על גבי הטריבונה

עוד מימי ילדותי הרחוקה, מעולם לא הייתי אוהד ספורט נלהב.
וכשאתה ילד באשקלון, ספורט זה כדורגל.

האמת היא שאני יכול לספור על אצבע אחת את מספר הפעמים שהלכתי לצפות במשחק כדורגל. זה היה משחק של הפועל אשקלון נגד אין לי מושג מי, וגם הפעם הזו לא הייתה מתוך עניין מסוים במשחק אלא כי שי שמולינזון גרר אותי לבוא אתו. ממש כמו שהייתה זו הפעם הראשונה שלי במגרש כדורגל, הייתה זו גם הפעם הראשונה שכייסו אותי. אז נכון שאחר כך המנוול החזיר לי את הארנק, ואפילו לימד אותי איך לכייס בעצמי, (נשבע שמעולם לא ניצלתי את הידע הזה), אבל אם עד אז לא אהבתי כדורגל, מאז אני ממש ממש לא אוהב.

IMG_9636

בניגוד אלי, בני האהוב מאוד אוהב כדורגל. הוא צופה במשחקים, יש לו קבוצה מועדפת בכל ליגה, כולל הליגה ההולנדית (???), הוא מכיר שמות של שחקנים, תפקידם על המגרש, איפה הם שיחקו קודם ומי מהם נוהג בבוגאטי. הוא אפילו מפצח גרעינים שחורים.
אני מצידי מאוד מנסה להביע עניין בתחביב הזה שלו, אבל זה מאוד קשה לי. חוץ מרונאלדו ומסי אני לא מכיר עוד שחקנים וגם ביניהם אני קצת מתבלבל. אבל חשוב לנו שתהיה לו חווית ספורט משותפת. אבא ובן שיושבים על היציע ומעודדים. אבא ובן שמריעים ביחד, אבא ובן שמקללים ביחד את השופט. הפתרון שלי, תחרויות שחייה.
לכן, בכל אליפות שחייה שמתקיימת בוינגייט אנחנו על הטריבונה.

IMG_9771

בכל מקצה אנחנו בוחרים לנו שחיין או שחיינית ומעודדים אותם. אנו פוגשים את השמות הגדולים והמוכרים של השחייה הישראלית. לפעמים אני מראיין אחד או אחת מהם והוא מצלם, לפעמים אנחנו סתם מסתובבים, עוצרים לשיחת חולין עם שחיין זה או אחר שראיינתי. תמיד הולכים לאחל בהצלחה לשחיין הבית שלנו דויד צ'רניך, ותמיד תמיד אוכלים נקניקיה וקונים בגד ים או משקפת.

IMG_9940

באחת הפעמים אמר לי הילד בדרכנו הביתה –
"אבא, אני לא מאמין שאנחנו הולכים ככה בווינגייט ואנחנו פוגשים את יעקב טומרקין ואת קופלב וגמבורג. אני לא חושב שיש עוד ילד בכיתה שלי שמכיר ככה שחיינים"

ביום רביעי נפתחת אליפות ישראל בבריכות קצרות בוינגייט.
בריכות קצרות זה כיף. זה קליל, זה מהיר וזה מאוד מסקרן. צמרת השחייה הישראלית תהיה שם. יהיו שם שמות מוכרים ושמות שיהיו מוכרים לנו בעוד כמה שנים. יהיו שיאי גילאים, ושיאים אישים ואולי אפילו שיאים לאומים.
אנחנו נהיה שם על הטריבונה לפחות ערב אחד. מאוד ממליץ גם לכם לבוא.

IMG_9696

(על גבי הטריבונה, צועקים אשקלונה
האוהדים השרופים, את ליבם הם נותנים….)

מודעות פרסומת

לשחות בין המילים

זה מתחיל כצורך.
מאין תחושה גופנית שקוראת לך ואומרת, הלו, כבר הרבה זמן לא כתבת מילה, הרבה זמן לא נכנסת למים. זה לא משנה אם אתה אחרי מחלה ונותן לגוף להתאושש או עמוס בעבודה ואין לך רגע פנאי לשבת עם עצמך בשקט. לגוף זה לא משנה בכלל, כל התירוצים האלו שאתה מוכר לעצמך, בכלל לא חלים עליו. הוא את שלו דורש.

אתה מחפש נושא.
מנסה לבדוק אם יש ים מתאים, ומה מזג האוויר. אולי יש עוד חברים שיצטרפו או שתשחה בערומכו? לפעמים אתה חוזר למשהו שהתחלת לכתוב קודם ולא ממש התחבר לך, או שאולי תנסה להתחיל חדש. אולי זה סיפור או שיר, או אולי שחיית קצב או תרגיל חדש שתרצה לנסות.

לשחות בין המילים 1

צילום- גילי כהן

ההתחלה מהוססת.
אתה יושב מול המחשב, חושב איך להתחיל. לזנק לתוך הסיפור או לפתוח במטפורה קלילה ומפלרטטת? אתה נותן לגלי החוף להרטיב את כפות הרגליים, תוהה כמה קר זה הולך להיות.
אתה קופץ פנימה ומתחיל לשחות. יד אחרי יד, עבודה מכנית, נשימה כל שלוש. הראש יוצא לבדוק כיוון, אתה קורא את שלושת המשפטים הראשונים וממשיך קדימה. אתה כבר מכיר את זה. ההתחלה תמיד קשה.

פתאום אתה שוחה.
שטף המילים יוצא ממך ואתה כבר לא יותר מאמצעי כתיבה, כמו קובץ וורד שהמילים זורמות ממנו, אתה מרים את הראש רק כדי לתקן מילה או שתיים. אתה כבר לא סופר תנועות, רק זורם על פני המים. שט, מרחף. אחרי זמן מה אתה עוצר ומביט לצדדים. איפה אתה נמצא? איפה החוף? מה בעצם כתבתי עד עכשיו? אתה חוזר אחורה וקורא, זה עובד זה לא עובד?

לשחות בין המילים 2 (2)

צילום – גילי כהן

ביציאה מהמים אתה מתנשף, אתה מרגיש קל יותר, שלם יותר.
משקל המילים שהכבידו עלייך כל הזמן הזה כבר לא שם.
הגוף מרוצה, שבע.

אבא שך' ערומכו, לא?

"אני לא מאמינה שאתה לא קונה חליפה. אתה אשכרה מתכוון להתנקנק לי כל החורף" צעקה עלי גילי בפייסבוק.
"לא, אני פשוט משקיע את הכסף במנוי לכפר המכבייה."
"לא. אתה פשוט מפחד מהקור. ממש כמו בשנה שעברה."

אני מפחד מהקור? אני שוודי מקורי, נצר לשבט יונגלסון אימת הויקינגים, ואני מפחד מקור? אני אוכל ארטיק בחורף, הולך לישון בלי גרביים בכול מזג אויר, מחרים בתוקף את הכפתור של הפושרים בתמי 4, ואני מפחד מהקור?
יש לי זקן ג'ינג'י, האל האהוב עלי זה ת'ור, כשאמות אגיע לוולהלה ולחרמון אני לא הולך כי זה לא שלג כמו בבית סבתא, ואני מפחד מקור?
לא ולא!
וכדי להוכיח את הנקודה הזו, התייצבתי בשלישי מוקדם (מידי) בבוקר בחוף פלמחים. אני, ספידו קטן, מצוף, ושחף אחד שכנראה סובל מנדודי שינה.

ערומכו 3

המים שקטים, רוח בוקר נעימה ולא קרה נשבה בחוץ, המים הלא קרים העבירו בי צמרמורת לא של קור כשנכנסתי למים והתחלתי לשחות. השחף הבודד חזר כנראה לישון כי כשעצרתי את השחייה לא הייתה נפש חיה באזור. צפתי מעט על הגב וחשבתי על כמה כייף להיות לבד בים וחבל שאני לא יכול לשחות עכשיו ללא בגד ים, ופתאום הבנתי שאני כן יכול לשחות בלי בגד ים.
שנייה וחצי אחר כך המשכתי בדרכי כשלגופי רק מצוף.

חופשי ומאושר שחיתי בין הסלעים, צללתי וצפיתי בדגים, עשיתי מונינג לשמש העולה, ובגדול הרגשתי עצמי כמו בלגונה הכחולה רק בלי ברוק שילדס.
כשהספיקה לי "הטבעיות", עליתי חזרה על מדי השחייה שלי וחזרתי לחוף, התקלחתי במים קרים שלא הפריעו לי בכלל ונסעתי לעבודה.

ערומכו 2

אני לא כוהן של "טבעיות" שכזו, ואין לי איזה מסר חשוב להעביר לאומה בנושא, אבל מאז שהתחלתי להרגיש נוח עם עצמי הרבה יותר קל לי להיות "טבעי", וזה כיף לי. מאוד.
ואני גם שלם עם זה שאומרים לבני היקר שאבא שלו ערומכו. לא?

ערומכו 1

קשה לקום בבוקר

05:30
קשה לקום בבוקר. הבית כולו עוד ישן, אפילו השעון בטלפון.
אני יורד בשקט מהמיטה, עוזב את החום הנעים של שמיכת הפוך, את הכרית המפנקת, את נשימותיה של יקירתי. בצעדים שקטים ועיניים עצומות למחצה אני הולך אל הסלון. בשקט מחמם את המים לקפה, בשקט ניגש להדליק את המחשב ובשקט אני מקלל את השולחן שנתקע לי בזרת.
מתארגן במהירות, משתדל לשמור על שקט. זה לא כל כך מצליח לי.
אני שומע את הקטנצ'יק מתעורר וממהר לצאת מהבית.
הורות למופת.

בוקר 5

צילום- אני. ותודה למשטרת ישראל שלא חיכתה לי הפעם בצומת

05:50
קשה לנהוג בעיניים עצומות למחצה. זה אפילו לא מומלץ.
זריחה צבעונית עוזרת לי לפקוח את העיניים אבל מסיטה את תשומת ליבי מהכביש. התנועה עדיין רגועה והדרך שאורכת בדרך כלל חצי שעה, עוברת הפעם 15 בדקות. בלחץ.
רוכבי אופניים, רצים ומכוניות חמושות בסאפים עושים את דרכם כמוני לבוקר של אדרנלין. שדות ירוקים ופרדסים שחולפים מימין ומשמאל יתחלפו בעוד רגע בכחול, ועוד כחול ועוד כחול.

בוקר 1

6:15
קשה להוריד את הבגדים. קר לי.
אני מתחיל בחימום קליל. קופץ, מתמתח, ריצה קלה במקום. אני שונא לרוץ, אז אני מוותר על ספרינטים על החוף. לאט לאט אני מתחיל להתקלף ולהתכונן. ווזלין בבית השחי, כובע ומשקפת. מהדק את המצוף ונכנס למים.
אני לבד. רק אני והים. הים הוא שלי, ורק שלי.
כאן דבר כבר לא קשה. המים שקטים ונעימים, צלולים ומפנקים. מתחיל לשחות אל הגמל, משם אל הסלעים. סירת דייג שמשוטטת באזורי גורמת לי לעצור ולוודא שהיא מבחינה בי. אני כבר לא ממש לבד.
ממשיך אל הלגונה וגם שם עוצר, הפעם לשחות קצת עם הדגים.

7:30
קשה לצאת מהמים ולהשאיר את הבוקר הזה מאחור.
עכשיו קר לי. אני מתנגב במהירות, לובש סווטשרט ומזכיר לעצמי שבפעם הבאה אני מביא איתי תרמוס עם תה.
ליד סוכת המציל אני פוגש את ליצ'י ואורלי. הן נכנסות למשמרת ב'. למרות שהרגע יצאתי מהמים, אני לא יכול שלא לקנא בהן.

 

7:40
למרות כל הקשיים עד כאן, הדבר הקשה ביותר זו המקלחת של אחרי.
קרררררררררררררר.

בוקר 3

הזנת כיתוב

 

על יבש – ראיון עם רוני בווה

" אני הייתי ללא ספק הגורם המפריע ביותר בקבוצה. אם היו דיבורים, או קיצורים באמצע האימון, זו הייתי אני. מאז שאני בוינגייט לא סיימתי חימום אחד כמו שצריך, וזה מצחיק כי בירושלים אני נחשבתי לטוחנת, וכאן אני הגורם הבעייתי.
גיל (קיזלר) היה צוחק שהוא מסיים את החימום ואני מחכה לו כבר בקיר. אז אני מתנצלת בפני כל המאמנים שעבדו איתי אי פעם, והחברים בקבוצה לפעמים היו מתעצבנים ולפעמים היו מקבלים את זה שאני כזאת."

רוני בווה, סיימה את עונת הקיץ כאלופת ישראל ב 1500, 800 ו 400, אבל רגע אחרי התחרות, פוסט שהעלתה לפייסבוק אמר דבר אחד. זהו!

רוני 1

צילום – גיא יחיאלי

רוני שוחה, או שחתה יותר נכון, בעבור "הפועל ירושלים", אבל את קריירת השחייה שלה החלה בירושלים רבתי. היא הגיעה למים כדי לחזק את הקרסול אחרי ששברה אותו בריצה, ומיד התגלתה ככישרון. בגיל 13 לקחה מדליה בקומן במים פתוחים. בגיל 16 עברה ל "הפועל ירושלים" ושנה אחר כך, תחת לאוניד שייכט, זכתה בכול ארבעת המקצים באליפות ישראל.
בגיל שמונה עשרה, במהלך שירותה הצבאי התגלה אצל רוני קריש דם ברגל.

"בסוף השבוע הייתי אמורה לנסוע לאילת לתחרות מים פתוחים. בבוקר התעוררתי עם כאבים ברגל ובקושי הצלחתי ללכת, ממש צלעתי מהבריכה למקלחות. באותו לילה אושפזתי עם 40 מעלות חום, אבל לא מצאו כלום, חשבו שזאת שפעת ושלחו אותי הביתה עם אנטיביוטיקה. אחרי כמה ימים שלא הצלחתי לדרוך על הרגל הלכתי לרופא פרטי שמצא שזה קריש דם. מאותו הרגע אושפזתי לארבעה שבועות עם תרופות ומדללי דם.
עד שכבר חזרתי לבריכה  לאוניד לא נתן לי כמעט לשחות. חודש חצי אחר כך באליפות המדינה, באופן הכי מוזר שיש, שחיתי הכי טוב בחיים שלי. שיאים אישיים, אלופת המדינה כמעט בכול המקצים שלי. עד היום אני חושבת שזה בגלל מדללי הדם שנתנו לי…
שנה אחר כך החלטתי לעשות שינוי ולעבור לוינגייט."

רוני 4

צילום- גיא יחיאלי

אז למה לפרוש?
"כי אני טובה ברמה הארצית, לא ברמה הבין לאומית"

אבל את בת 21, ויש לך עוד קרירה של עוד עשר שנים, למה לפרוש עכשיו?
"החיים של שחיינים הם מאוד תובעניים. שני אימונים ביום, אין זמן לנהל חיים אישיים, חיים ממשכורת מאוד נמוכה בלי לאפשר לעצמך כמעט כלום. אני לא רוצה להגיע לגיל 25 עם אליפות עולם ואליפות אירופה אבל בלי מקצוע, בלי תואר ובלי כסף. החלטתי שאני רוצה קצת חופש מדיקטטורה שחייתי בה עד עכשיו."

אז איך מתקבלת ההחלטה על פרישה?
"אני אדם מאוד אימפולסיבי. החלטות שאני לוקחת, גם אם אני יודעת שאני טועה או שיש סיכוי שאתחרט עליהן, בגלל שאמרתי שאני עושה את זה אני אמשיך איתן. אבל לקחת את ההחלטה לפרוש זה היה קשה.
מאז השינוי בנבחרת,נוצרה סיטואציה בווינגייט של שתי קבוצות. או מרחקים קצרים- 100 200 עם קאיו, או ארוכים עם חנן. אני שוחה 400 ו 800. 1500 אני שוחה בשביל האגודה ו-200 אני גם שוחה, אבל שם אני מנצחת רק בפוקסים. במצב שנוצר, לא מצאתי את עצמי לא כאן ולא כאן. את העונה האחרונה עשיתי עם חנן, הוא נתן לי המון אבל בגלל שאני לא במרחקים הקצרים, ולא ארוכים מאוד, אני באמת לא רואה את עצמי עושה את זה שוב."

רוני 3

צילום – גיא יחיאלי

איך הסביבה שלך עם הפרישה? לירן, ההורים?
"אנשים בסביבה באים ושואלים למה, ומה פתאום אני פורשת. לירן אומר שאני עושה טעות ושיש לי עוד הרבה לתת בשחייה. אבל כמו שאמרתי, אני אדם אימפולסיבי ומה שאני מחליטה אני הולכת עם זה. ההורים שלי אף פעם לא היו מעורבים בשחייה יותר מידי. הרשתי להם לבוא רק לשתי תחרויות שלי."

הרשית?
"כן. תמיד אמרתי להם שאם הם באים אני לא שוחה. אז הם לא באו. לא רציתי שיראו אותי לא מצליחה, לא לוקחת מקום ראשון. אז לא הרשתי להם."

אבל את יודעת, שכהורה, בכלל לא אכפת לך מה התוצאה של הילד שלך. אתה רק שמח לראות אותו.
"כן. אבל ראיתי כל כך הרבה שחיינים שההורים נעשו כל כך מעורבים בשחייה, שכל מה שהם דברו אתם זה רק על שחייה, ולא רציתי את זה. אז הרשיתי להם לבוא רק לתחרות כשידעתי שאני מנצחת בוודאות. עכשיו, בתחרות האחרונה התקשרתי ואמרתי להם שאני מרשה להם לבוא. כי כבר לא באמת היה אכפת לי."

אז מה עכשיו? אחרי הפרישה?
"מעניין אותי לדעת איך זה מהצד השני, מצד המאמן. אז אני עושה עכשיו קורס מאמנים כאן בווינגייט, ואני מאמנת בנתניה עם יגאל שחט קבוצות מגיל 10-13.
לקחתי לי שנה לעשות את זה אבל גם להוריד לחץ. אם אני אוהב אז אולי אני אלמד תואר בתחום. בינתיים אני שוחה שלוש פעמים בשבוע, ומתחילה גם קצת לחיות."

רוני 2

צילום – אני.

בן זוגה של רוני הוא השחיין לירן קונבלוב, שחיין 200 ו400 חופשי. הם עברו יחד מירושלים לוינגייט, והיום ביחד שוכרים דירה באזור המרכז.

איך זה להתאמן יחד עם בן הזוג שלך?
"לירן הוא אחד השחיינים המובילים היום במדינה. הוא פספס את הקריטריון האולימפי בפחות מחצי שנייה. אבל בגלל שהוא כל כך שקט אז הוא לא יודע לשווק את עצמו כמו שצריך. אם אני הייתי הוא, כל המדינה הייתה שומעת עלי. אנחנו אף פעם לא שחינו בייחד באותו מסלול באימונים . זה לא יכול לעבוד במים, כי אנחנו טיפוסים מאוד שונים. כמה שאני רעשנית ומוחצנת, הוא מאוד שקט ומופנם. אנחנו מגיל 16 ביחד, אז עם השנים אני הופכת אותו ל קצת יותר אני והוא הופך אותי לקצת יותר הוא."

רוני 6

מה את לוקחת כמאמנת מהניסיון שלך כשחיינית?
"אני חושבת שחשוב שלמאמן יהיה ניסיון של שחייה, כי זה חשוב לדעת מה באמת עובר על השחיין שלך ומה אתה מבקש ממנו. לדוגמה, עכשיו מהצד אני רואה שחיינים שפתאום מסדרים את המשקפת, או את הכובע, ותכלס בגלל שגם אני עשיתי את זה, אז אני יודעת מתי הם מורחים את הזמן או שהם סתם מתעכבים, ואני יודעת גם מתי קשה להם. מצד שני, הם יודעים שהם לא יכולים לעבוד עלי כי אני עשיתי את זה בעצמי."

למה תתגעגעי?
"לכושר. רק כשמפסיקים לשחות מבינים באמת באיזה כושר אנחנו. אחרי שלושה שבועות שלא שחיתי נכנסתי לבריכה עם קבוצה של ילדים, ופתאום המרחק שהם שוחים נראה לי מטורף. ההבנה שאני לעולם לא אהיה שוב בכושר הזה, זה דבר קשה."

למה לא תתגעגעי?
"לאימוני בוקר. אני בהחלט לא אתגעגע לאימוני בוקר."

רוני 5

צילום – גיא יחיאלי

 

נפטון הרביעי

יום שבת, 06:00. השעון מצלצל. מעט מידי שעות שינה לטעמי, אבל נפטון קורא לי, וכשנפטון קורא אני מתייצב.
כמעט חודש שאני מתעורר ביום שבת, פותח את האינסטה עם הקפה של הבוקר ונכנס לחרדה.
"ממי" אני קורא בקול שבור, "פספסתי את נפטון!"
"לא פספסת כלום, אלו תמונות מהנפטון הקודם."
"אההה, טוב.. מי מעלה תמונות של נפטונים קודמים בשבת על הבוקר?" ניסיתי לתרץ מול עיניה המתגלגלות של יקירתי.

file (2)

"גול. אז מה עושים בדיוק? איך זה הולך?" שואלת אותי גילי ערב לפני, בעודי עומל על כוס הגולדסטאר הרביעית שלי.
"שוחים." אני כותב לה עם חמש שגיאות כתיב.
"אחלה. קצת יותר פירוט?" היא מתעקשת.
"סירי, תכתבי לגילי שנזרום" אני מבקש, אבל סירי לא מדברת איתי בגילופין.
בבוקר אני פוגש את גילי על החוף.
"אתה לא יודע שלא שותים יום לפני משחה?" היא נוזפת בי
"אז להחזיר את הבירות לאוטו?" אני מצביע על שקית השתייה שהבאתי.
הבאת את הווזלין? אני לא רוצה שפשפת. אתה שוחה מימיני אתה זוכר? לא לברוח, תהיה חבר." יכול להיות שהייתי צריך להביא יותר משני בקבוקים.

נפטון חדש 2

נכנסנו למים לאחר צילום קבוצתי ומדידת בגד הים משמר המפרץ החדש שלי. גילי משמאלי, אני מימינה. ערמות רגליים וידיים נכנסים בינינו וקוטעים את רצף השחייה בכול פעם. אני רגיל לזה ממשחים, בשבילה זו חוויה חדשה יותר. לאחר כמה בעיטות לפנים הגענו אל המסלעה הראשונה. משם ממשיכים דרומה אל גוש הסלעים הבא.
אני נושם כל שתי תנועות, כל ארבע מרים את הראש לכיוון ואיפוס. בסך הכל מתקדם ישר. גילי משמאלי פחות שומרת על כיוון ובכול פעם מחטיפה לי מחדש.
"גול, כול הים פתוח." היא צועקת עלי.
"את שוחה לכול הכיוונים ואני לא בסדר?" הזדעקתי ומיד מילאתי פי במים, לפעמים עדיף לסתום.
אחר כך פגשנו את אליאנה וביחד שחינו בחזרה אל החוף. עוד גיחה אל המסלעה, הפעם עם טווח ביטחון מגילי ובחזרה לחוף.

נפטון חדש 3

בירה, במבה, תמונות. שיחה חטופה עם קרן זיבנר האולימפית, אני מתרגש ועושה לעצמי פדיחות כרגיל, צ'ייסר עם מיטל שוורצ(גדות), והביתה.
נפטון, היית טוב אלי. נתראה בפעם הבאה.

נפטון חדש 1

מביט מהצד

19:30 וינגייט.
בחוץ כבר חושך, הימים מתקצרים מהר יותר. זה סימן שהחורף מגיע. לא החורף של משחקי הכס, חורף דרדלה ישראלי. כזה עם יותר ימי שמש מגשם, אבל בלי סוף הצפות בנתניה ורעננה. בשבוע שעבר ראינו חצבים בשולי הדרך לצפון, אומרים שכשהחצב גבוה תהיה שנה גשומה. לא עצרתי למדוד את החצבים, אבל עכשיו אני מדמיין אותם בגובה האייפל.

עוד שעה אני מראיין את רוני באווה.
האמת שאני רוצה לראיין אותה כבר זמן מה ועכשיו עם פתיחת עונת החורף, זו הזדמנות טובה. כמובן שהיא מצידה סיפקה את הסיבה לראיון, אבל את זה נשמור לפוסט הבא.
בינתיים אני יושב על הטריבונה בבריכה הלאומית וצופה באימוני השחייה. עונת החורף היא בריכות קצרות, אז שוחים כאן לרוחב. הנבחרת הבוגרת שחתה כאן מוקדם יותר ואחריה הנבחרת הצעירה. פגשתי את לירן, המאמן של הנבחרת. אני מפנטז לעצמי על להצטרף לנבחרת לאימון. איזה פוסט מעולה זה יהיה אם אצליח לשרוד אותו.

בצידה השני של הבריכה מתקיימים אימונים של שחיינים צעירים. שני מאמנים, שתי קבוצות של אולימפ נתניה, אימוני טכניקה. קבוצה אחת עובדת על פרפר. גריפה נכונה, עבודת ידיים, עוד בריכה ועוד אחת. אני דיי שמח לשבת ולצפות ולא להיות אתם במים. כנראה שלא הייתי מחזיק מעמד. קבוצה שנייה עובדת על ידיים גב, גלגול כתפיים.
בין לבין קבוצות של ילדים מגיעות והורים תופסים מקום מסביבי. חלקם קוראים ספר או בטלפון או סתם מסתובבים. אחד או שניים צופים בעניין רב באימונים וזה מרגיש לי כאילו אני מסתכל על עצמי מהצד. כמה מהם מגיעים לתחרויות? כמה מהם באמת אוהבים את בספורט הזה? את הריח של הכלור, את הטעם של המים ואת הכאב של הידיים אחרי אימון?

סוף הקיץ 2

אחריהם הגיעה קבוצת מסטרס.
עוד ועוד מהם יוצאים מהקיר אל עבר הלא נודע לאורך 25 מטרים. מביט בהם ויודע שכל כך הרבה עובר בראש ב25 האלו. לפעמים אני מרגיש שכול בריכה היא כמו ביצת קינדר, ואי אפשר באמת לנחש מה יהיה בבריכה הבאה שאשחה, לאן ייקחו אותי המחשבות בפעם הזאת.
מחר השחיין הפרטי שלי חוזר להתאמן ואני לא ממש יודע מי יותר מחכה לזה, אני או הוא. כנראה ששנינו, כל אחד מהסיבות שלו.

שתהיה לנו אחלה של עונה עם הרבה גשם והרבה מים עם כלור או מלח.

סוף קייץ

צולם בחוף דור ביום חול