על פני המים

לפני ארבעה חודשים בערך התחלתי לגלוש.
לגלוש זה אולי קצת להחמיא לעצמי, אבל אם בסופו של דבר לגלוש זה לעמוד על גלשן, במים, כשמאחורי גל שדוחף אותי קדימה לחוף. אז כן, אני גולש.

האמת שהכול התחיל כשיקירתי החליטה בקיץ שהיא נוסעת לשבועיים לקורס גלישה בסרי לנקה. קורס גלישה של בנות בלבד. שבועיים רחוק מהבית, עם בנות שהיא לא מכירה, בסביבה זרה שאינה אזור הנוחות שלה, כשהעיקרון הוא להגשים חלום תוך התמודדות עם הפחדים.
החוויה שלה שם היא שלה, ולכן אשאיר לה את האפשרות להעלות כאן פוסט אם תרצה, אבל כשחזרה היה לה אור בעיניים, כוח בידיים, חברות חדשות לחיים והצעה.
בוא תלמד גם אתה לגלוש ונוכל לגלוש יחד.
גלישה מעולם לא הייתה זרה לי, כילד אשקלוני ביליתי הרבה בים. גלשתי רוח, שיחקתי עם גלשני גלים, קיאקים, בוגי, בודי סרפינג, אבל מעולם לא למדתי באמת לגלוש. אז בהמלצת חברה טובה של יקירתי הגענו אל "אלוהה", בית ספר לגלישה בתל אביב (הגורואים שלי), ומאז, לפני ארבעה חודשים בערך התחלתי לגלוש.

גלישה 2
שחייה וגלישה הן פעולות שונות כל כך שמתרחשות שתיהן באותה הזירה.
אם בשחייה המרכז הוא אני, בגלישה אני מחפש את ה בחוץ.
אם בשחייה אני מביט מטה, מחפש את דרכי על פני קרקעית הים ובחוץ בהצצות חטופות של נשימה, בגלישה אני מביט אל האופק, מחפש את הגל שיתאים לי ואני אתאים לו.
אם בשחייה אני קוצב את תנועותיי בהתאם למרחק אותו אני רוצה לשחות ולפי תחושת הגוף, בגלישה אני מחיש את חתירתי כדי לתפוס את הגל שלי.
אם בשחייה אני מחפש לברוח ולנתק את הראש מהגוף, להיות חלק מהים לרגעים ספורים, לפרוס כנפיים כמו מנטה ריי ולרחף במים. בגלישה אני במודעות בלתי פוסקת, לגולשים סביבי, לנקודת שבירת הגל, למיקומי על הגלשן. אבל כמו בשחייה, גם בגלישה העניין הוא התמסרות.
אתה לא יכול לזייף, אתה לא יכול להיות חלוק בדעתך. אם אתה רוצה לתפוס את הגל אתה צריך לחתור, אם אתה רוצה לעמוד אתה לא יכול להסס, אתה קופץ, נוטע את רגליך ומביט קדימה. גם אם הגל גבוה, אתה לא יכול למשוך את הגוף לאחור אחרת תיפול. תתמסר לגל, תן לו לקחת אותך אתו ותראה שתפתיע את עצמך ואולי גם אותו.

גלישה 1

ופתאום אתה עומד על הגלשן, זרם המים דוחף אותך ואתה מכוון את עצמך. צעקה בלתי רצונית של אושר פורצת מראותיך החוצה, ממלאת את חלל הפה והלאה אל אויר העולם. תחושת ההישג אדירה. תחושת כיבוש הפסגה משכרת. האושר המציף אותך הוא בלתי יתואר.
בימים אלו, כשהמרכז שבי סוער וגועש, ההתמקדות בגלים שיוצאים ממני הלאה אל גלי הים, לרתום אותם, לרכב עליהם, להתקדם אתם הלאה, לעמוד ולהביט קדימה, זה מרגיע, זה מחזק, זה מעצים וממלא אותי באנרגיה ימית מלוחה טהורה ונקייה.

גלישה 4.jpg

 

מודעות פרסומת

לעוף על עצמי

כבר כמעט שנה שאני לא שוחה.
כבר כמעט שנה שאני לא כותב, לא מדמיין. כבר כמעט שנה שאני לא עושה את כל הדברים שעושים לי טוב, הדברים שהופכים אותי לאני.
זה התחיל עם המון לחץ בעבודה, המשיך במחלה של אבא שלי שהחלים בינתיים והתעצם עם משבר בזוגיות.
לפני שנה חוויתי את התקף החרדה הראשון שלי.
שבועיים אחרי אליפות העולם ב בריכות קצרות בקופנהגן, מצאתי את עצמי גם אני בעיר הקרה והאהובה עלי כל כך. מינוס שמונה מעלות, שלג ברחוב, מעילים כפפות וכובעי צמר, ואני מסתובב מחוץ למלון בפיג'מה וכפכפים, מזיע, רועד, הדופק רץ מהר מיוסן בולט, הלב מפרפר מהר יותר ממייקל פלפס, ואני לבד.
לבד.
לבד.

בחזרה בבית, אחרי מסע של טיסות וטרמינלים אפופים בצעיפים של זיכרון מטושטש. בחזרה במקום הבטוח שלי, במיטה עם יקירתי והילדים וסוף סוף מצליח לנשום. לא מלוא הריאות, ולא מנפח את החזה. נשימות שטחיות, קטנות שמספיקות כדי לקיים אותי, להחזיק אותי בחיים.
אחרי שבוע התקף נוסף, הפעם בבית, ושבוע אחר כך עוד אחד, ביציאה עם חברים. וכולם שואלים מה קורה לך, ומה יש? ואני כל כך מתבייש בעצמי ולא מצליח לדבר.
אז אני רוצה לכתוב על זה ולא מוצא את המילים, ומנסה לשחות את זה אבל האוויר לא מספיק לי. הוא מדוד מאוד, הוא מספיק רק כדי לקיים אותי.
וכואב לי, אבל יש לי עסק להחזיק על הכתפיים, ויש לי משפחה וילדים והורים ואחיות, ולכולם יש בעיות ולכולם אני רוצה לתת מעצמי. אז אני לובש את תחפושת הסופרמן שלי ומנסה לתת לכולם.
אבל מעולם לא הייתי סופרמן, אני אקוומן. אני לא עף, אני שוחה. ומחוץ למים אני נחנק, אין לי אוויר שם למעלה בשמים ואני לא מצליח למצוא אותי. זה רק מישהו אחר שנראה ממש כמוני, ונשמע ממש כמוני. אבל הוא זר לי ואני לא אוהב אותו.

השבוע נשברתי.
השבוע קרעתי מעלי את אזיקי השתיקה שכפיתי על עצמי, שחררתי את לשוני וצעקתי, פתחתי את ריאותיי ונשמתי עמוק. מלא האוויר עד אפס מקום עד כאב, עד שנאדיות האוויר בראותי מתחננות לא עוד, נתתי לדמעות לצאת החוצה ולשטוף את כולי, מבלי לעצור, מבלי להפסיק, מבלי לחשוב על מה יגידו ואיך אני נראה.

עכשיו אני רוצה לחזור לכתוב ולחזור לנשום ולחזור למים.
לחזור לליטוף הגלים, לזרם שמושך אותי קדימה, או נלחם בי, לחזור למדוד את הנשימות, לחזור לשלוח יד אחרי יד קדימה, לחתור, להיסחף. לחזור למלח על השפתיים, לכלור בפה, לקצף ולגלים, לחול בין אצבעות הרגליים, לקור המחמם של החורף, לחזור לעצמי.
לחזור לעשות יוגה, ופילאטיס, ולהתאמן ולצחוק ולשיר ולנגן.

עכשיו אני רוצה לחזור לעוף על עצמי.

לעוף על עצמי

Evan's Eclpse- ראיון עם אמיר חביב

אז מה החלום?
בשחייה, אולימפיאדה כמובן. לשחות ברמות הכי גבוהות שיש. בקומיקס גם.
התכנית שהספר יצא ב 2019, ואני מקווה ומאמין שיצליח ברמות הגבוהות ביותר. באיזה שהוא מקום אני חושב שהסיכוי שהקומיקס שלנו יצליח הוא יותר גבוה מההגעה שלי לאולימפיאדה, כי אני יודע מה יש לנו ביד, ואני יודע כמה הסיפור שלנו טוב. בשחייה יש הרבה מאוד גורמים שצריכים להתחבר כדי להגיע לשם, בקומיקס צריך סיפור ממש טוב ומאייר ממש טוב, ואת זה יש לנו.

לפני שבוע בערך נתקלתי בפייסבוק בפוסט שקורא לתמוך בפרויקט קומיקס חדש.
אני תמיד תומך. גם בגלל שאני אוהב קומיקס ואני חושב שחשוב לעודד יצירה ישראלית, וגם בגלל שאני עצמי עובד על פרויקט כזה משלי והייתי רוצה שיתרמו גם לי כשיגיע הזמן, (תתכוננו). אבל כשבדקתי מי המפרסם הופתעתי. אמיר חביב, שחיין חזה 50-100. אז כמובן שזה דרש ראיון ופוסט. כי לא כל יום אני פוגש את החיבור הזה בין שחייה ולקומיקס, שני דברים שאני כל כך אוהב.

file6
לשחות אמיר התחיל בגיל 13, גיל מאוחר יחסית, קודם בראשון ואחר כך עבר לבת ים, אצל מאיר לויה שם הוא שוחה עד היום חוץ משנה אחת בווינגיט. כעבור שנה הבין שהסגנון שלו הוא חזה. מהר מאוד החל לשלוט ב50 ומאה חזה, ומגיל 15-17 שלט בעולם החזה המהיר באליפויות הגילאים. בגיל 17 איליה גלדישב החל לקחת את ההובלה ומאז הוא ממקומם בין 3-4 השחיינים הבוגרים המובילים בתחום בארץ. בשנה האחרונה כמעט ולא שחה בעקבות פציעה וניתוח במיניסקוס, דבר שפגע בביצועים וההישגים באליפות ישראל השנה.
את הקומיקס הוא כותב עם רון ברכה, חבר טוב מגיל צעיר.

"מגיל צעיר היינו מציירים בכיתה קומיקס, מדמיינים שיש לנו כוחות על, כותבים ביחד וכאלו. לפני שלוש שנים, באתי עם רעיון מסוים, התחלנו לגלגל את זה, נכנסנו לזה כתחביב וזה תפס והפך לרציני יותר. הסגנון שלנו הוא יפני, מנגה אנימה. כשהבנו שיש לנו משהו ביד התחלנו לחפש מאייר. התחברנו עם גיא לנמן שהוא מאייר מדהים שהבין אותנו והתחבר לראש שלנו. הסיפור נכתב באנגלית ומרקוס שלזינגר,(שחיין פרפר, נבחרת ישראל) עוזר לנו עם האנגלית, מתקן אותנו. עכשיו פתחנו פרויקט באינדיגוגו, שזה אתר גיוס המונים בינלאומי, והמטרה היא להוציא לאור ב 2019."

file5

חזרה לשחייה, בימים אלו מתקיימת (התקיימה) אליפות אירופה בשחייה, ושחיין החזה אדם פיטי הרעיד את הבריכה בשיא עולם ב 100 חזה. 57 שניות. שיא שתוקן אחר כך ל 57.1.
כשחיין חזה, מה אתה אומר על אדם פיטי באליפות הזו?
"ואוו, הוא ללא ספק ה יוסיין בולט של החזה. האמת שזה קשה לי כי אני תמיד הייתי מעריץ ענק של קמרון ון דר בורג הדרום אפריקאי. כשהוא שבר את שיא העולם בלונדון וישב על המסלול במים, שילב את הידיים מאחורי הראש, אני הייתי כולי צמרמורות. ואז בא פיטי.
תדירות התנועות שלו, 60 למאה מטר. זה דבר שאין אף אחד שעושה. יש לו ציפה מעולה ורגליים טובות מאוד. יש לו יציאה ועבודה מתת למים ממש לא טובה. אבל התדירות שלו עושה את כול ההבדל."

"עד כמה המשפחה תומכת בשחייה?"
לא הייתי עושה את ה בלי ההורים. הם תמיד שם, והם העוגן. מלקחת לאימונים ולעודד ולתמוך ולבוא לתחרויות. היום אני פחות צריך את התמיכה הזו והיום גם אחותי הקטנה רומי בת 13 מתחרה בחזה, אז עכשיו אני לוקח אותה לאימונים. כשאני זכיתי במדליה בפעם ראשונה אז בכיתי מהתרגשות, אבל כשאחותי זכתה, אני צילמתי אותה והידיים שלי רעדו מרוב התרגשות, והחזקתי את עצמי לא לבכות רק כדי לא להביך אותה."
"ועד כמה המשפחה תומכת בקומיקס?"
"כשהתחלנו אז זה היה יותר איזה יופי, תחביב נחמד. היום אחרי שקראו אז ממש מתלהבים ואוהבים, גם אם לא ממש מתחברים לז'אנר. אבל בכלל כל מי שקרא עד היום מאוד התלהב ובגלל זה אני מאוד מאמין בפרויקט שלנו. האמת שהחיבור שי לעולם הקומיקס והפנטזיה הגיע מאבא שלי. הוא קרא המון, בעבר פנטזיה, היום יותר פילוסופיה. האמת שגם הוא כותב, אבל זה דבר מאוד אישי שלו. אחד הדברים שאני מעריץ אצלו זו הרוחניות שלו. ובכלל הוא השפיע הרבה מאוד על הכתיבה שלי. הוא אפילו מככב באחת הסצנות."

file4

"איך זה לכתוב בזוג?"
"קשה וקל ביחד. לפעמים אתה מאוד התחברת לדבר מסוים והשותף פחות, או לפעמים הגרסאות לסצנה שונות מאוד. יכולים לריב על איזה אלמנט קטן וחסר משמעות, ומצד שני יכולים לקחת רעיון מסוים ולעוף עליו לכיוונים חדשים. שיתוף הפעולה הוא מרמת הדיאלוג וכול פרט עובר אישור של שיניו. הוא עובד יותר מול המאייר."
"עד כמה אתה תחרותי?"
"מאוד. מאוד מאוד. אני שונא להפסיד . אם זה לאחי בפיפא. אני לא אפסיד לאחותי במשחק קלפים. חברה שלי, ליאור קרמר שהיא אתלטית, אומרת שבגלל שאנחנו ספורטאים אנחנו תמיד חייבים להיות הכי טובים. אז אני חייב להיות הכי טוב בלימודים כמו שאני חייב להיות בכי טוב בבריכה."

אמיר וויתר על לימודים ואימונים בקולג' בארצות הברית ולומד היום מדעי התזונה ברחובות. ממשיך להתאמן בבת ים, מחזיק בזוגיות עם ובקרוב אוחז בספר הקומיקס הראשון שלו.
מוזמנים לתמוך בפרויקט לפרגן ולקרוא, וכמובן לבוא ולעודד בתחרויות.

https://www.indiegogo.com/projects/2396731?ref=gogo__csfb

file

 

 

על גבי הטריבונה

עוד מימי ילדותי הרחוקה, מעולם לא הייתי אוהד ספורט נלהב.
וכשאתה ילד באשקלון, ספורט זה כדורגל.

האמת היא שאני יכול לספור על אצבע אחת את מספר הפעמים שהלכתי לצפות במשחק כדורגל. זה היה משחק של הפועל אשקלון נגד אין לי מושג מי, וגם הפעם הזו לא הייתה מתוך עניין מסוים במשחק אלא כי שי שמולינזון גרר אותי לבוא אתו. ממש כמו שהייתה זו הפעם הראשונה שלי במגרש כדורגל, הייתה זו גם הפעם הראשונה שכייסו אותי. אז נכון שאחר כך המנוול החזיר לי את הארנק, ואפילו לימד אותי איך לכייס בעצמי, (נשבע שמעולם לא ניצלתי את הידע הזה), אבל אם עד אז לא אהבתי כדורגל, מאז אני ממש ממש לא אוהב.

IMG_9636

בניגוד אלי, בני האהוב מאוד אוהב כדורגל. הוא צופה במשחקים, יש לו קבוצה מועדפת בכל ליגה, כולל הליגה ההולנדית (???), הוא מכיר שמות של שחקנים, תפקידם על המגרש, איפה הם שיחקו קודם ומי מהם נוהג בבוגאטי. הוא אפילו מפצח גרעינים שחורים.
אני מצידי מאוד מנסה להביע עניין בתחביב הזה שלו, אבל זה מאוד קשה לי. חוץ מרונאלדו ומסי אני לא מכיר עוד שחקנים וגם ביניהם אני קצת מתבלבל. אבל חשוב לנו שתהיה לו חווית ספורט משותפת. אבא ובן שיושבים על היציע ומעודדים. אבא ובן שמריעים ביחד, אבא ובן שמקללים ביחד את השופט. הפתרון שלי, תחרויות שחייה.
לכן, בכל אליפות שחייה שמתקיימת בוינגייט אנחנו על הטריבונה.

IMG_9771

בכל מקצה אנחנו בוחרים לנו שחיין או שחיינית ומעודדים אותם. אנו פוגשים את השמות הגדולים והמוכרים של השחייה הישראלית. לפעמים אני מראיין אחד או אחת מהם והוא מצלם, לפעמים אנחנו סתם מסתובבים, עוצרים לשיחת חולין עם שחיין זה או אחר שראיינתי. תמיד הולכים לאחל בהצלחה לשחיין הבית שלנו דויד צ'רניך, ותמיד תמיד אוכלים נקניקיה וקונים בגד ים או משקפת.

IMG_9940

באחת הפעמים אמר לי הילד בדרכנו הביתה –
"אבא, אני לא מאמין שאנחנו הולכים ככה בווינגייט ואנחנו פוגשים את יעקב טומרקין ואת קופלב וגמבורג. אני לא חושב שיש עוד ילד בכיתה שלי שמכיר ככה שחיינים"

ביום רביעי נפתחת אליפות ישראל בבריכות קצרות בוינגייט.
בריכות קצרות זה כיף. זה קליל, זה מהיר וזה מאוד מסקרן. צמרת השחייה הישראלית תהיה שם. יהיו שם שמות מוכרים ושמות שיהיו מוכרים לנו בעוד כמה שנים. יהיו שיאי גילאים, ושיאים אישים ואולי אפילו שיאים לאומים.
אנחנו נהיה שם על הטריבונה לפחות ערב אחד. מאוד ממליץ גם לכם לבוא.

IMG_9696

(על גבי הטריבונה, צועקים אשקלונה
האוהדים השרופים, את ליבם הם נותנים….)

לשחות בין המילים

זה מתחיל כצורך.
מאין תחושה גופנית שקוראת לך ואומרת, הלו, כבר הרבה זמן לא כתבת מילה, הרבה זמן לא נכנסת למים. זה לא משנה אם אתה אחרי מחלה ונותן לגוף להתאושש או עמוס בעבודה ואין לך רגע פנאי לשבת עם עצמך בשקט. לגוף זה לא משנה בכלל, כל התירוצים האלו שאתה מוכר לעצמך, בכלל לא חלים עליו. הוא את שלו דורש.

אתה מחפש נושא.
מנסה לבדוק אם יש ים מתאים, ומה מזג האוויר. אולי יש עוד חברים שיצטרפו או שתשחה בערומכו? לפעמים אתה חוזר למשהו שהתחלת לכתוב קודם ולא ממש התחבר לך, או שאולי תנסה להתחיל חדש. אולי זה סיפור או שיר, או אולי שחיית קצב או תרגיל חדש שתרצה לנסות.

לשחות בין המילים 1

צילום- גילי כהן

ההתחלה מהוססת.
אתה יושב מול המחשב, חושב איך להתחיל. לזנק לתוך הסיפור או לפתוח במטפורה קלילה ומפלרטטת? אתה נותן לגלי החוף להרטיב את כפות הרגליים, תוהה כמה קר זה הולך להיות.
אתה קופץ פנימה ומתחיל לשחות. יד אחרי יד, עבודה מכנית, נשימה כל שלוש. הראש יוצא לבדוק כיוון, אתה קורא את שלושת המשפטים הראשונים וממשיך קדימה. אתה כבר מכיר את זה. ההתחלה תמיד קשה.

פתאום אתה שוחה.
שטף המילים יוצא ממך ואתה כבר לא יותר מאמצעי כתיבה, כמו קובץ וורד שהמילים זורמות ממנו, אתה מרים את הראש רק כדי לתקן מילה או שתיים. אתה כבר לא סופר תנועות, רק זורם על פני המים. שט, מרחף. אחרי זמן מה אתה עוצר ומביט לצדדים. איפה אתה נמצא? איפה החוף? מה בעצם כתבתי עד עכשיו? אתה חוזר אחורה וקורא, זה עובד זה לא עובד?

לשחות בין המילים 2 (2)

צילום – גילי כהן

ביציאה מהמים אתה מתנשף, אתה מרגיש קל יותר, שלם יותר.
משקל המילים שהכבידו עלייך כל הזמן הזה כבר לא שם.
הגוף מרוצה, שבע.

אבא שך' ערומכו, לא?

"אני לא מאמינה שאתה לא קונה חליפה. אתה אשכרה מתכוון להתנקנק לי כל החורף" צעקה עלי גילי בפייסבוק.
"לא, אני פשוט משקיע את הכסף במנוי לכפר המכבייה."
"לא. אתה פשוט מפחד מהקור. ממש כמו בשנה שעברה."

אני מפחד מהקור? אני שוודי מקורי, נצר לשבט יונגלסון אימת הויקינגים, ואני מפחד מקור? אני אוכל ארטיק בחורף, הולך לישון בלי גרביים בכול מזג אויר, מחרים בתוקף את הכפתור של הפושרים בתמי 4, ואני מפחד מהקור?
יש לי זקן ג'ינג'י, האל האהוב עלי זה ת'ור, כשאמות אגיע לוולהלה ולחרמון אני לא הולך כי זה לא שלג כמו בבית סבתא, ואני מפחד מקור?
לא ולא!
וכדי להוכיח את הנקודה הזו, התייצבתי בשלישי מוקדם (מידי) בבוקר בחוף פלמחים. אני, ספידו קטן, מצוף, ושחף אחד שכנראה סובל מנדודי שינה.

ערומכו 3

המים שקטים, רוח בוקר נעימה ולא קרה נשבה בחוץ, המים הלא קרים העבירו בי צמרמורת לא של קור כשנכנסתי למים והתחלתי לשחות. השחף הבודד חזר כנראה לישון כי כשעצרתי את השחייה לא הייתה נפש חיה באזור. צפתי מעט על הגב וחשבתי על כמה כייף להיות לבד בים וחבל שאני לא יכול לשחות עכשיו ללא בגד ים, ופתאום הבנתי שאני כן יכול לשחות בלי בגד ים.
שנייה וחצי אחר כך המשכתי בדרכי כשלגופי רק מצוף.

חופשי ומאושר שחיתי בין הסלעים, צללתי וצפיתי בדגים, עשיתי מונינג לשמש העולה, ובגדול הרגשתי עצמי כמו בלגונה הכחולה רק בלי ברוק שילדס.
כשהספיקה לי "הטבעיות", עליתי חזרה על מדי השחייה שלי וחזרתי לחוף, התקלחתי במים קרים שלא הפריעו לי בכלל ונסעתי לעבודה.

ערומכו 2

אני לא כוהן של "טבעיות" שכזו, ואין לי איזה מסר חשוב להעביר לאומה בנושא, אבל מאז שהתחלתי להרגיש נוח עם עצמי הרבה יותר קל לי להיות "טבעי", וזה כיף לי. מאוד.
ואני גם שלם עם זה שאומרים לבני היקר שאבא שלו ערומכו. לא?

ערומכו 1

קשה לקום בבוקר

05:30
קשה לקום בבוקר. הבית כולו עוד ישן, אפילו השעון בטלפון.
אני יורד בשקט מהמיטה, עוזב את החום הנעים של שמיכת הפוך, את הכרית המפנקת, את נשימותיה של יקירתי. בצעדים שקטים ועיניים עצומות למחצה אני הולך אל הסלון. בשקט מחמם את המים לקפה, בשקט ניגש להדליק את המחשב ובשקט אני מקלל את השולחן שנתקע לי בזרת.
מתארגן במהירות, משתדל לשמור על שקט. זה לא כל כך מצליח לי.
אני שומע את הקטנצ'יק מתעורר וממהר לצאת מהבית.
הורות למופת.

בוקר 5

צילום- אני. ותודה למשטרת ישראל שלא חיכתה לי הפעם בצומת

05:50
קשה לנהוג בעיניים עצומות למחצה. זה אפילו לא מומלץ.
זריחה צבעונית עוזרת לי לפקוח את העיניים אבל מסיטה את תשומת ליבי מהכביש. התנועה עדיין רגועה והדרך שאורכת בדרך כלל חצי שעה, עוברת הפעם 15 בדקות. בלחץ.
רוכבי אופניים, רצים ומכוניות חמושות בסאפים עושים את דרכם כמוני לבוקר של אדרנלין. שדות ירוקים ופרדסים שחולפים מימין ומשמאל יתחלפו בעוד רגע בכחול, ועוד כחול ועוד כחול.

בוקר 1

6:15
קשה להוריד את הבגדים. קר לי.
אני מתחיל בחימום קליל. קופץ, מתמתח, ריצה קלה במקום. אני שונא לרוץ, אז אני מוותר על ספרינטים על החוף. לאט לאט אני מתחיל להתקלף ולהתכונן. ווזלין בבית השחי, כובע ומשקפת. מהדק את המצוף ונכנס למים.
אני לבד. רק אני והים. הים הוא שלי, ורק שלי.
כאן דבר כבר לא קשה. המים שקטים ונעימים, צלולים ומפנקים. מתחיל לשחות אל הגמל, משם אל הסלעים. סירת דייג שמשוטטת באזורי גורמת לי לעצור ולוודא שהיא מבחינה בי. אני כבר לא ממש לבד.
ממשיך אל הלגונה וגם שם עוצר, הפעם לשחות קצת עם הדגים.

7:30
קשה לצאת מהמים ולהשאיר את הבוקר הזה מאחור.
עכשיו קר לי. אני מתנגב במהירות, לובש סווטשרט ומזכיר לעצמי שבפעם הבאה אני מביא איתי תרמוס עם תה.
ליד סוכת המציל אני פוגש את ליצ'י ואורלי. הן נכנסות למשמרת ב'. למרות שהרגע יצאתי מהמים, אני לא יכול שלא לקנא בהן.

 

7:40
למרות כל הקשיים עד כאן, הדבר הקשה ביותר זו המקלחת של אחרי.
קרררררררררררררר.

בוקר 3

הזנת כיתוב