אז אספתי מספר טיפים אצל חברי קבוצת השוחים בצוק כהכנה. לשתות הרבה מים, לשחות עם חבר, לאכול תמר, ובעיקר ליהנות מהחוויה.
ביום שבת התעוררתי בארבע וחצי, פעם ראשונה שהקדמתי את התינוק. בחמש כבר הייתי מוכן ומזומן. עכשיו נשאר לחכות עוד שעתיים ששאר הבית יהיה מוכן גם כן. אחרי שעתיים יצאנו לדרך כשאני במצב צבירה תוסס, לחוץ ומתרגש, מת להתפוצץ, וכמובן שכל רמזור שנפגשנו בדרך טרח להציג לנו בגאווה שהאור האדום בו תקין. כשהגענו אל חוף גורדון אני כבר פקעת עצבים, ועוד רגע פורץ ממני פרפר רצחני.

באופן מוזר, ברגע שנגעתי בחול הים נרגעתי, הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. אולי בגלל אויר הים בבוקר והרוח הנעימה שנשבה, ואולי בגלל קבוצת האנשים שהתכנסה בדיוק לאותה מטרה כמוני, לשחות. וכולם מחייכים, ושמחים ונרגשים ומתרגשים. והנה מתכנסים כולם, ומקבלים תדרוך קצר, ראש העיר מזניק אותנו, והופ אני במים.
התחלתי מהר מידי ולא הצלחתי להוריד את הקצב. כנראה בגלל ההתרגשות. גם נשמתי מהר, כל שתי תנועות. אבל החלטתי לא להילחם בזה, ולתת לעצמי להירגע. וזה עבד, בערך אחרי 500 מטר התחלתי להיכנס לקצב הנכון לי. מידי פעם שכחתי שאני בים וגרגרתי מים, פחות מומלץ. במצוף הגדול (והחדש) הראשון, דרסו אותו (פיזית) חבורת כרישים אנושית, שהראתה לי שאפשר לשחות הרבה יותר מהר ממה שחשבתי.
כעבור 32 דקות וקצת (אם אני זוכר נכון) עברתי שוב בשער. כשאני מתנשף ומתנשם הרגשתי בזוג ידיים קטנות שמחבקות אותי. בני הבכור, מחייך אלי בחיוך בלי שן ואומר לי- "אבא אתה הגיבור שלי". רק בשביל זה היה שווה כל רגע במים.

אז כן, יאללה כוסאמו זו לפעמים הדרך הכי נכונה לעשות דברים. ויאללה כוסאמו נפגש באכזיב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s