ארכיון חודשי: מרץ 2016

הקול שבראש

ביום שישי בבוקר, יצאתי לאימון בבריכה שליד הבית. האימון שנבחר עוד בערב שלפני הוא 1500 מטרים, הכנה למשחים במים פתוחים בקיץ.
בדרך לבריכה, מבלי לשים לב, האזנתי בחצי אוזן לתוכנית הרדיו של אלון גל. הוא נזף שם באדם שפוטר מעבודתו ושקע במרה שחורה, במעגל שחור ומדכא של מחשבות טורדניות הגורמות לו לחרדות, לחוסר ביטחון, ולדיכאון.
-" לכו מכאן, מחשבות"- הורה לו אלון גל לצעוק בכול פעם שהן עולות. ואני חשבתי לעצמי, עד כמה זה קשה לנקות את הראש ממחשבות. בעיקר בלילה, כשאתה מנסה להירדם, והראש מעלה מעצמו כול מיני מחשבות שאינן קשורות, לא לרגע וממש לא למקום.
התחלתי את האימון. 250 חימום- שחיית קצב, 10X25, חצי בריכה רגליים חצי מלא בסגנונות מתחלפים. ואז עצירה, הסדרת נשימה, שלוק מים, מחכה שהשעון יגיע למספר עגול ו…קדימה, לדרך. 1500 מטר, 60 בריכות, 30Xהלוך חזור. זה לא מרחק ארוך, אבל גם לא קצר, זה המשחה התחרותי הארוך ביותר בבריכה,(על פי FINA) ולכן בחרתי בו בכדי להתחיל את האימונים למים פתוחים.
זה לא אימון ה 1500 הראשון שלי, ולרוב אני מצליח להיכנס למעין מדיטציה, למעין ניקוי ראש, ערפול חושים. אני מתרכז בספירת תנועות, 3,2,1 נשימה, 3,2,1 נשימה, קיר, סיבוב, מהתחלה… 3,2,1 נשימה… הספירה המונוטונית הזו והמחזוריות, הן מצליחות לשטוף ממני את כל המחשבות. אבל לא הפעם. הפעם, בערך בבריכה השמינית הן התחילו.
בהתחלה חשבתי על העבודה, אחר כך על בני שנסע לסופ"ש אצל הסבתא והסבא, אחר כך על כל המטלות שממתינות לביצוע, המבחן המתרגש עלי בעוד שבוע, ומכאן הן התפזרו לכול כיוון. מצב ביטחוני, בלגיה, מלגזות (שוב עבודה), קומיקס (תחביב) לעבוד בקומיקס (תחביב + עבודה), ובערך בבריכה ה-15 התחלתי להתעייף. כי המחשבות האלו יותר מאשר מציקות הן מעייפות, ומייאשות, והראש מתעייף ומשדר לגוף שדי, נמאס לו, בוא נצא מהמים ונשטוף את הכול במקלחת חמה. וכאן מגיע החלק הקשה.
לרצי מרתון יש מושג – קיר. נקודה שבה מגיעים למיצוי האנרגיות בגוף. מכאן והלאה זו עבודה מנטלית. מכאן והלאה מה שדוחף זה כוח רצון, התמדה, עקשנות. האלון גל הזה שיושב בין הכתף לאוזן ימין וצועק לך בלי הפסקה, עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת.
אז צעקתי במים בכוח – "לכו מכאן מחשבות טורדניות, לכו מכאן." טוב אולי לא צעקתי, אבל חשבתי את זה בכול הכוח. המשכתי הלאה, התמקדתי בספירה, ובכול פעם שמחשבה כזו התגנבה, ספרתי יותר חזק. וזה עבד, פתאום גיליתי שהכוח חזר, החשק חזר, כבר לא רציתי לצאת מהמים. והופתעתי לגלות שאני בבריכה ה 50. תנועה וחצי מהסוף. עכשיו זה הזמן להעלות קצת מהירות, להתרכז בהגעה לקיר, בתנועות, בנשימה. 50 מטר אחרונים אני נותן את הכול, כל הכוח. לסיים בגדול.
הזמן לא היה טוב, אבל זה כבר לא היה העניין. העניין היה לסיים, להתגבר על עצמי, על הקיר שלי.
אחר כך, במקלחת אני מרגיש הקלה עצומה. כי אני יודע איך הייתי מרגיש לעמוד כאן, לפני חצי שעה, רגע אחרי התחלתי, רק כי לא הצלחתי לנקות את הראש.

מודעות פרסומת

להיות אדם

ביום שישי, בדרך חזרה מהשיעור האחרון בקורס (עוד שבועיים מבחן, אמאאאאא), באחת מתכניות הדיבורים שלהן אני נוהג להאזין, דיברו על אהוד בנאי.

מסתבר, שאהוד העלה פוסט התנצלות בפני בחורה שביקשה להצטלם אתו והוא סירב מפאת חוסר זמן. הדבר טרד את מנוחתו והוא התנצל בפנייה על כך בפייסבוק. מהר מאוד התמלא העמוד שלו בתגובות של מעריצים שהעלו סיפורים על הפעם שהוא הצטלם איתם, הקדיש זמן לנגן שיר במיוחד, פגש אותם, התנדב, תרם, נתן, עזר, ועוד בלי סוף דוגמאות.

האמת, התרגשתי.
כי כמה פעמים יוצא לנו לפגוש בנאדם, כזה שאנחנו מעריצים, או לפחות מאוד אוהבים, והוא…הוא באמת מתייחס אלינו (ובעיקר אל עצמו) בגובה העיניים. כי רוב רובם של אלו שאנו נושאים עיניים אליהם, חיים בסוג של ספירה אחרת. לרוב, מי שהם הופך להיות מה שהם. ומה שהם הופך להיות מאוס, מעושה וקר. ואז בא אדם כמו אהוד, ומראה שאפשר גם אחרת, אפשר להיות בנאדם ודמות נערצת, אפשר לגעת באנשים דרך שירים ומוזיקה וגם במעשים באותו הזמן.

וזה הזכיר לי את המשפט, מורה טוב, מורה לחיים. כי מורה אמיתי הוא דמות להערצה.

אני מעולם לא הייתי ילד של לימודים. אפילו להפך. עצם העובדה שסיימתי את התיכון באותו בית הספר שבו התחלתי אותו, היווה הפתעה טובה להורי. יותר מידי מורים שלא הבינו, לא התעניינו, או שפשוט לא היה להם מספיק אכפת, הצליחו להמאיס עלי את הדבר החשוב ביותר, הרצון ללמוד. אבל היו לי שתי מורות שאזכור אותן תמיד, אוהלה הררי שגילתה בפני את עולם המילה הכתובה, ועידית אבירם שהראתה לי שמורה הוא דבר ראשון בנאדם.

עכשיו אשתי דנה מורה, ואני רואה אותה יושבת ועובדת ונותנת ומשקיעה, ואני חושב לעצמי, אם לי הייתה מורה כזו ביסודי, אולי הכול היה נראה אז אחרת?
האם כשאני אדריך שחייה, ואלווה ילד בתנועותיו הראשונות במים, האם אצליח לבנות בו את הביטחון הדרוש לו? האם אצליח להיות לו אהוד בנאי, אוהלה או דנה?

אני מקווה שכן.

לבד במים

היום אחרי העבודה עשיתי לעצמי אימון.
זה לא קורה הרבה שיש לי זמן לאימון עצמי. לרוב אני שוחה אחת לשבוע בקבוצת השחייה שלי, ועוד קצת במסגרת לימודי ההדרכה בווינגייט. וזהו. וזה לא מספיק לי בכלל, אך זה מה שיש. אבל היום הזדמן לי לערוך אימון.
במהלך היום, כשהאימון היה עוד בגדר אימון בפוטנציה, תכננתי לעצמי את מהלך האימון, כמה ברכות אשחה חימום, איזה תרגילים אעשה, במה אתמקד, שחייה למרחק? אימון רגליים, ידיים? לשלב? ככה זה כשאתה בונה לעצמך את האימון, אתה רוצה לשמור על רמת אימון טובה, אבל מודע למגבלות. כי אימון לבד שונה מאימון בקבוצה. אין מי שידחוף אותך, אין מי שידחק בך עוד קצת. אתה לבד במים, לבד במסלול, לבד. וכשאתה לבד אז יש נטייה להתברבר קצת, לוותר לעצמך קצת, לעגל פינות. לכן, האימון צריך להתאים בול.
200 חימום – אני מתחיל לאט, נותן לגוף להתרגל לתחושת המים, מנסה להרגיש את הידיים גורפות את המים ודוחפות אותן הלאה במורד הגוף. מותח כל תנועה, חץ קדימה, נשימות, ידיים ארוכות. זה כמו לכוון גיטרה, בודק את ההרמוניה, הכול באותו סולם? יש מיתר חורק? צריך לקחת את הזמן, לא ממהר מידי. חימום נועד לחמם את הגוף ולא לחמם את האווירה.
הכול במקום, אפשר להתחיל.
 10X25- חצי רגליים חצי מלא (סגנונות משתנים) – במסלול לידי יש קבוצת ילדים, המדריכה שלהם על שפת הבריכה, היא נותנת להם תרגילי סגנון בחזה. בצד השני יש בחור צעיר ששוחה חזה, הוא לא זז הרבה במים, אני מנסה לזהות את הטעויות שלו, אבל זה לא הזמן עכשיו, צריך להיות מרוכז. תיכף אני מסיים את התרגיל המקדים ומתחיל תרגיל עיקרי.
5X100- רגליים חתירה סנפירים וקרש. (כל בריכה שנייה קרש אנכי במים) – אני מתחיל את התרגיל כשראשי מלא מחשבות, על הבוקר אצל רופאת השיניים של בני, על החום של השני, הלקוח שהרגיז אותי היום. אבל לאט ,לאט, בכול מאה, הכול מתחיל להישטף ממני, כאילו נוזלות ממני כל המחשבות. בסוף זה רק אני והגלשן, והסנפירים.
100 – מנוחה – שקט מתחיל לעטוף אותי וזה השלב שאני הכי אוהב בשחייה, אין כבר ילדים המים, אין גם את ההוא ששוחה במקום. זה רק אני והשקט.
5X100- פולי – ידיים זה החלק החזק שלי, אז אני נותן את הכול, הכי מהר שאני יכול, הכי חזק. לדחוף כל מאה עד קצה היכולת.
100- מנוחה
4X50 – (הלוך קצב איטי, חזור ) – זהו כאן אני כבר חוזר על המנטרה- עוד קצת, עוד קצת. לא נותן לעצמי מרווח נשימה, סופר עשר שניות בין סט לסט, המנוחה היא בהלוך.
החמישים האחרון הוא בכול הכוח. אני דוחף את עצמי עד כמה שאני יכול…

הקבוצה התחלפה בינתיים, עכשיו זו קבוצה של בנות, המאמנת שלהם עדיין יושבת בדיוק באותה תנוחה ובאותו המקום. גם ההוא התחלף באדם מבוגר ששוחה גב, או שהוא הזדקן מאוד בינתיים.
השעון מראה שצריך ללכת, זהו, אימון קצר אך ממצא. הלוואי ויכולתי לעשות את זה כול יום. או לפחות פעם בשבוע.

אנשים שקופים

פוסט ישן שנכתב בבלוג ישן, אבל רלוונטי תמיד.

– "כמה ילדים יש לך?"
– "אחד"
– "אחד רגיל?"
– "כן, רגיל"
– "אההה, ילד אחד רגיל זה כמו להיות רווק, מה אתה מדבר בכלל"
שבריר שיחה מוזרה זו שהתקיימה במקלחת, רגע אחרי שסיימתי את תרגול הטביעה השבועי שלי, זרק אותי למקום אחר.
בכול יום ראשון (אם אני לא חולה, עייף עצלן או חסר תירוץ אחר), אני מתייצב בשעה שבע בערב על שפת הבריכה וממתין בסבלנות. הבריכה היא בריכה כמעט כמו כל שאר הבריכות. מים מתיזים לכול הכיוונים, ריח הכלור באוויר, וצהלות שמחה ואושר של ילדים. אך עדיין כמעט זה רק כמעט, והשוני ניכר לעין.
האימון מתקיים במרכז ההידרותרפי בבית איזי שפירא ברעננה. למי שלא מכיר, בית איזי שפירא הוא מרכז טיפולי העוסק בשינוי איכות חייהם של אנשים עם צרכים מיוחדים, מילדים בגילאי הגן ועד למבוגרים, ובבריכה מתקיימים שיעורי שחיה למטופלים שם.
וכך, אני יושב על הספסל ומסתכל שם עליהם, כל כך שמחים, כל כך מאושרים, כל כך עסוקים בהנאה מהמים וכל כך לא מודעים ל איך ש-אנחנו, האנשים ה "הרגילים" רואים אותם, או יותר נכון , לא רואים אותם. הריי בדרך כלל, כשאנחנו הולכים ברחוב ואנו רואים אדם עם מוגבלות הולך מולנו, אנחנו ממשיכים הלאה, מבטינו עובר דרכו, כאילו הוא שקוף, כאילו הוא לא היה שם. שחלילה לא נצטרך להיתקל בו, להתייחס אליו, הרי לא באמת נדע מה לעשות. אם חס וחלילה זה ילד, אנחנו עוד מוסיפים מלמול אחרי שהוא עובר, "שלא נדע מצרות" ,או "ח'מז'אלו" או אולי רק איזו צביטה קטנה בלב. כי קשה כל כך לנו, לאנשים ה "רגילים" לחשוב על איך זה להיות מוגבל, איך זה להיות שונה. ואולי זה נורמאלי שזה כל כך קשה. כי מי מסוגל לדמיין איך זה להתמודד עם קושי כזה?
חבריי לקבוצת השחייה הם הורים לילדים האלו, הם אלו שהפחד הכי גדול שלנו התגשם להם. הם אלו שאנחנו, ההורים לילדים "רגילים" לא מסוגלים לחשוב איך זה לעמוד במקומם. הם אלו שנלחמים בכול יום, לא רק כנגד הגורל, המצב, אלא לרוב גם נגד הרשויות והמדינה, במלחמה בלתי פוסקת להקל במשהו על המצב של האוצר שלהם. הם אלו שמתמודדים עם קשיים של היום יום, קשיים של גידול ילד עם צרכים מיוחדים, ועדיין הם מוצאים להם זמן לבוא ולמצוא עוד קושי בבריכה, כאילו שזה לא מספיק.
– "כמה ילדים יש לך?" שאל אותי ערן
– "אחד" עניתי.
– "אחד רגיל?"
– "כן אחד רגיל" עניתי לו.
– "אההה, ילד אחד רגיל זה כמו להיות רווק, מה אתה מדבר בכלל?"
אני לא מדבר, אני ממש לא מדבר.

על שפת המים

בכול יום שני בחמש וחצי, אני עומד על שפת הבריכה וצופה בשיעור השחייה של בני. זו השנה השנייה שלו בחוג שחייה, והיום זו הפעם ראשונה שבאמת הבנתי שהוא ממש שוחה.
מצאתי את עצמי עומד על שפת הבריכה מתמוגג מאושר, סופר שלוש תנועות שלו ונשימה. מותח את היד בצד הגוף בכדי לעזור לו לעשות "סופרמן" בזמן הנשימה, עוצר את האוויר בריאותיי כשהוא צולל ואז מחכה במתח לראות אותו עולה אל פני המים וממשיך לשחות.
בני יובל, בן שש. זו השנה השנייה שלו בבריכה. התחלנו את שיעורי השחייה שלו בשחיית פעוטות, ההורים נכנסים למים ביחד עם הילדים, הרבה משחקים וקצת תרגילים, ובעיקר המון כיף. לשנינו.
מהר מאוד הוא תפס את הפרנציפ, ותוך חודש הילד התקדם במים בכוחות עצמו. הוא כבר קפץ לבד למים, הפסיק לפחד מלשחות על הגב, ושחה את המרחקים הארוכים ביותר בקבוצה. לא מזמן עברנו שיעורים פרטניים, בכדי להגדיל את המרחקים שלו, לעבוד מעט על הטכניקה, ובעיקר כדי להכין אותו לקבוצה ברמה קצת יותר גבוהה.
ועכשיו, אני עומד על שפת הבריכה, מביט בו שוחה, וכול נים בגופי רוצה להצטרף אליו במים. כי הרגעים האלו שלנו ביחד במים, היו רגעי שיא. אין כיף יותר גדול מלקחת חלק פעיל במשהו שעושה כל כך טוב לבן שלך. אבל עכשיו זה הזמן שלו, ומקומי הוא מחוץ למים. לעמוד, להסתכל, לשמוח ולהתרגש מרחוק.
ברגע ההוא, היום על שפת הבריכה, נזכרתי ברגע מילדותי.
אני עומד בים, אני אוחז במנור גלשן הרוח שלי, המים מגיעים עד בירכיי. אני מכוון את חרטום הגלשן אל הגלים, מחכה לרגיעה קצרה, מעלה את רגל שמאל, מנפח את המפרש ובין רגע אני עומד על הגלשן, מתקדם אל לב ים, מביט לאחור אל אבי שעומד שם וצועק לי הוראות כשחיוך על פניו.
ככה הוא הרגיש? כמו שאני מרגיש עכשיו?

בסוף היום, השכבתי את בני לישון.
"היית מהמם היום ילד" – אמרתי לו.
"גם אתה" ענה לי תוך כדי פיהוק.
"גם אני מהמם, או גם אני ילד?" צחקתי.
"גם וגם"
"אתה חושב שאני ילד?"
"כולם קצת ילדים" ענה ועצם את עיניו.
נכון, כולנו קצת ילדים.