ארכיון חודשי: אפריל 2016

אגדת דשא

היום, בשעה שש וחצי בבוקר נכנסתי למים.
אפשר היה לחשוב שכמויות הגפילטע והקרשים הקרויים מצות יעזרו במשהו לציפה שלי במים. אבל מסתבר שלא. להפך. מזמן לא הייתי כבד כל כך. כשחושבים על זה, אולי בגלל זה משה קרע את ים סוף לשניים? כי מרוב שבני ישראל אכלו מצות, הם לעולם לא היו שוחים לצד השני?
אז כן, החזרה למים לאחר שבוע של אכילה ובליסה לא הייתה פשוטה בכלל. תכננתי לי אימון רגוע ונחמד, חימום 400, ואז 1500-1700 של בוקר לפני העבודה. בפועל אולי שחיתי 1500 בסך הכול, וגם זה על פני פי שניים זמן. וזו הבעיה עם הפסקות ארוכות מידי בין אימון לאימון. אתה מרגיש פיזית את ההבדל, את המרחק מאיפה שהיית ושאתה רוצה להיות, לאיפה שאתה כרגע. ההרגשה הזו מתסכלת. ואם אתה לא מתמודד איתה נכון, היא יכולה לשבור אותך.
בעודי נאבק להמשיך עוד בריכה, להעלות קצת את הקצב, נזכרתי בכתבה קצרה שקראתי העיתון הארץ, (כן, גם בעיתון של כוזרים אליטיסטים כותבים לפעמים דברים מעניינים). ראיינו את עידו אפל שחזר לארץ עם נבחרת הקאדטים, והוא סיפר על אי יכולתו להיכנס למים עקב הזיכרון והפער בין היכולת שלו בעברו כשחיין ויכולתו היום. אז נכון, אני לא הייתי מעולם שחיין, והיכולת שלי היום ולפני החג לא שונה בהרבה, והיא גם לא ממש נחשבת כיכולת שחייה. אבל אני בהחלט מזדהה עם ההרגשה ומכיר את התחושה ממגרש הגולף.

עד לפני שנה, משחק הגולף היה (ונשאר) אהבה גדולה מאוד שלי. השקעתי כל רגע פנוי במגרש, קמתי בימי שבת בחמש בבוקר בכדי לשחק שעתיים ולהספיק לבלות עם המשפחה. הייתי עומד בפקקים שעתיים לאחר סיום העבודה, רק בכדי לחבוט שתיים שלוש סלסילות כדורים. משחק ביום הכי חם בשנה נחרך מהשמש, או בקור עם ארבע שכבות ואחר כך עם דלקת ריאות במיטה (סיפור אמיתי). אבל אז סדר העדיפויות השתנה, ובני הקטן נולד, והזמן הפנוי חלף עבר לו. ובעצם כבר שבעה חודשים לא עליתי על המגרש, לא חבטתי אפילו כדור אחד. כשעמירם, המנטור גולף שלי , קרא לי להצטרף אליו לתחרות לפני חודש, סירבתי בנימוס. גם בגלל חוסר זמן, אבל בעיקר כי ידעתי מה יקרה.
חוסר היכולת שלי כרגע להגיע אל הנקודה בה הייתי בגולף, תהיה מתסכלת כל כך, ומאכזבת כל כך, שאני מעדיף לוותר עליה מאשר לחוות אותה. כי בניגוד לשחייה בה אני תמיד נרגע, בה אני תמיד יוצא יותר שלוו, יותר נקי, יותר שלם, אחרי משחק גולף הייתי יוצא לרוב עצבני, מאוכזב וכועס. כשנכשלתי הייתי כועס על ביצועים גרועים וכשהצלחתי הייתי כועס על כך שלא הצלחתי יותר. השאיפה לשלמות (יחסית) הפכה למטרה, והמשחק עצמו הפך להיות הדרך. וזו הייתה הטעות הגדולה. האהבה הזו הפכה קשה מידי, מכאיבה.

בעוד כל זה עובר בראשי, גיליתי שאיבדתי את הכבדות, ואת הקושי, השרירים נזכרו מה הם צריכים לעשות, האוטומציה חזרה לתנועה, אני שוב מרגיש חלק מהמים. אולי בגלל זה כיף כל כך לשחות, כי המים מצליחים להחליק ממך את כל המשקל העודף. של האוכל ושל המחשבות.
אני מקווה שעוד מעט, כשאילון יגדל מעט והגולף יחזור אל חיי, אני אדע לקחת אותו בפרופורציות הנכונות. עד אז אני במים.

מודעות פרסומת

לשחות על הפער

לפני מספר שנים, או בשנת 2012 ליתר דיוק, הלכתי עם מספר חברים לצפות במשחק של נבחרת ישראל נגד רוסיה, במוקדמות המונדיאל. המשחק היה נורא. הקהל המובך ישב בחוסר נוחות ובחוסר חשק, מחכה שאולי בטעות, הכדור יחליק פנימה, אל הרשת הסובייטית, ויעניק לנו איזו נחמה. הגול הזה לא קרה, אך לפתע, וללא כל קשר למתרחש על המגרש, הקהל כולו נעמד על הרגליים והחל להריע. נועם גרשוני נכנס לאצטדיון.
כמה ימים לפני המשחק, נועם גרשוני, טניסאי פאראולימפי, זכה במדליית הזהב באולימפיאדת לונדון במשחקי היחידים ובמדליית ארד במשחקי הזוגות. תשואות הקהל, התרוממות הרוח והרגשת הגאווה שיכולת לחוש באוויר, הבהירה טוב מאוד, כמה כבוד רוחש הקהל לגרשוני, ועד כמה ספורטאי, יכול להוות השראה.
לפני מספר שבועות, בווינגייט, ראיתי את ענבל פיזרו שוחה בתחרות. רגילה. למי שלא יודע, ענבל פיזרו היא שחיינית פאראולימפית, היא משותקת ברגליה, וזכתה במדליות כסף וזהב באולימפיאדות לונדון ואתונה.
אצל רובנו, עבודת הרגליים נועדה בעיקר בכדי להציף אותן, בכדי להפחית את ההתנגדות במים. לשחות ללא עבודת רגליים זה קשה. ואני לא מדבר על לשחות עם פולי, או מצוף. לשחות כאשר הרגליים נגררות מאחור, מאטות אותך, שוקעות, נלחמות בך. חשבתי, כמה כוח נפשי ובטחון עצמי צריך בכדי לעלות לתחרות, לא כשווה בין שווים, אלא עם נקודת פתיחה כל כך קשה, ועם זאת לא לתת לעצמך לוותר, להישבר.
אבל בעצם, אצל ספורטאי, אין דבר כזה לוותר. הוא נכנס לבריכה כשקר בחוץ, כשיורד גשם. כשכולם עטופים בפוך או שותים שוקו. ספורטאי לא עוצר כשקשה או כואב, להפך, הוא שוחה דרכו. ספורטאית לא מוותרת כשהרגליים שוקעות, היא פשוט שוחה מהר יותר. ספורטאית לא עוצרת כשהיא לא שווה בין שווים, היא שוחה על הפער.
יש פרויקט מאוד מיוחד של בחור בשם אסף גרינבאום ושל גיא ברנע, תחרות משותפת לשחיינים נכים ושחיינים רגילים. פרויקט שיכול להוות השראה לכול כך הרבה ילדים, לכול כך הרבה אנשים, שיכול לגשר על כל כך הרבה פערים של שוויון, של הערכה עצמית, של תפיסת האחר. אולי אחד הפרויקטים החשובים שיכולים להיות במסגרת ספורטיבית, לחבר בין הספורט הרגיל לפאראולימפי . אבל הפרויקט הזה, כמו כל כך הרבה דברים טובים אחרים, מתקשה להתממש בגלל העדר תמיכה כספית. וזה חבל.
זה חבל, כי כשאצטדיון שלם מריע לטניסאי אחד, בעוד שאחד עשר שחקני כדורגל רצים על המגרש, זה אומר שהכסף לא הולך אחרי התוצאות.
אבל זה פרויקט של ספורטאים. וספורטאים, כמו שאמרנו, לא מוותרים. והפרויקט הזה ייצא לדרך. ואני מתכוון לעקוב אחריו, ולכתוב עליו, ולעזור במה שאוכל להביא אותו לכדי מימוש.

עד כאן

ביום שישי האחרון סיימתי את קורס מדריכי השחייה בווינגייט, ואין זמן טוב יותר לחזור אחורה ולהבין איך הגעתי לכאן בכלל.

עד לפני שלוש שנים בערך בכלל לא הייתי בעניין של שחייה. או ספורט. או כל פעילות ספורטיבית מחוץ למדשאות מגרש הגולף בגעש, ואז באה אחותי הקטנה והציעה לי להצטרף אל קבוצת השחייה שלה בבית איזי שפירא. לאחר ניסיונות התחמקות ותירוצים שלא התקבלו בהבנה, מצאתי את עצמי במים נאבק להסדיר את הנשימה. ככול שעברו השבועות גיליתי שלא רק שאני לא רע בזה, אני אפילו די נהנה. ודי מהר הגיע האתגר הראשון- צליחת הכינרת.

לצליחה יצאתי עם חברי לקבוצה, אבל חשוב יותר, עם אחותי הקטנה. ישנו במלון פשפשים בטבריה, התגרדנו כל הלילה, ולאחר שינה קצרה מאוד נכנסנו למים העכורים ביותר במדינה. יש משהו במי הכינרת שמוציא אותי עם תובנות בכול פעם. אחרי הצליחה הראשונה הבנתי שהגיע הזמן לעוד ילד בבית. עד אותו הרגע היו לא מעט חילוקי דעות בעניין, אבל החוויה המשותפת הזו עם אחותי הביאה אותי לכלל הבנה שאין כמו להיות אח גדול ושאני לא יכול למנוע אותה מבני. ואכן, שנה אחר כך יצאתי לצליחת הכינרת שוב, כשבועיים לפני לידתו של בני השני.

הפעם הצליחה השאירה אותי עם טעם של עוד, והלידה הותירה אותי המום. עוצמת הרגשות הזו הביאה אותי להבנה שאני צריך לעשות משהו עם עצמי, לעצמי, ואם כבר אז למה שלא יהיה קשור לשחייה? אז התחלתי לחפש קורס שעוסק בשחייה ומצאתי את קורס מדריכי שחייה בווינגייט. והרי ספורטאי מצטיין אני כבר לא אהיה, אז כנראה זו הדרך היחידה שלי להגיע לווינגייט. תוך שלושה ימים בעידודה של יקירתי ניגשתי למיונים ומיד אחר כך התחלתי את הקורס.

יותר קל לי לסכם את שלוש השנים האלו מאשר את חצי השנה האחרונה. למדתי בה כל כך הרבה, ולא רק על שחייה, שבאמת אני לא יודע מהיכן להתחיל. אז אגיד רק שמעולם לא חיכיתי כל כך ללימודים. ומעולם לא התבאסתי ככה כשהם נגמרו.

ועכשיו זה הסתיים, ופתאום אני מבין שאני יכול להדריך שחייה.
אז מישהו רוצה ללמוד לשחות?

נ.ב
האתגר הבא- מים פתוחים. מתחיל בהכנות.

יאללה… הפועל?

ביום שישי, אחרי המבחן המסכם בקורס מדריכי השחייה, עשיתי פסק זמן מפעילות מימית והלכתי עם בני בכורי בן השש למשחק כדורגל.
אני לא חובב כדורגל גדול, ובכול (כמעט) ארבעים שנותיי צפיתי בארבעה משחקי כדורגל שאינם דרך מסך הטלוויזיה. אבל, בני אוהב כדורגל, והוא בחוג כדורגל, וכאב מכיל, אני צריך לאפשר לו להבין לבד שכדורגל זה משחק פח, ועדיף לו להיות שחיין. לכן, הלכנו לנו יחד לצפות במשחק של הכוח עמידר רמת גן כנגד הפועל מרמורק.
במקור התכוננו לעודד את רמת גן עיר מגורינו, אבל בגלל חוסר הבנה פטאלי התיישבנו ביציע של מרמורק, וכך בלית ברירה התחלנו לעודד את הקבוצה שעד אותו רגע לא ידעתי שקיימת. בדיעבד, הטעות הזו התבררה כיד מכוונת, כי מרמורק לא הפסיקה להבקיע, והיה דיבור על ג'חנון בסוף המשחק.
– "סליחה?" שאלתי את זוג האוהדים השקטים היחידים שישבו מאחורי. היא צילמה בלי הפסקה במצלמה אמיתית (לא באיפון) והוא קפץ בכול התקפה.
– " סליחה, איפה זה מרמורק?" שאלתי בעדינות מוכן לקיתונות הזעם שיומטרו עליי.
– "רחובות" ענו לי בחיוך. "גם אנחנו לא יידענו עד שהבן שלנו לא התחיל לשחק שם"
אמרו והצביעו על השחקן 67, שכמעט והבקיע מולנו.
– "אהה, זה הבן שלכם, יפה. אז אתם לא רחובותניקים (או אולי רחובותיים?) אני מבין"
– לא, ממש לא. אבל כרגע אנחנו אוהדים של מרמורק. לפני זה, זה היה מכבי תל אביב בנוער, ושנה הבאה לך תדע"
– "ואוו. זה בטח קשה להיות הורה לשחקן"
– "מאוד קשה, המון התרוצצויות לכול מקום, ולהסיע, ולתמוך, ופציעות. הרבה כאב ראש. וזה עוד בכדורגל, כשהמועדונים מממנים חלק גדול מהציוד והכול. תחשוב מה זה בספורט אחר?"
אז חשבתי.
מאוד הייתי רוצה שבני יעסוק בספורט. גם אם זה יהיה רק בתקופת הילדות/נעורים. אני באמת חושב שהעיסוק בספורט, ההקרבה, המחויבות, תורמים כל כך הרבה להתפתחות של האדם. לפני כחודש בערך הלכנו לצפות בתחרות שחייה בוינגייט. בני ישב מרותק, בכול זינוק הוא בחר שחיין מועדף אותו עודד, שאל כל הזמן מתי יעקוב תומרקין שוחה למרות שהייתה זו תחרות לנוער, ומאוד התרגש בכול חלוקת מדליות.
– " תראה איזה ילדים מקסימים כולם נראים כאן" אמרה לי יקירתי.
– "תראי איזה גוף יש כאן לכול אחד" עניתי
– "כן, גם זה, אבל תראה אותם. ככה אני רוצה שהוא יהיה כשיגדל" אמרה והנידה את ראשה לעברו.
אז אני לא אומר שרק שחייה, ואשמח שיעסוק בכול ספורט שיבחר. חוץ מהיאבקות סומו. אבל כן יש משהו בשחייה שנראה לי שיותר מתאים. גם לו וגם לי. וזה לא רק בגלל הגוף המשולש.
אגב, הפועל מרמורק ניצחה 4-1, לא היו ג'חנונים בסוף אבל מחירי הקסטה ירדו ל 2 בעשר, ומספר 67 פתח את הראש. אימו ישבה שם מרוטת עצבים וכמעט פרצה למגרש, ואנחנו רשמית אוהדים של מרמורק. רק עדיין לא הבנתי עדיין אם זה רחובתיים או רחובותניקים.