ארכיון חודשי: מאי 2016

17 שניות בדרך לטוקיו

(צילום תת מימי- תומר אבני)

"תראה, יש לנו 17 שניות להוריד ב 4 שנים, עד 2020" אומר לי דויד, והביטחון העצמי, הנחישות, השלמות, הכול מצביע על כך שזה עומד לקרות.

unnamed

את דויד הכרתי בקורס מדריכי השחייה בווינגייט. ילד בלונדיני בן 19, יפה בלורית, כתפיים רחבות ויציבה של ת'ור. כל אלה הבהירו לי שלא מדובר בעוד אחד שבא לכאן כדי ללמוד כיצד ללמד שחייה. כשנכנסנו בפעם הראשונה למים זה כבר היה ברור.

אז איך בעצם התחלת לשחות?

הייתי ילד שמנמן. לא שמן, שמנמן, חמוד כזה. אז בגיל 7 ההורים שלי רשמו אותי לחוג שחייה. תוך שבועיים אמרו להם – הוא לא מתאים לפה. הוא צריך קבוצה יותר רצינית ומהר מאוד הגעתי לשחייה תחרותית. בגיל 9 התחלתי להתחרות, בגיל 11 זכיתי במדליה ראשונה, 100 גב, דקה ועשרים, מקום שלישי. לא אשכח את זה בחיים. זו הייתה גם המדליה הראשונה של האגודה. זה היה כיף.

עד כמה אתה תחרותי?

מאוד תחרותי. אפילו סתם עם חברים, ברמה של מי מגיע ראשון, או אפילו מי נרדם ראשון בטיול או משהו כזה.

וכלפי עצמך, אתה תחרותי, או יותר נכון, עד כמה אתה מחמיר עם עצמך?

פעם הייתי מאוד מחמיר עם עצמי. אם הייתי נכשל או לא מגיע לתוצאה שרציתי, התחלתי להיכנס לפרנויות ופחדים שהכול גמור, ושאם אני לא אצליח עכשיו, אז זהו, נגמר. וזה לא נכון. תמיד יש עוד הזדמנויות. תמיד יש אפשרות לשפר, להצליח.

באחד הימים, לפני תחילת השיעור, שחינו אני ודויד יחד במסלול. ביצענו תרגיל של שחיה משותפת, בו בכול פעם שפונים לאותו הכיוון נותנים כיף באוויר. בכדי להצליח לעמוד בקצב בתנועות שלו, הייתי צריך לדחוף את עצמי בכול הכוח. אחרי האימון, דויד אמר שהוא התאמץ להאט את עצמו כדי לעמוד בקצב שלי. עד כדי כך המרחק בינינו גדול.

מה המקצה העיקרי שלך?

ארבע מאות מטר מעורב. אבל גם 200 מעורב, וגם גב, ופרפר.

ואיך מגיעים להתרכז דווקא ב 400 מעורב?

התחלתי כשחיין גב. בגיל 13 השגתי 4 מדליות באליפות ישראל, זהב במאה מטר ומאתיים מטר, ומדלית כסף ב- 200 מעורב. התחלנו להתאמן במעורב ופתאום קלטנו שיש כאן משהו, ופתאום אני באליפות ישראל 10 שניות לפני מקום שני. אז התמקדנו בזה, והשיא היה בשנה הראשונה שלי בווינגייט, הורדתי 12 שניות מהשיא האישי שלי בבריכות קצרות וקבעתי את הקריטריון לפסטיבל נוער אירופאי. חוויה מדהימה, כפר אולימפי, מאוד מרגש. לצערי התוצאות שם לא היו טובות. שבועיים לפני הפסטיבל אבא שלי נפטר, והשבעה יצאה על האימונים. הייתי יוצא ב- 4 בבוקר וב-10 בלילה מהשבעה לאימונים לקראת פסטיבל הנוער. ואז גם נגמרה התקופה "היפה" שלי בשחייה.

כלומר?

הקפיצות הגדולות בזמנים, השיפורים הגדולים נגמרו. לא הגעתי כבר לאותן התוצאות.

עד כמה זה קשור לאבא שלך? עד כמה הוא היה מעורב בשחייה?

מאוד. אני אתן לך דוגמא – לא משנה איזו תחרות זאת הייתה, לא משנה איפה, לא משנה מתי, הוא היה עוזב הכול ובא עם דבר אחד ביד. מצלמה. הוא היה נעמד במקום הכי הזוי בבריכה ומצלם. ולא משנה מה, לפני כל משחה הייתי רואה אותו שם. וזה היה נותן לי כוח מטורף. כשהייתי רואה אותו שם בבריכה ידעתי שהוא איתי שם. ובסוף התחרות, לא משנה אם ניצחתי או לא (למרות שבדרך כלל הייתי מנצח), היינו יושבים בבית וצופים בקלטת. היינו נותנים הערות, ובסוף ההקלטה אומרים את התאריך, איזה תחרות וכמה עשיתי. וממש עקבנו ככה אחרי כל תחרות.

יש לך עוד את הקלטות?

כן, אבל אני לא מסוגל לגעת בהן, זה קשה מידי.

ממה הוא נפטר?

סרטן במוח.

בן כמה היית?

15

זה שינה אותך?

בטח. נגמר להיות ילד.

הרגשת את זה? שזה הזמן להפסיק להיות ילד? שצריך להתבגר?

אם הרגשתי? אמרו לי זהו, דויד זה נגמר. אז לקחתי את עצמי בידיים ומאז אני לימדתי את עצמי לעשות הכול, לקדוח, לצבוע, אפילו לתקן את מכונת הכביסה למדתי אחרי הרבה מאוד ניסיונות.

דויד

לפני הריאיון הגעתי אל בריכת האימון של אגודת השחייה, "עירוני הוד השרון" שם דויד מתאמן, לצפות בו קצת ולנסות להבין מה עושה ספורטאי תחרותי באימון ששונה מאימון של חובב כמוני. הם היו כעשרה שחיינים, בגילאים שונים. הם עשו אימון רגוע, כך הגדיר את זה המאמן שלהם, כי זה היה האימון השלישי באותו ערב. לי זה לא היה נראה רגוע.
"הבעיה של דויד היא לא בבריכה" אומר לי המאמן שלו. "אצל דויד הבעיות מתחילות מחוץ למים. הוא חזק, הוא מתאמן ברצינות, בכול הכוח. אבל על דויד עברו שנתיים לא קלות בווינגייט, הוא לא התקדם מספיק."

אז מה התכניות? לאן אתה מכוון בעצם? אני שואל את דויד.

התכנית הגדולה? טוקיו, 2020. לשם אני מכוון. ויש לי 17 שניות להוריד ב- 4 שנים כדי לקבוע את הקריטריון.

וזה ראלי? 17 שניות זה המון.

נכון זה באמת הרבה. אבל אני מאמין בתוכנית האימון שלי, ואני באמת מאמין במאמנים שלי ומאמין בעצמי. ואני יודע שאני יכול לעשות את זה. אני לא אשקר לך, זה לא פשוט. כרגע התנאים הם לא אופטימליים. היום לדוגמה, עשיתי אימון בוקר, אחרי האימון הייתי גמור. במקום ללכת הביתה ולהתאושש לאימון הבא, הלכתי לצבא וצבעתי קיר. אחר כך חזרתי הביתה. נחתי אולי חצי שעה וחזרתי לבריכה לעבוד. ואחר כך היו לי עוד שני אימונים. שחיין שרוצה להגיע לאולימפיאדה צריך להתרכז באימונים. הוא לא עובד, הוא לא צובע קיר בצבא. הוא מתאמן ונח. מתאמן ונותן לגוף שלו להתאושש לקראת האימון הבא. וכרגע אצלי הכול מתנגש אחד עם השני. השחייה עם הצבא עם העבודה. וזה מאוד מאוד קשה להגיע ככה לתוצאות שאני מכוון אליהם.

אתה לא מקבל תמיכה?

אני מקבל מהאגודה המון עזרה, ואני מקבל גם מלגה לצורך ציוד והוצאות על מחנות אימונים וכאלה. אבל אני חייב לעבוד כדי לעזור בבית וכדי לכלכל את עצמי. וזה לא פשוט.

והמשפחה?

אמא שלי ואחותי מאוד תומכות בי ועוזרות והכול במה שהן יכולות. הן באות לכול תחרות ומעודדות. הכי כיף זה כשסבתא באה. כשסבתא נמצאת בבריכה אני חייב לשחות הכי מהר שאני רק יכול."

וספונסרים, חסויות?

זה היה מאוד יכול לעזור כרגע, אבל זה בשלב קצת יותר מתקדם. כרגע המטרה היא מדליה ראשונה באליפות ישראל לבוגרים. כל מדליה. לא משנה איזה צבע, העיקר שתהיה מדליה.

ומה התכניות מעבר לשחייה?

לעתיד? אני רוצה להיות מסוגל לספק למשפחה שלי את כל מה שהם יצטרכו, לקנות לאמא שלי בית. שהכסף לא יהיה העניין בחיים שלי.

רגע לפני סוף הריאיון אני מחפש לדעת עוד דבר על דויד. הרי לאדם עם מטרה ברורה כל כך יש דמות שהוא נושא אליה עיניים.

מי האיידול שלך?

זה ישמע שחוק אבל זה מייקל פלפס. ואני אגיד לך למה. בתור התחלה אנחנו שוחים את אותם מקצים. אבל חוץ מזה, נגיד כשאנחנו במחנה אימון, אנחנו קורעים את הצורה. שלושה אימונים ביום. בכול בכוח, נותנים את הנשמה. אבל אתה יודע שעוד מעט נגמר המחנה אימונים וזהו, חוזרים הביתה, לשגרת אימונים רגילה. מייקל פלפס עבד ככה, ארבע שנים ברצף! בלי שבתות, ובלי מנוחות וחופשים. ואחרי שאתה חווה את כל זה אתה מצליח להבין מאיפה מגיעים הסיפורים על סמים ונהיגה בשכרות. כי אחרי עבודה כל כך קשה ואינטנסיבית, הבן אדם חייב להתפרק.

כשהגעתי הביתה אחרי הריאיון עם דויד, לא יכולתי להיכנס למיטה. הילד הזה הדהים אותי. הנחישות שלו, המסירות למטרה הזו שהוא מכוון אליה, היא לא מובנת מאליה אצל אף אחד, בטח ובטח לא אצל בחור בגילו. זה לא פשוט לאבד אדם כל כך משמעותי בחייך בגיל כל כך צעיר ולהישאר ממוקד מטרה, או אפילו להתכוונן עליה יותר. שכשכולם מסתכלים על האיידול שלו כמכונת מדליות, הוא רואה בו את הצד האחר. את הפגיעות, את הצד האנושי. ואני חושב שזה מה שבולט אצל דויד, אמנם החזות שלו מציגה דבר אחד- ילד בלונדיני, יפה, ילד שמנת מהוד השרון. אבל לא צריך לגרד הרבה את הקליפה כדי למצוא שם סיפור שונה לגמרי.
" 4 שנים, 17 שניות. רק תגיע לטוקיו ואני אעמוד שם בקהל לראות אותך" אני מבטיח לו בלב רגע לפני שאני הולך לישון.

(צילום תת מימי תומר אבני.)

דויד 2

מודעות פרסומת

פאור אפ

אליפות אירופה בשחייה.

אני ובני הגדול שרועים מול הטלוויזיה, ממתינים למשחה הגמר ב 50 מטר גב, גיא ברנע ויהונתן קופלב. עד לפני עשר דקות, בכול משחה קפץ הילד ושאל, "עכשיו אבא? עכשיו?". עכשיו הוא כבר ישן, אבל מחר בבוקר לפני שנלך לגן נראה ביחד את ההקלטה של המשחה.

יש משהו מאוד מרגש כשבנך חולק אתך את אותו בתחביב. אם זה כדורגל, או טניס או שחיה, או אפילו דוקים. אז אחת כמה וכמה זה מרגש כשהוא הולך בעקבותיך, או אפילו לוקח את זה צעד קדימה.
רגע אחר כך מדברים גרטל ובוקי על רונן פאור ועדינה, אמא שלו. רונן שחה בחצי הגמר 200 מ' חזה וקבע שיא אישי חדש. עדינה היא שחיינית עבר ושחיינית מסטרס בהווה. היא מתחרה באליפות המסטרס שמתרחשת ממש אחרי אליפות אירופה. וכמובן ואולי הכי חשוב, עדינה היא המדריכה שלנו בקורס מדריכי השחייה בוינגייט.

כשאני רואה את בני שוחה (ומאמץ את מה ש איתן במלרע אמר – "שמור את זה ככיף בשבילו") אני רק יכול לחשוב איזה כיף ואיזו התרגשות זו כשהבן שלך קובע תוצאה כל כך טובה במעמד כל כך חשוב. כמה גאווה אתה חש, כמה שמחה ואושר. אני זוכר את ההתרגשות של גל נבו בתחרות הבריכות הקצרות בווינגייט כשבפעם הראשונה גם ביתו הפעוטה ישבה וצפתה בו בקהל, ההתרגשות הזו הייתה מדבקת.

כנראה שילדים זו באמת שמחה.

פעם ראשונה שלי

בכול חופש בתקופת ילדותי הלכתי עם אבי לעבודה.
אני די בטוח שזה היה יותר כדי לתת לאימא שלי מעט שקט ממני, מאשר שאבא שלי היה באמת זקוק לעזרתו המכונאית והבנתו הטכנית של ילד בן 6, אבל לי זה לא שינה הרבה. ולכן, חלק נכבד מנוף ילדותי הוא אזור התעשייה של אשדוד.
באחת הפעמים שלח אותי אבי אל המסגר השכן, פרוספר, לקטוף קצת נענע שיהיה לתה של צהריים. הלכתי בנחישות לבצע את המטלה הכל כך חשובה. כשביקשתי מפרוספר נענע הוא הצביע על הגינה ואמר לי- "לך קטוף כמה שאתה צריך". אז הלכתי וקטפתי. וכמו ילד, קטפתי כמה שאני צריך ומכול הלב. כעבור רגע צעקות שבר התגלגלו לעברי. נהג משאית גדול גוף התנפל עלי בצעקות. "מה אתה עושה? לא ככה קוטפים" ועוד כהנה וכהנה. ברחתי כל עוד נפשי בי אל אבא.
" מה קרה?" שאל כשראה אותי מגיע נסער.
" האיש הזה צעק עלי כשקטפתי את הנענע. מה הוא רוצה? זאת פעם ראשונה שלי"
את אבא שלי זה מאוד הצחיק. עד היום אבא שלי אוהב להקניט אותי- "מה אתה רוצה? זאת פעם ראשונה שלי", הוא אומר לי בכול פעם שהוא מתנסה בדבר חדש.
אתמול באכזיב, זו הייתה פעם ראשונה שלי על הפודיום.

מיד לאחר משחה תל אביב נרשמתי למשחה אכזיב. חווית המים הפתוחים השאירה אותי פעור פה ונלהב, רעב לעוד. לשמחתי הסתבר שמשחה אכזיב יוצא בסוף השבוע לאחר יום העצמאות, ובמקרה השנה הוא גם חל ביום הולדתי. חיש מהר מצאתי לנו בית לסופ"ש בישוב כליל שבצפון, ויצאנו כל המשפחה לחופש.
ימי הולדת לא עוברים לי לרוב בכיף. להיפך. יום הולדת תמיד מהווה איזה שהוא יום של חשבון נפש, מדידת ההישגים מול הכישלונות, ההצלחות מול הוויתורים, אשתי היקרה בכול שנה מנסה לארגן לי איזו מסיבה, מפגש חברים, וכמעט תמיד אני מסכל את תכוניותיה בחוסר רצון. אך השנה גם בגלל הולדת בני הקטן והחדש, וגם בגלל השחייה שהפכה לחלק כל כך חשוב בחיי, שום דיכאון לא נרשם באופק. להיפך. הסופ"ש שהתרגש עלינו והמשחה המתקרב רק המתיקו והעלו את ההתרגשות.

ביום שבת, לאחר יומיים של טיולים בצפון, ואוכל, והמון שקט ושלווה וירוק, עמדתי על שפת הים חבוש בכובע ומשקפת, ולצדי שאר חבריי למשחה ה 1500 מטר. רגע אחר כך אני כבר חותר במרץ, כדי להגיע אל קו הסיום מהר ככול האפשר. במשחה תל אביב קבעתי תוצאה של 32.40, חמישי בקבוצת הגיל. בשנה הבאה אני עובר קבצת גיל, ולך תדע מה מחכה שם, אז אני חייב לשפר. הרגשתי שאני שוחה מהר וטוב, הקפדתי על תנועות ארוכות, על נשימה רגועה, הרמתי את הראש בכול שני מחזורי ידיים כדי לא לשחות בזיגזג. המים היו כל כך נעימים, קרירים במידה הנכונה. הראש היה במקום הנכון, מרוכז ומפוקס, לא חושב יותר מידי, מצד שני לא נרגע יותר מידי. בדרך חזרה אל הצוף הראשון, בשליש האחרון של השחייה, גיליתי שלצדי שוחה דויד צ'רניך, חבר מהקורס בווינגייט ואחד השחיינים היותר מדהימים שראיתי. הוא שחה את ה 5000.

זה תמיד מעניין לשחות ליד שחיין מקצועי. היעילות שבתנועות, הניצול המקסימלי של הגריפה. הקלות והפשטות שהגוף זז במים, כל אלו מיצרים תנועה כל כך יעילה במים וכל כך מהירה, שאנחנו, חובבי שחיה שאינם בעלי רקע ספורטיבי מקצועי, יכולים רק להתקנא בה. כששחיתי לידו, אני הייתי לקראת סיום ה 1000, הוא ככול הנראה היה לקראת סיום ה 4000, והוא עקף אותי ברגע, כמו אופנוע ים ליד סירת פדלים. כמו כריש ליד דג מלוח.
כשהגעתי לחוף הייתי מותש. נתתי כל מה שהיה לי וזה לא הספיק לשיפור התוצאה. קבעתי זמן סיום של 33.5, דקה ועשר שניות יותר. אבל… הייתי שני בקבוצת הגיל. וזה אומר לעמוד על הפודיום.

עכשיו, אני יודע שזה רק משחה ולא תחרות, ואין לזה שום משמעות מעבר לקצת כיף והרגשה טובה. אבל האושר שהרגשתי, והחיוך על פניו של בני כשהלך עם המדליה על צווארו ואמר בקול וגאווה גדולה – "אבא שלי אלוף" כל זה שווה יותר מכל דבר אחר בעולם.

אכזיב 2016

איתן, במלרע.

את איתן אני פוגש בבית קפה בתל אביב. הוא יושב מול יומן ומחשב, ותוך כדי שיחת טלפון הוא מסמן לי לשבת ומתנצל. אני מבין מהשיחה שהוא מוסר פרטים על שיעורי השחייה בבית הספר שברשותו.
"אני מאוד שירותי" הוא אומר לי אחר כך במהלך הריאיון. "איתי מדברים בטלפון לקבוע שיעורים, אני מנהל את החוגים. יותר מזה, אני מאמין ששחייה הוא מוצר צריכה בסיסי, וכול אחד צריך לדעת לשחות. ובגלל שאני הייתי בצד השני כל כך הרבה שנים, בלימוד שחיה, ובחוג, ובאגודה ובווינגייט, ואני יודע מה זה אומר לכיס של ההורה, אז בבית הספר שלי אני אומר, אם אתה לא מרוצה, אם לא קיבלת ערך לכסף שלך, אל תשלם." אבל בינינו איך אפשר להיות לא מרוצה כשאיתן אורבך, שחיין אולימפי, אולי הדמות שהכי מזוהה עם עולם השחייה הישראלי, הוא המורה של הבן שלך לשחייה?

– "אז למה אתה, איתן אורבך, השחיין הישראלי הראשון ועד לא מזמן היחיד שהשתתף בגמר אולימפי, לא לוקח את הידע שלו, ואת היכולת והניסיון שלו והולך לחפש את השחיין הבא של ישראל ,להיות כמו ליאוניד קאופמן לדוגמא. למה ילדים?"

"עשיתי את זה. עבדתי עם שחיינים בכול הרמות, מילדים ועד הרמות הגבוהות. ואני יכול להגיד לך, שעבודה עם ילדים, אותי, הכי מספקת. בבית הספר לשחייה הראשון שלי עשיתי את הכול, לימוד, טלפונים, גביה , הכול. ומזה אני הכי נהניתי. מה גם שהחומר האנושי אצל ילדים שונה מכול דבר אחר. חוץ מזה, שכדי להיות מאמן טוב אתה לא צריך להיות שחיין טוב, ולהיפך. מאמן טוב צריך תכונות שונות משחיין טוב. אני לא חושב שנכון להשוות אותי ללאוניד. אני הייתי ספורטאי מצוין, ואני חושב שאני גם מאמן מצוין, אבל פחות מעניין אותי להתעסק באימון שחיינים מקצועיים. מה גם שבאיזשהו מקום זה לחזור לאותו עולם שכבר הייתי בו רק מהצד השני"

– "מתי ידעת שאתה רוצה לעזוב את העולם הזה? הייתה נקודה מסוימת או שזה תהליך שנבנה?"

"אני פרשתי בתחילת 2002. בתחילת העונה אמרתי ללאוניד שאני לא בטוח שאני רוצה להמשיך, אז החלטנו שנתחיל בנפרד מהקבוצה בכול בוקר ונראה איך נתקדם משם. ככה כל בוקר משש עד שמונה בבוקר. ויום אחד אני במים ממש בתחילת האימון, משהו כמו שש וחצי, ואני שואל את עצמי: איתן בשביל מה אתה שוחה? ואני עונה לעצמי- כדי להשתפר. ומה זה אומר להשתפר? באולימפיאדה הקודמת הייתי בגמר, נכון במקום השמיני, אבל זה גמר. אז מכאן להשתפר זה מדליה. כי מבחינתי מקום רביעי עד שמיני זה אותו דבר. שאלתי את עצמי, איתן, אתה יכול להביא מדליה? לא, יהיה לי מאוד מאוד קשה לעשות את זה. אז אם לא, מה הטעם? למה אני שוחה? הרי אני לא מחפש לשחזר את פעם שעברה כי שם הייתי כבר. באותו רגע אמרתי לעצמי, אם ככה אז די. הפסקתי לשחות, יצאתי מהמים והלכתי. לאוניד לא הבין מה קרה, חשב שהתעייפתי, שלא באתי טוב באותו היום. הלכתי הביתה וההכרה הזו שזה הסוף באה אלי באותו הרגע. בכיתי, ונתתי לעצב הזה לסחוף אותי. הגעתי הביתה, נכנסתי למיטה ובדמעות אמרתי לחברה שלי שעדיין ישנה, זהו, נגמר. והיה פה מצד אחד שחרור, סוף של משהו שהיה עד עכשיו חלק מאוד גדול מהחיים שלי, ומצד שני פתאום לא ידעתי איך להגדיר את עצמי, כי עד עכשיו אני הייתי ספורטאי. אז מה אני עכשיו? סטודנט?"

לא קשה לראיין את איתן, להפך. הוא חולק, הוא מספר, הוא מאוד משתף פעולה. לראיון הגעתי מלא בחששות. זה הריאיון הראשון שלי. אולי קפצתי קצת מעל הפופיק? אבל מהר מאוד הבנתי שזה הולך להיות אחרת ממה שחשבתי. עוד לפני שהתחלנו את הריאיון, איתן שואל עלי, מי אני? מה הקשר שלי לשחייה? סיפרתי לו קצת עלי, על הרקע שלי, ועל כך שיש לי בן בגיל של התלמידים שלו.

-"מה אתה מביא אתך לבית הספר? במה בית הספר של איתן אורבך שונה מבתי ספר אחרים?"

"האני מאמין שלי זה שדבר ראשון לימוד שחייה צריך להיות כיף. התלמיד, הילד, צריך ליהנות מזה ולרצות את זה. אם יבוא אלי הורה ויגיד לי- שמע, אני רוצה שהבן שלי ילמד לשחות אבל הוא לא רוצה, אז תהיה לנו בעיה. כי זה לא יעבוד. הוא לא ירצה להיכנס למים, או יפחד, או לא יתחבר למורה, או לא ירצה להגיע. זה לא יזרום. זה צריך לבוא ממנו. כי ברגע שהוא נהנה יש לנו בסיס לעבודה. אני מאוד אוהב את ענף השחייה, וחשוב לי שכמה שיותר אנשים ישחו, וככול שיותר אנשים ישחו, ככה הקדקוד של הפירמידה יגדל. לא מיד, זה תהליך אבל זה יקרה. וכמובן שברמה המקצועית יש לי את הידע והניסיון הכי גדול שיש בתחום. לדוגמא, אנחנו מתחילים ללמד קודם כל חזה. למרות שאני יודע שחתירה נשמע יותר סקסי, ונראה יותר טוב ושהיום הרוב מלמדים קודם חתירה"

– "אז למה דווקא חזה קודם?"

" קודם כל כי חתירה זה סגנון קשה יותר אירובית. חזה לא. קשה יותר ללמד חזה, יש שם תנועות פחות טבעיות, אבל לאורך זמן ומרחק, חתירה יותר קשה לביצוע. לילד יהיה קשה מאוד לסיים בריכה בחתירה. בחזה הוא יצליח, אולי יותר לאט, אבל יצליח. דבר שני, לא תמיד אנחנו שוחים בבריכה, לפעמים סתם משחקים בעמוקים, או בים. איך יותר קל להישאר על פני המים? עם הרגליים בצורת חתירה כמה זמן אפשר להחזיק? דקה? עם הרגליים חזה הרבה יותר קל יהיה להישאר על פני המים. סגנון שחייה חזה הוא הרבה יותר בסיסי מחתירה, אתה לא בהכרח תשחה מהר, אבל אתה יכול לשחות. אפשר לזרוק אותך לעמוקים ותוכל להסתדר."

– "ומהאתה מחפש במדריכים?"

"אני מעסיק רק מדריכים עם תעודה. אבל מה שאני באמת מחפש במדריך זו הגישה. הכי חשוב זו הגישה לילדים, הגישה לשחייה. כי את הטכניקה מאוד פשוט ללמד, אתה לא באמת צריך תעודה בשביל זה. אבל גישה זה משהו שאי אפשר ללמוד. גם לא חשוב לי מאיזו שיטה הם באים. כלומר יש את האני מאמין שלי שאני מעביר לכול המדריכים, קודם רגליים או ידיים, אבל אני נותן להם את החופש להעביר את השיטה שמתאימה להם. הכי חשוב זה איך לדבר אם הילדים ואיך להתנהג עם ההורים, ולשמור על ביטחון שמקרין גם לתלמידים. ללמד זה דבר שלומדים, וצריך את הניסיון וההתנסות, אבל הגישה, זה הכי חשוב בעיניי."

"ומבחינת הורים, מה מידת המעורבות הנכונה להורה שרוצה שהבן שלו יהיה שחיין?"

" תראה, במשך השנים בתחום ראיתי הכול, ראיתי הורים שבאים, שמים את הילד באימון והולכים. וראיתי הורים שעומדים על שפת הבריכה עם סטופר מאחורי הגב ומודדים זמנים, ואחר כך גם באים לילד ואומרים לו למה עשית ככה, ואיך נשפר את זה. יש ילדים שזה מתאים להם ויש כאלו שזה מתאים. המידה הנכונה היא איפה שהוא באמצע. להיות מעורב במידה. להתעניין, לבוא ולצפות בתחרויות, אבל שהילד לא יחיה בתוך הלחץ הזה, שהבית יהיה סביבה שונה. אתה רוצה שהילד יתקדם וימשיך, תשאיר את זה במסגרת של כיף, בלי לחץ. הרבה פעמים ילדים שמגיל שבע קורעים את המים, בגיל חמש עשרה זהו, נשרפים, עוזבים את זה. אתה רוצה לדרבן אותו, תעשה את זה בדרך אחרת. ילד שרואה את אבא שלו או אמא שלו שוחים, או רצים, ירצה להיות כמוהם. זה ידרבן אותו, הדוגמא האישית תידחף אותו, הוא ירצה להיות כמוהם אתה תראה שהוא יבוא לבריכה בכיף."

"אתה עדיין אוהב לשחות?"

"כן, מאוד. אפילו אולי יותר מפעם."
– "באמת יותר מפעם?"
"כן, התחלתי לשחות בגיל צעיר מאוד, בחמש וחצי למדתי לשחות וחזרתי אל הבריכה בגיל שלוש עשרה. ומשני אימונים בשבוע זה הפך לשלוש, וארבע ותשע ועשר וארבע עשרה, ואיפה שהוא בדרך זה הפך לקריירה. עברתי לווינגייט וחייתי בסביבה שכולם עושים את אותו הדבר. דווקא בארה"ב שהתאמנתי התחילו יחסי "אהבה/שנאה" שלי לשחייה. האימונים היו מאוד קשים ובלי הגיון, ואינטנסיביים מאוד. ולא באמת האמנתי בהם, וכשאתה לא ממש מאמין בהם הרבה יותר קשה לבצע. מאז תמיד לפני אימון הייתי מגיע בחשש כלשהו. היום, היום אני שוחה פעמיים בשבוע, בלי זמנים בלי לחץ, בקבוצה עם הווי, אף אחד לא עומד לי על הראש."

לא ממש שמתי לב אבל כבר שעה כמעט עברה, וברור לי שאני צריך לשחרר את איתן לענייניו. הרי זו בדיוק תחילתה של עונת לימוד השחייה, וכול טלפון שהוא לא עונה בגללי זה מקום שאולי מתפספס בשיעור.

– "יש לך טיפ לשחיין חובב?"

"טיפ? תמצא לך את המסגרת הנכונה לך. יש כאלו שמעדיפים לשחות לבד. יש כאלה שבקבוצה. אני יכול להעיד על עצמי שאחרי הרבה שנים ששחיתי בכול מיני מקומות ולבד ובקבוצות, אני שוחה היום במסגרת שיש בה ימים ושעות קבועות, ויש הווי וחברה, ולי זה מאוד כיף. אז הטיפ שלי הוא שתמצא לך מסגרת שתהנה ממנה, שמתאימה לך ונוחה לך."

כשאיתן מדבר על עצמו הוא קורא לעצמו איתן, במלרע.
אני אוהב כשמקפידים בשמות על הגייה במלרע. אולי זה תסביך של ילד עם הברה אחת, ואולי זו החיבה שלי לפינה של אבשלום קור, אבל הגייה נכונה של שמך הפרטי אומרת הרבה עליך כבנאדם. הוא גם לא מתקן אותך כשאתה טועה בהטעמה של שמו, הוא פשוט הוגה את שמו כפי שצריך, ואתה מבלי לשים לב, נסחף אחריו, דבק במלרע. הרי זה מה שמורה טוב אמור לעשות, לא?

eithanswim.com

 

סבא שלי

סבא שלי עלה לארץ לבד, כנער, מהונגריה.
אחרי המלחמה והזוועות, הוא השאיר שם את הכאב והעבר, את הצלקות והזיכרונות, ועלה לישראל. הוא עלה לבד, בלי משפחה, עם קבוצת חברים, אחרי שבמקרה, בדרכו לשגרירות אמריקה פגש בנוער הציוני וקרא את הספר מדינת היהודים, והחליט שכאן זה מקומו.

סבא שלי הגיע לכאן בלי כלום, גם בלי שפה.
הוא למד במקווה ישראל, עבד בחליבת פרות בנחלת יצחק. כן, בשכונה הזו בתל אביב הייתה פעם רפת גדולה. עם הכסף שהרוויח היה קונה את עיתון "דבר", שם קרא אלתרמן וטשרניחובסקי.

סבא שלי היה מדריך חקלאי.
הוא לימד והדריך חקלאים במושבים באזור אשקלון. היה לו שטח חקלאי ליד נגבה, הוא גידל שם מיני גידולים חקלאים, ומכר אותם בשוק הסיטונאי.

סבא שלי היה קצין בצה"ל
הוא נלחם במלחמות ישראל, ונפצע ביום הכיפורים מרסיס של רימון בראש. הוא שכב בבית לוינשטיין ונתנו לו סיכויי החלמה מועטים. וכשהחלים נתנו לו סיכויי שיקום מועטים. וכשהשתקם הלך ללמוד האוניברסיטה, ולמד אגרונומיה והפך למומחה לגידול עגבניות.

סבא שלי היה שליח מטעם משרד החקלאות בעולם.
הוא טס לרוסיה ומונגוליה, לסין ולהודו, לאיי פיג'י ולסרילנקה. הוא הכיר תרבויות ומקומות חדשים. הכיר אנשים ובכול מקום שהיה השאיר חותם ביצירת חווה חקלאית יעילה ופורייה ומצליחה, ואנשים שמוקירים לו תודה ושומרים עמו על קשר עד היום.

לסבא שלי יש שלושה ילדים, שישה נכדים, שבעה נינים ועוד שניים בדרך.
יש לו כרם זיתים שנטענו לפני שלוש שנים ביום השואה. הוא מגיע אליו בכול יום, משקה ובודק, ודואג ומטפח. ובכרם יש פינה קטנה, בה כמה אבנים עם כתובית ותמונה ופרגולה. ובתמונה עומדים שישה אנשים בשדה עם חרמש. בני משפחתו של סבא שלי נחים היום בפינת הכרם שלו, ואנחנו באים לבקר אותם.

סבא שלי בן 86

אתמול בערב פגשנו אצלו הנכדים לקפה וסלט ובאגט, וסלט ביצים וקרזט. ולא אמרנו מילה אחת על יום השואה, אבל דיברנו המון עלינו. וזה היה אחד הערבים המהנים ביותר, לכולנו

יאללה כוסאומו

היום, כשאני תנועה וחצי מגיל ארבעים (39 עוד שבועיים), אני יכול להגיד בוודאות שההחלטות הטובות ביותר שלי התחילו במשפט- "יאללה כוסאומו, מה כבר יכול להיות?" למשל- "יאללה כוסאומו, אני טס אחריה להודו, מה יכול להיות", או, " יאללה כוסאומו, נציע נישואים, היא לא תגיד לי לא", או, "יאללה כוסאומו, נקנה בית, במקסימום נמכור אותו" ואפילו, " יאללה כוסאומו, עושים עוד ילד, במקסימום לא נישן איזה שלוש שנים."

"יאללה כוסאומו, אני משתתף במשחה" אמרתי לדנה ביום שישי בלילה, אחרי שמהבוקר ועד לאותו הרגע, שיניתי את החלטתי בלי הפסקה. לפחות חמישים פעמים באותו היום החלטתי לשחות ואז מצאתי סיבה שלא – כי אני לא מוכן, עדיף להתאמן ולשחות באכזיב. כי המים קרים, ועדיף לחכות שיתחממו. כי אני לא בכושר, כי אני שמן, כי אין חנייה בתל אביב, כי אני שוקל להתחיל לשמור שבת. בשישי בערב, אחרי שהבנתי שסבלנותה של זו שסובלת אותי כבר כל כך הרבה זמן, עומדת לפקוע, התקשרתי לאלי – חבר מקורס מדריכיי השחייה, שחיין מים פתוחים ומנטור בנשמה. כי אם יש מישהו שיעזור לי להחליט זה אלי.
"קטן עלייך, אתה אוכל את זה בלי מלח." אמר ורק הזכיר לי עד כמה המליחות של המים היא גם גורם לחשוב עליו. "אני שוחה את ה 5000, נפגש אחר כך" אמר ויכולתי לשמוע את בלוריתו מתנפנפת בגאון. 5000? באמת? ואני מתבכיין על פקקטה 1500 מטר? וברגע זה גמלה ההחלטה בליבי. נשחה. אז אספתי מספר טיפים אצל חברי קבוצת השוחים בצוק כהכנה. לשתות הרבה מים, לשחות עם חבר, לאכול תמר, ובעיקר ליהנות מהחוויה.
ביום שבת התעוררתי בארבע וחצי, פעם ראשונה שהקדמתי את התינוק. בחמש כבר הייתי מוכן ומזומן. עכשיו נשאר לחכות עוד שעתיים ששאר הבית יהיה מוכן גם כן. אחרי שעתיים יצאנו לדרך כשאני במצב צבירה תוסס, לחוץ ומתרגש, מת להתפוצץ, וכמובן שכל רמזור שנפגשנו בדרך טרח להציג לנו בגאווה שהאור האדום בו תקין. כשהגענו אל חוף גורדון אני כבר פקעת עצבים, ועוד רגע פורץ ממני פרפר רצחני.

באופן מוזר, ברגע שנגעתי בחול הים נרגעתי, הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. אולי בגלל אויר הים בבוקר והרוח הנעימה שנשבה, ואולי בגלל קבוצת האנשים שהתכנסה בדיוק לאותה מטרה כמוני, לשחות. וכולם מחייכים, ושמחים ונרגשים ומתרגשים. והנה מתכנסים כולם, ומקבלים תדרוך קצר, ראש העיר מזניק אותנו, והופ אני במים.
התחלתי מהר מידי ולא הצלחתי להוריד את הקצב. כנראה בגלל ההתרגשות. גם נשמתי מהר, כל שתי תנועות. אבל החלטתי לא להילחם בזה, ולתת לעצמי להירגע. וזה עבד, בערך אחרי 500 מטר התחלתי להיכנס לקצב הנכון לי. מידי פעם שכחתי שאני בים וגרגרתי מים, פחות מומלץ. במצוף הגדול (והחדש) הראשון, דרסו אותו (פיזית) חבורת כרישים אנושית, שהראתה לי שאפשר לשחות הרבה יותר מהר ממה שחשבתי.
כעבור 32 דקות וקצת (אם אני זוכר נכון) עברתי שוב בשער. כשאני מתנשף ומתנשם הרגשתי בזוג ידיים קטנות שמחבקות אותי. בני הבכור, מחייך אלי בחיוך בלי שן ואומר לי- "אבא אתה הגיבור שלי". רק בשביל זה היה שווה כל רגע במים.

אז כן, יאללה כוסאמו זו לפעמים הדרך הכי נכונה לעשות דברים. ויאללה כוסאמו נפגש באכזיב.