אגדת דשא

היום, בשעה שש וחצי בבוקר נכנסתי למים.
אפשר היה לחשוב שכמויות הגפילטע והקרשים הקרויים מצות יעזרו במשהו לציפה שלי במים. אבל מסתבר שלא. להפך. מזמן לא הייתי כבד כל כך. כשחושבים על זה, אולי בגלל זה משה קרע את ים סוף לשניים? כי מרוב שבני ישראל אכלו מצות, הם לעולם לא היו שוחים לצד השני?
אז כן, החזרה למים לאחר שבוע של אכילה ובליסה לא הייתה פשוטה בכלל. תכננתי לי אימון רגוע ונחמד, חימום 400, ואז 1500-1700 של בוקר לפני העבודה. בפועל אולי שחיתי 1500 בסך הכול, וגם זה על פני פי שניים זמן. וזו הבעיה עם הפסקות ארוכות מידי בין אימון לאימון. אתה מרגיש פיזית את ההבדל, את המרחק מאיפה שהיית ושאתה רוצה להיות, לאיפה שאתה כרגע. ההרגשה הזו מתסכלת. ואם אתה לא מתמודד איתה נכון, היא יכולה לשבור אותך.
בעודי נאבק להמשיך עוד בריכה, להעלות קצת את הקצב, נזכרתי בכתבה קצרה שקראתי העיתון הארץ, (כן, גם בעיתון של כוזרים אליטיסטים כותבים לפעמים דברים מעניינים). ראיינו את עידו אפל שחזר לארץ עם נבחרת הקאדטים, והוא סיפר על אי יכולתו להיכנס למים עקב הזיכרון והפער בין היכולת שלו בעברו כשחיין ויכולתו היום. אז נכון, אני לא הייתי מעולם שחיין, והיכולת שלי היום ולפני החג לא שונה בהרבה, והיא גם לא ממש נחשבת כיכולת שחייה. אבל אני בהחלט מזדהה עם ההרגשה ומכיר את התחושה ממגרש הגולף.

עד לפני שנה, משחק הגולף היה (ונשאר) אהבה גדולה מאוד שלי. השקעתי כל רגע פנוי במגרש, קמתי בימי שבת בחמש בבוקר בכדי לשחק שעתיים ולהספיק לבלות עם המשפחה. הייתי עומד בפקקים שעתיים לאחר סיום העבודה, רק בכדי לחבוט שתיים שלוש סלסילות כדורים. משחק ביום הכי חם בשנה נחרך מהשמש, או בקור עם ארבע שכבות ואחר כך עם דלקת ריאות במיטה (סיפור אמיתי). אבל אז סדר העדיפויות השתנה, ובני הקטן נולד, והזמן הפנוי חלף עבר לו. ובעצם כבר שבעה חודשים לא עליתי על המגרש, לא חבטתי אפילו כדור אחד. כשעמירם, המנטור גולף שלי , קרא לי להצטרף אליו לתחרות לפני חודש, סירבתי בנימוס. גם בגלל חוסר זמן, אבל בעיקר כי ידעתי מה יקרה.
חוסר היכולת שלי כרגע להגיע אל הנקודה בה הייתי בגולף, תהיה מתסכלת כל כך, ומאכזבת כל כך, שאני מעדיף לוותר עליה מאשר לחוות אותה. כי בניגוד לשחייה בה אני תמיד נרגע, בה אני תמיד יוצא יותר שלוו, יותר נקי, יותר שלם, אחרי משחק גולף הייתי יוצא לרוב עצבני, מאוכזב וכועס. כשנכשלתי הייתי כועס על ביצועים גרועים וכשהצלחתי הייתי כועס על כך שלא הצלחתי יותר. השאיפה לשלמות (יחסית) הפכה למטרה, והמשחק עצמו הפך להיות הדרך. וזו הייתה הטעות הגדולה. האהבה הזו הפכה קשה מידי, מכאיבה.

בעוד כל זה עובר בראשי, גיליתי שאיבדתי את הכבדות, ואת הקושי, השרירים נזכרו מה הם צריכים לעשות, האוטומציה חזרה לתנועה, אני שוב מרגיש חלק מהמים. אולי בגלל זה כיף כל כך לשחות, כי המים מצליחים להחליק ממך את כל המשקל העודף. של האוכל ושל המחשבות.
אני מקווה שעוד מעט, כשאילון יגדל מעט והגולף יחזור אל חיי, אני אדע לקחת אותו בפרופורציות הנכונות. עד אז אני במים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s