הקול שבראש

ביום שישי בבוקר, יצאתי לאימון בבריכה שליד הבית. האימון שנבחר עוד בערב שלפני הוא 1500 מטרים, הכנה למשחים במים פתוחים בקיץ.
בדרך לבריכה, מבלי לשים לב, האזנתי בחצי אוזן לתוכנית הרדיו של אלון גל. הוא נזף שם באדם שפוטר מעבודתו ושקע במרה שחורה, במעגל שחור ומדכא של מחשבות טורדניות הגורמות לו לחרדות, לחוסר ביטחון, ולדיכאון.
-" לכו מכאן, מחשבות"- הורה לו אלון גל לצעוק בכול פעם שהן עולות. ואני חשבתי לעצמי, עד כמה זה קשה לנקות את הראש ממחשבות. בעיקר בלילה, כשאתה מנסה להירדם, והראש מעלה מעצמו כול מיני מחשבות שאינן קשורות, לא לרגע וממש לא למקום.
התחלתי את האימון. 250 חימום- שחיית קצב, 10X25, חצי בריכה רגליים חצי מלא בסגנונות מתחלפים. ואז עצירה, הסדרת נשימה, שלוק מים, מחכה שהשעון יגיע למספר עגול ו…קדימה, לדרך. 1500 מטר, 60 בריכות, 30Xהלוך חזור. זה לא מרחק ארוך, אבל גם לא קצר, זה המשחה התחרותי הארוך ביותר בבריכה,(על פי FINA) ולכן בחרתי בו בכדי להתחיל את האימונים למים פתוחים.
זה לא אימון ה 1500 הראשון שלי, ולרוב אני מצליח להיכנס למעין מדיטציה, למעין ניקוי ראש, ערפול חושים. אני מתרכז בספירת תנועות, 3,2,1 נשימה, 3,2,1 נשימה, קיר, סיבוב, מהתחלה… 3,2,1 נשימה… הספירה המונוטונית הזו והמחזוריות, הן מצליחות לשטוף ממני את כל המחשבות. אבל לא הפעם. הפעם, בערך בבריכה השמינית הן התחילו.
בהתחלה חשבתי על העבודה, אחר כך על בני שנסע לסופ"ש אצל הסבתא והסבא, אחר כך על כל המטלות שממתינות לביצוע, המבחן המתרגש עלי בעוד שבוע, ומכאן הן התפזרו לכול כיוון. מצב ביטחוני, בלגיה, מלגזות (שוב עבודה), קומיקס (תחביב) לעבוד בקומיקס (תחביב + עבודה), ובערך בבריכה ה-15 התחלתי להתעייף. כי המחשבות האלו יותר מאשר מציקות הן מעייפות, ומייאשות, והראש מתעייף ומשדר לגוף שדי, נמאס לו, בוא נצא מהמים ונשטוף את הכול במקלחת חמה. וכאן מגיע החלק הקשה.
לרצי מרתון יש מושג – קיר. נקודה שבה מגיעים למיצוי האנרגיות בגוף. מכאן והלאה זו עבודה מנטלית. מכאן והלאה מה שדוחף זה כוח רצון, התמדה, עקשנות. האלון גל הזה שיושב בין הכתף לאוזן ימין וצועק לך בלי הפסקה, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת.
אז צעקתי במים בכוח – "לכו מכאן מחשבות טורדניות, לכו מכאן." טוב אולי לא צעקתי, אבל חשבתי את זה בכול הכוח. המשכתי הלאה, התמקדתי בספירה, ובכול פעם שמחשבה כזו התגנבה, ספרתי יותר חזק. וזה עבד, פתאום גיליתי שהכוח חזר, החשק חזר, כבר לא רציתי לצאת מהמים. והופתעתי לגלות שאני בבריכה ה 50. תנועה וחצי מהסוף. עכשיו זה הזמן להעלות קצת מהירות, להתרכז בהגעה לקיר, בתנועות, בנשימה. 50 מטר אחרונים אני נותן את הכול, כל הכוח. לסיים בגדול.
הזמן לא היה טוב, אבל זה כבר לא היה העניין. העניין היה לסיים, להתגבר על עצמי, על הקיר שלי.
אחר כך, במקלחת אני מרגיש הקלה עצומה. כי אני יודע איך הייתי מרגיש לעמוד כאן, לפני חצי שעה, רגע אחרי התחלתי, רק כי לא הצלחתי לנקות את הראש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s